מטהרת טמאים ומטמאת טהורים

הדפסה

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני

פרשתנו פותחת במצוות פרה אדומה, עליה אמר שלמה המלך: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג). בגמרא במסכת יומא מובאת שיטתו של רבי עקיבא שהזאת הדם מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, וכמקור לכך מביא רבי עקיבא את פרשיית פרה אדומה:
דתניא: והזה הטהר על הטמא, על הטמא – טהור, ועל הטהור – טמא, דברי רבי עקיבא. (יומא יד ע"א)

חכמים טוענים בתגובה שאין בכך הגיון, שהרי אם ההזאה מטהרת את הטמאים, לא כל שכן שהיא תשאיר את הטהורים בטהרתם? רבי עקיבא משיב לטענה זו בדברי שלמה המלך: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". כשמעיינים בפשטי המקראות בראשית הפרשה, התורה מפרשת פעמים רבות שהמתעסקים בפרה נטמאים:

וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר, וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: (במדבר יט, ז-י)

מכך לומדים את העיקרון התמוה שפרה אדומה מטהרת טמאים אך מטמאת טהורים. מההלכות המפורשות בפסוקים עולה תמונה שלפיה הפרה מטמאת את העוסקים בה, אך מטהרת בסיום התהליך את הטמאים עליהם מזים את אפרה. לא נדון כאן בהרחבה במציאות ההלכתית המעניינת הזו, אך ננסה ללמוד מכאן יסוד רוחני חשוב בעבודת ה'.

טומאה וטהרה הן עניינים רוחניים שמסמלים, במידה זו או אחרת, רע וטוב. הטומאה היא רעה, אך איננה אסורה. אין איסור להיטמא בשום מקום בתורה. האיסור הוא להפגיש בין הטומאה ובין הקודש – בכניסה למקדש, באכילת תרומה ועוד. כך שטומאה אינה דבר אסור כשלעצמו, אלא מקנה מדרגה רוחנית שלילית מסוימת, שיש לה השלכות על התנהגותו של האדם.   

גם בעבודת ה' ישנן פעולות, מחשבות ודעות איתן האדם נפגש, שגורמות לירידה או לעליה רוחנית. בפרה אדומה אנחנו רואים תהליך שבו אדם יורד רוחנית בשביל להעלות אחרים, וגם בחיינו אנחנו לא פעם נתקלים במצב כזה.

גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות

ראשית חשוב להכיר בעיקרון הזה – הרבה פעמים התורה דורשת מהאדם ירידה רוחנית בשביל מעלה גדולה יותר.

הגמרא במסכת מגילה מעידה שחלק מחכמי הסנהדרין התרחקו ממרדכי היהודי לאחר סיפור המגילה:
כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו, לרוב אחיו – ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה. מעיקרא כתיב "אשר באו עם זרבבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן", ולבסוף כתיב "הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן". (מגילה טז ע"ב)

לכאורה, אחרי הצלה כל כך גדולה של עם ישראל היינו מצפים שהסנהדרין ישימו את מרדכי לראש. אך מעיון בהמשך הגמרא ניתן אולי להבין מדוע חכמי הסנהדרין התרחקו ממרדכי. הגמרא מסבירה שיש הבדל במיקומו של מרדכי בשתי רשימות העולים מבבל. ברשימה הראשונה הוא מופיע אחרי ארבעה שמות, ואילו בשניה הוא מופיע אחרי חמישה. הגמרא מתרצת את ההבדל בכך שאחת הרשימות היא לפני הצלת ישראל, ואחת לאחר מכן. לאחר הצלת ישראל מרדכי הלך מקום אחד אחורה בסנהדרין, ומקום הישיבה בסנהדרין מעיד על הגדלות התורנית. הגמרא לומדת מכאן כלל: "תלמוד תורה גדול מהצלת נפשות". הכלל הזה תמוה ביותר. הרי מבחינה הלכתית אנחנו יודעים שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה מלבד שלוש עבירות חמורות, שעבירת ביטול תורה אינה אחת מהן – מדוע, אם כן, אומרת הגמרא שתלמוד תורה גדול מהצלת נפשות?

מרדכי היהודי כנראה עשה את הדבר הנכון כשעזב את מושבו בסנהדרין בשביל להציל את כל עם ישראל, ובכל זאת הוא 'שילם' על כך במקומו בסנהדרין. שתי האמירות של הגמרא על היחס בין תורה להצלת נפשות אינן סותרות זו את זו אלא מעידות על מציאות פשוטה – לפעמים אדם משלם מחיר כאשר הוא עושה את הדבר הנכון, ובכל זאת עליו לעשות אותו.

עת לעשות לה'

העיקרון שראינו עד כה, שלעתים יהודי מתבקש לעשות גם דברים שמורידים אותו ברמתו הרוחנית, דורש בירור: מתי אכן על האדם לוותר על רמתו הרוחנית בשביל האחר?

באין ברירה

נקודה שיכולה להנחות אותנו בשאלה מתי אדם צריך לוותר מעט על רמתו הרוחנית בשביל דברים אחרים קשורה, כמובן, לדבר למענו מוותרים על המעלה הרוחנית. פעמים רבות בעבודת ה' שלנו אנו נדרשים לבחור בין ערכים שמתנגשים זה בזה, וכך גם כאן – ירידה רוחנית שלי מול תועלת אחרת שלפעמים גדולה ושקולה יותר ממעלתי הרוחנית.

אחת ההכרעות בין ערכים שונים, שקלה יותר מאחרות באופן יחסי, היא כאשר ערך אחד מוכרח. מרדכי היהודי, שבו דנו למעלה, בוודאי בחר נכונה כאשר הציל את עם ישראל כולו. הרי אלמלא מעשיו היו יוצאים המן ואנשיו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. במקרה כזה, כאשר אין ברירה אחרת, ברור שירידה רוחנית אינה שיקול מכריע. ההבנה הזו באה לידי ביטוי בצורה פשוטה בהלכה שהתורה מלמדת אותנו: "וחי בהם" – הקב"ה חפץ חיים, ולכן על כל המצוות (מלבד שלוש חמורות) הדין הוא יעבור ואל ייהרג – תרד קצת במעלתך הרוחנית בשביל להמשיך לחיות.

אין זה רק משום שערך החיים כשלעצמו חשוב, אלא גם מפני שיכולתו של האדם להתעלות, לקדש שם שמים ולעבוד את ה' קיימת רק כאשר הוא בחיים – "לא המתים יהללו י-ה". לכן, כאשר אדם בוחר בחיים זו לא רק בחירה אנוכית אלא גם בחירה בדרך חיים שממשיכה לקדש שם שמים.

ערכים שונים

אך יש מצבים מורכבים יותר שבהם השאלה אינה אם להיות או לחדול, אלא יש צורך להכריע בין שני ערכים של עבודת ה' ואיזה מהם חשוב יותר. דילמה כזו עמדה בפני רבי יהודה הנשיא בבואו לערוך את המשנה. מחד עמד לנגד עיניו הציווי: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן", ומאידך המציאות בה התורה משתכחת מישראל הכתה בפניו. רבי יהודה הנשיא בחר להשתמש בפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". יסודה של בחירה זו בכך שעלינו לשקול את הבחירה בהתייחס לכלל הצדדים – האם הירידה הרוחנית הקטנה תוביל לעליה רוחנית גדולה יותר בהמשך, ואז יש כאן ירידה לצורך עליה, או שמא לא. האיסור לכתוב את דברי התורה קשור לקדושתם ואופיים, אך אם דברי התורה יאבדו ודאי שתהיה בכך זילות גדולה עוד יותר.

דוגמא יפה לכך אפשר לראות בדבריו של הרמב"ם. בהקדמתו למורה נבוכים בא הרמב"ם להסביר מדוע הוא כותב ומפרסם דברים נסתרים וכך לשונו:
"והשם יתב' [יתברך] יודע שאני לא סרתי היותי מתירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר, מפני שהם ענינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה, ואיך אתחיל אני עתה ואחבר בהם. אבל נשענתי על שתי הקדמות. האחת מהם אמרם בכמו זה הענין, עת לעשות לה' הפרו תורתך. והשנית אמרם, וכל מעשיך יהיו לשם שמים". (ספר מורה הנבוכים פתיחה, ד"ה אמנם דמיון)

הרמב"ם מסביר שהוא נסמך על "עת לעשות לה'" כדי לכתוב את הספר למרות שזו הפעם הראשונה שיהודי כותב ספר מסוג זה. על הלימוד של "עת לעשות לה'" מוסיף הרמב"ם שהדברים חייבים להיות לשם שמים.

אפשרות אך לא חובה

הסוגיה היסודית ביותר בנושא זה נמצאת במסכת שבת, ושם הגמרא מלמדת שאדם אינו צריך לחטוא בשביל שיזכה חברו: מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך? (שבת ד ע"א)

הסוגיה שם עוסקת באדם שהניח פת בתנור אך היא עוד לא נאפתה. במקרה זה – אם הפת תישאר בתנור, האדם שהניח אותה שם יעבור על איסור חמור של חילול שבת. הוצאת הפת מהתנור, לעומת זאת, אסורה רק מדברי חכמים. בכל זאת רב ששת פוסק שאסור לאדם לעבור על איסור דרבנן בשביל להציל את חברו מעבירה על איסור תורה. לעומת הסוגיה במסכת שבת, בסוגיה במסכת עירובין מובאת ברייתא שממנה עולה הוראה הפוכה:
אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים. (עירובין לב ע"א)

הפרשת תרומה מן המוקף, כלומר להפריש תרומה מפירות שבבית על פירות שלא נמצאים מולנו, היא איסור קל יותר מאכילת טבל. כאן אומר רבי שעדיף שחברים יתרמו שלא מן המוקף כדי להציל את עמי הארץ מאכילת טבל. אם כן, יש כאן סתירה בין שתי הסוגיות בשאלה האם אדם צריך לחטוא בחטא קל כדי להציל את חברו מחטא חמור.

אחד התירוצים היפים לסתירה זו הוא תירוצו של הריטב"א. תירוץ זה יכול ללמד אותנו עיקרון חשוב בשאלה מתי אדם צריך להוריד את רמתו הרוחנית בשביל אדם אחר: התם עביד מדנפשיה והכא אמרינן שאין אומרים לו כן. (ריטב"א שבת ד ע"א, ד"ה וכי אומרים)

הריטב"א מחלק בין הוראת חכמים לבין רצונו של האדם עצמו. לשון הגמרא מתאימה לחילוקו, שכן הגמרא בשבת אומרת: "וכי אומרים לו לאדם". דהיינו, חכמים לא אומרים לאדם לחטוא בחטא קל, אך אם הוא יחפוץ בכך מותר לו לעשות זאת. אפשר להוציא מכאן הבנה רוחנית – התורה אינה יכולה לדרוש מן האדם ירידה רוחנית, ועל כן גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות. אך אם האדם רוצה וחפץ בכך, ייתכן אפילו שיש בזה מעלה.

אנו לומדים שהיכולת לוותר על מדרגה רוחנית בשביל האחר תלויה ברצונו של האדם. אפשר להוסיף נופך לדברים ולהסביר שרק כאשר אדם מוותר מעצמו על מעלתו בשביל האחר יש כאן תועלת ותוספת קדושה, אך כאשר האדם עושה זאת מתוך חיוב ולא מתוך רצון אמיתי להיטיב לזולת יש כאן פגם.

ותמת שם מרים

אחרי שלמדנו מהפרה האדומה את העיקרון הרוחני החשוב שלפיו לעתים כדי לעלות בדרגה אדם צריך דווקא לטמא את עצמו והכרנו את המושג 'ירידה לצורך עליה', אפשר אולי לשפוך אור על נקודה נוספת שמלמדים אותנו חז"ל בפרשה וצריכה עיון.

מיד לאחר דיני פרה אדומה וטומאת מת, התורה מספרת על מיתתה של מרים: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: (במדבר כ, א).

רש"י מביא את המדרש, שעומד על סמיכות הפרשיות הזו: למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. (רש"י במדבר כ, א, ד"ה ותמת שם מרים)

לפי המדרש, מיתת צדיקים מכפרת כמו קרבנות. העובדה שמיתת צדיקים מכפרת נראית תמוהה בהסתכלות ראשונה – הרי כאשר צדיק אובד יש פחות קדושה, אדם אחד פחות שיכול ללמד את עם ה' תורה ומוסר. כיצד מיתתו מכפרת על העם?

בתולדות יעקב יוסףמסביר ר' יעקב יוסף מפולנאה מתלמידי הבעש"ט שמיתת הצדיקים מכפרת בגלל התחושות שהיא יוצרת בקרב הנשארים:
כך ענין מיתת הצדיקים, שיתאונן אדם חי כשרואה חכמים ימותו, וירגיש שהוא על ביטול התורה, וכמ"ש [כמו שכתוב] בפ"ק [פרק קמא] דברכות (ה ע"א) החשיתי מטוב וכאבי נעכר וכו' (תהלים לט, ג), וכמ"ש כשרואה יסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביט[ו]ל תורה (ברכות שם), ואז מתכפר לו. (תולדות יעקב יוסף פרשת חקת, ד"ה כך ענין מיתת הצדיקים)

מיתת הצדיקים מעירה הרהורי תשובה אצל האדם, וכך מתווספת כפרה בעולם. האדם מרגיש שיש חלל גדול שהוא צריך למלא, והוא מיטיב ומשפר את מעשיו. ראשית, דברים אלו מחייבים אותנו בעבודה גדולה כאשר חלילה צדיקים אובדים מן הארץ. אך בכוחם גם להסביר את סמיכות הפרשיות באופן עמוק וברור – כמו שתהליך הפרה האדומה דורש ירידה מסויימת בשביל לקום ולצמוח, כך גם תהליך הכפרה של עם ישראל קשור פעמים רבות בקשיים וטלטלות שמעוררים את העם לשוב בתשובה.

מיקומה של פרשת פרה אדומה

שאלה מעניינת מאוד שעולה מפרשתנו היא שאלת ההקשר – מדוע פרשיית פרה אדומה נאמרה דווקא כאן? הרי היא לא קשורה בהכרח לאירועים שקרו לפניה (חטא קרח ועדתו), וגם לא לבאות אחריה (תלונות בני ישראל, מלחמתם במלכים ועוד). פרשיה זו נמצאת באמצע סיפור התורה את הקורות את בני ישראל בדרכם במדבר. דרך זו במדבר הייתה, כידוע, דרך רצופה מהמורות. עם ישראל ראה בה עליות וירידות, עד כדי כך שדור שלם היה צריך להתחלף כדי לאפשר את הכניסה לארץ בצורה המיטבית ביותר לבני ישראל.

אם נאמץ את היסוד הרוחני שלמדנו מהפרה האדומה, שטהרת הטמאים לפעמים תלויה בטומאת הטהורים, נראה שגם מיקומה של הפרשה ברור. ממש באמצע סיפורי עלילות בני ישראל במדבר התורה עוצרת רגע בשביל ללמד אותנו שיש בעולם מציאות של פרה אדומה – מציאות שבה בשביל להשתכלל ולהתקדם צריך גם להיפגע ולרדת. בשביל להצליח להגיע לארץ ישראל, עם ישראל צריך להתחשל במדבר ולעבור מלחמות, ניסיונות, תלונות וחטאים. כך הכניסה לארץ תהיה של עם בעל כוחות נפש, שמסוגל להתמודד הן עם הקשיים הפיזיים של הכניסה לארץ והמלחמה בגויים היושבים בה, והן עם הקשיים הרוחניים הנלווים לכניסה אליה.

פרשיית פרה אדומה באה להאיר לנו את הנקודה המרכזית של כל מסעם של בני ישראל במדבר – לא להתייאש מן הפורענות. גם כאשר יש ירידה מסוימת, אתגרים וקשיים, כולם זמניים ובאים לאפשר תיקון וצמיחה גדולים יותר.

פרשיית פרה אדומה קוראת לנו להיות נכונים לטמא את עצמנו על מנת להגיע למעלות רוחניות וטהורות גבוהות יותר. זה נכון גם כלפי האדם עצמו וגם בנכונות של האדם לתת מעצמו למען הכלל, כמו שראינו אצל מרדכי היהודי וכמו שאנו רואים בכהנים העוסקים במלאכת הפרה, שמסכימים לטמא את עצמם כדי לטהר את הכלל.

בני ישראל במדבר נדרשים לאותה תכונת נפש, להצליח לשאת את התלאות והצרות בשביל להגיע בצורה מתוקנת יותר אל הארץ.

יהי רצון שגם אנחנו ניקח מפרשת פרה אדומה את היסוד החשוב הזה שמלווה את עם ישראל לא רק במדבר אלא בכל הקורות אותו בספר דברי ימיו. עמנו ידע משברים וירידות, ופעמים רבות ההיסטוריה הוכיחה שאכן ירידות ומשברים אלו היו ירידה לצורך עליה, הפרת התורה כדי לקיימה. עלינו להתפלל גם אנחנו שננסה לצמוח ולגדול מתוך כל ירידה שתבוא עלינו, ונזכה לראות גם את העליה הבאה אחריה. 

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).