מי מריבה – אקטיביות ופסיביות דתית
בפרשת חוקת מוזכרים הרבה אירועים עם מים: מי הנדה המטהרים טמאי מתים, סיפור מי מריבה, "אסוף את העם ואתנה להם מים", ושירת הבאר. אנחנו נעסוק במי מריבה.
ה' מצוה את משה: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" (כ', ח). דיבור אל סלע זה דבר תמוה ביותר –'דיבור' מוגדר כפעולה של משמיע ושומע; חפצים דוממים אינם שומעים, ולכן אין אליהם דיבור – כשם שלא ניתן לדבר לקיר, לא ניתן לדבר לסלע.
הדבר המתבקש לעשות כשאין מים הוא להתפלל לה'. בסבלות בני ישראל במצרים נאמר: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב', כג). בני ישראל זעקו, כפי שטבעי לעשות; ועל אף שלא התפללו לה' אלא זעקו משברון ליבם, ה' שמע. יש לעמוד, אם כן, על פשר הציווי של ה' למשה.
דברי כיבושין
יש לפרש שמשמעות "ודברתם אל הסלע" אינה דיבור אל סלע, אלא דיבור על הסלע, כלומר דיבור בעניין הסלע. המילה "אל" מופיעה רבות במקרא במשמעות "על". משה נצטווה לאסוף את העם, ושידברו על הסלע – כלומר יתפללו לה' שיתן להם מים. רעיון זה מופיע גם בנצי"ב:
ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בא״י ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע״כ צוה ה׳ להקהל עדה אל הסלע ושם היה השכינה באותה שעה ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר. (העמק דבר כ', ח)
הסתלקות הבאר באה לבני ישראל מיד אחרי מות מרים, כחלק מתהליך החלפת המנהיגות בעם – "דּוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא" (קהלת א', ד). מרים הייתה מנהיגה של העם: זה בא לידי ביטוי גם בהובלתה את הנשים בשירת הים, וגם בפרשת בהעלתך באומרה "הלא גם בנו דבר". במצב כזה, של שבר ומחסור, בני ישראל היו צריכים להתפלל לה'. 'והרעותם בחצוצרות' – יש מצווה להתפלל בעת צרה! המשנה בתענית (טו.) אומרת ש"נותנין אפר מקלה על גבי התבה… הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין". כשיש צרה על הציבור, מה שראוי לעשות זה לומר 'דברי כיבושין' בעצרת תפילה.
הגמרא בתענית מראה בבירור את הקשר שבין הנהגת העם לבין המים:
ר' יוסי בר' יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה וחזרה בזכות שניהן. (תענית ט.)
אמנם, בני ישראל לא הורגלו להתפלל וגם לא להתייחס לה' בעת צרה. בחטא המרגלים כתוב: "וילנו על משה ועל אהרן" – בני ישראל מתלוננים, לא לוקחים אחריות – ומתייחסים למשה ולא לקב"ה. כך גם אצלנו בפרשת חקת – "וירב העם עם משה", וכך גם בקברות התאוה.
לבני ישראל לא היה קשר ישיר עם הקב"ה, והם אף פעם לא דיברו ישירות איתו. אפילו בהר סיני משה מתווך ביניהם כל הזמן – פרשת יתרו מלאה ב'ויאמר ה' אל משה' ודיבור משה לעם. זו הסיבה שהעם לא עושה את הדבר הטבעי – התפילה לה'.
כחלק ממעבר הדורות, ה' מנסה לחנך את בני ישראל להתפלל אליו. להיות אקטיבים במקום פסיבים. עד כה בני ישראל היו בהנהגה של " יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות י"ד, ד), ולכן היו תלויים מאוד בהנהגה שלהם: "וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שם כט)". ה' רוצה שהם יגמלו מהתלות ויהיו אקטיביים. במידה רבה, זה המעבר בין נח לאברהם: נח פסיבי, ורק ממלא הוראות שהוא מקבל מה'; מאידך, אברהם מדבר עם ה' ומתפלל אליו, מנסה לשנות גזרות וכו'.
השינוי בהנהגה
אבל יש כאן גם מעבר נוסף: מעבר מהנהגה ניסית להנהגת טבעית. עד כה, בני ישראל קיבלו את כל צרכם בדרך נס. אבל לקראת הכניסה לארץ, ה' רוצה להרגיל את בני ישראל בדרכי הטבע. "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן" (יהושע ה', יב) – המן פסק בכניסה לארץ, ובני ישראל היו צריכים לעבור להנהגה טבעית. שני השינויים האלה קשורים מאוד: תפילה שייכת רק במצב של הנהגה טבעית, ולא תחת הנהגה ניסית.
ההזדמנות במי מריבה לא התממשה. בני ישראל התלוננו למשה, ומשה הציל אותם בדרך נס ובאופן שלא מחייב אקטיביות של העם כמו עצרת תפילה.
ובכל זאת, בני ישראל כן אקטיבים יותר בהמשך הפרשה, כפי שעולה ממספר מקומות. ראשית, לאחר שהכנעני מלך ערד מגיע ושובה חלק מיששראל, העם נודר נדר: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (כ"א, ב). כאן בני ישראל סוף-סוף מדברים אל ה' ויוצרים איתו קשר.
כמו כן, אחרי 'הנחשים השרפים', בני ישראל מבקשים ממשה: "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ" (שם ז). זה המקום הראשון שבו בני ישראל מביעים חרטה ומצטערים; ואמנם הם עוד לא מתפללים לה', אבל הם מבקשים ממשה להתפלל בעדם, ובכך מכירים במקומו של ה' בסיפור ובצורך להתפלל אליו.
גם בשירת הבאר אנו פוגשים את הרעיון הזה: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" (שם יח) – בני ישראל עבדו, היו אקטייבים, כדי להביא את הבאר. המדרש (במדבר רבה י"ט, כו) שואל למה "אז ישיר ישראל" ולא משה, ועונה מה שעונה, אבל אנחנו נציע שזה אותו הרעיון: בני ישראל היו פעילים גם באירוע הזה.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת חקת תשפ"ה, סוכמה ע"י עקיבא שרייבר ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר במדבר. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).