אוי לרשע ואוי לשכנו

הדפסה

בני ראובן

בפסוק הראשון בפרשתנו אנחנו פוגשים את דמויות המפתח של ה'מרד' במשה רבינו: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (במדבר טז, א)

התורה לא מסתפקת בהזכרת שמות החוטאים, אלא מציינת כאן גם את שושלת היוחסין שלהם. בניגוד למקומות אחרים, נראה שכאן אכן יש בדברים חשיבות לגופו של הסיפור. קֹרח, שהיה מבני בניו של לוי, קָבַל על מקומו בהנהגת עם ישראל, שהרי היה לו את הבסיס הנדרש להיות חלק מן ההנהגה. כך מסביר רש"י על אתר:

ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח) ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. (רש"י במדבר טז, א, ד"ה ודתן ואבירם)

לפי רש"י, קֹרח חשב שמשה ואהרן זכו בתפקידיהם מפני שהם היו בניו של עמרם, הבכור בבני קהת. הוא היה הבכור מבני יצהר, בנו השני של קהת. לכן לדעתו הוא היה צריך להיות הנשיא של בני קהת, ולא אליצפן, שהיה בנו של עוזיאל, הקטן בבני קהת.

אלא שלא כך פני הדברים אצל דתן, אבירם ואון בן פלת, המתייחסים על שבט ראובן. לכאורה להם אין כל טענה כלפי משה, אז מדוע הם מצטרפים לקרח בטענתו כלפי ה'?

מדרש תנחומא אצלנו ובפרשת במדבר (סימן יב) מסביר כיצד נסחפו בני שבט ראובן למרד שהנהיג קרח:
[ח] ודתן ואבירם (במדבר טז, א). מיכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו, דתן ואבירם, שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום, דכתיב "משפחות בני קהת יחנו" וגו' (במדבר ג, כט), דגלו של ראובן סמוך להם, [שנאמר] "דגל מחנה ראובן תימנה" (במדבר ב, י), אבל דגל של יהודה היה במזרח, ויששכר וזבולון עמו, [שנאמר] "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה" (במדבר ב, ג), וסמוכין להן משה אהרן ובניו, [שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו"] (במדבר ג, לח), לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, לכך זכו להיות בני תורה, דכתיב "יהודה מחוקקי" (תהלים ס, ט), [וכתיב] "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב, לג), [וכתיב] "ומזבולון מושכים בשבט סופר" (שופטים ה, יד), ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל מחלוקת, לקו ואבדו מן העולם. (מדרש תנחומא (בובר) פרשת קרח, סימן ח)

המדרש מסמן את הקרבה הגאוגרפית במחנה ישראל במדבר בין קרח לשבט ראובן בתור הגורם להיסחפותם אחרי קרח. היסוד הרוחני שמלמד כאן המדרש: "אוי לרשע ואוי לשכנו" מוכר לנו מכמה משניות במסכת אבות. בפרק א מלמדנו ניתאי הארבלי:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות. (אבות א, ז)

לאחר מכן בפרק ב כאשר רבן יוחנן בן זכאי שואל את תלמידיו על הדרך הטובה שידבק בה האדם והדרך הרעה שיסור ממנה האדם, תשובתו של רבי יוסי היא השכנים – שכן טוב הוא דרך טובה ושכן רע הוא דרך רעה.

ננסה בדברים הבאים ללמוד מתוך עיון בפרשתנו מהי הנקודה הבעייתית בהתחברות לרשע וכיצד היא מובילה למקומות כאלה.

אוי לרשע ואוי לשכנו

ההסבר הפשוט ביותר לבעייתיות שבהתחברות עם הרשעים הוא הלמידה ממעשיהם. כך מסביר הרמב"ם את דברי ניתאי הארבלי במשנה:
ואל תתחבר לרשע – איזה מין שיהיה ממיני החברות כדי שלא תלמד ממעשיו. וכבר בארנו בפרקים הקודמים שהפחיתויות ייקנו בהתערבות עם הרשעים. (פירוש המשניות לאבות פ"א מ"ז)

כאשר אדם נמצא בחברת רשעים הוא מושפע ממעשיהם ומרעיונותיהם. כך בני שבט ראובן שגרו בשכנות לקרח שמעו את רעיונותיו של קרח על קדושת העדה וחשבו שגם להם, בני ראובן הבכור, שייכת זכות ההנהגה. לכן הם הצטרפו למזימתו של קרח.

מדברי חז"ל הללו אנחנו לומדים על ההשפעה העמוקה של החברה בה האדם גר. השפעה זו עשויה להיות חזקה יותר מהשפעת המשפחה והחינוך שקיבל האדם, כמו שמעיד החכם מכל אדם: "טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (משלי כז, י). היתרון הברור של שכן הוא היותו קרוב, לעומת האח הרחוק. כאשר אדם רגיל יום יום להשפעה מסוימת, גם השורשים החזקים שניטעו בילדותו לא תמיד מספיק יציבים.

דתן, אבירם ושאר בני ראובן

מלבד דתן ואבירם, שהתורה משייכת אותם בצורה ישירה ומפורשת לשבט ראובן, על פי המדרש שמביא רש"י בני שבט ראובן נמנו גם על מאתיים וחמישים האנשים שהיו עם קרח:
מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר "אלה קרואי העדה" (במדבר א, טז). (רש"י במדבר טז, א, ד"ה ודתן ואבירם)

כאשר אנו מתבוננים בפסוקים אנחנו רואים הבדל בין העונש שקיבלו בני ראובן והעונש שקיבלו מאתיים וחמישים אנשי קרח. דתן ואבירם נבלעו עם קרח באדמה, ואילו מאתיים וחמישים האנשים מתו באמצעות אש שיצאה מן השמים: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה', וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במדבר טז, לה).

מסתבר מאוד שההבדל בעונש קשור להבדל בחטא בין דתן ואבירם לשאר עדתו של קרח. דתן ואבירם היו מן הפותחים בחטא, לעומת מאתיים וחמישים אנשי העדה שנגררו בעקבותיהם. אפשר להרחיב בהבדלים בין דתן ואבירם לשאר בני ראובן, אך לענייננו ייתכן שאפשר ללמוד מכאן שתי בחינות שונות של 'אוי לרשע ואוי לשכנו'. דתן ואבירם למדו בצורה ישירה מדעותיו של קרח ומעשיו, כך שהפכו להיות בעלי אותן דעות ותכונות רעות. לכן הם הובילו, יחד עם קרח, את המרדת בני ישראל כנגד משה ואהרן. ההשפעה של השכנות על שאר בני ראובן, שהיו מאותם מאתיים וחמישים איש, היתה, כנראה, שונה.

באבות דרבי נתן רבי עקיבא מלמדנו שגם כאשר השכן לא עושה כמעשי הרעים הוא נענש על כך:
רבי עקיבא אומר כל המדבק בעוברי עבירה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן. וכל המדבק בעושי מצוה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן. (אבות דרבי נתן, נוסחא א פרק ל)

לפי רבי עקיבא, השכנות משפיעה גם אם האדם לא עושה כמעשי שכניו – הוא מקבל עונש כמוהם גם אם לא עשה כמעשיהם הרעים, ומקבל שכר כמוהם גם אם לא עשה כמעשיהם הטובים.

אנו לומדים, אם כן, שהשפעת השכנות הרעה לא מסתכמת בלימוד מן המעשים, וגם אם אדם הוא שכן של רשעים ולא לומד בצורה ישירה ממעשיהם, יש בדבר בעייתיות רבה בכמה אופנים.

השפעה ישירה ועקיפה

בספרו "אור הצפון" מדגיש הרש"ר הירש ששכנות רעה משפיעה גם בצורה עקיפה, לא רק על מעשי הגוף, אלא גם על מהלכי ותכונות הנפש:

ואם התקרבות הגוף לנגע שבגוף יש בה פגיעה חמורה כזו בנפש האדם, על אחת כמה וכמה חמורה הפגיעה בהתקרבות הנפש ולא למנוגע בגוף אלא למנוגע בנפש. ומשום זה כה הקפידו חז"ל על שכנות רעה ואמרו: "אוי לרשע ואוי לשכנו"… ויש שראו את הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם – בשכן רע (אבות פ"ב), וגם תיקנו שיתפללו בכל יום: "שתצילנו משכן רע", כי אין לשער כמה יש בכך מקליטת הרע. ואף שאינו מתחבר עם השכן, כי על חבר רע הרי מדברים חז"ל לחוד, אלא גר בקרבתו וקולט לפעמים את קולו, גם קליטת האוזן גורמת ויש בזה מגע בנפש. ולא עוד אלא אף אם יש כוונה להשפיע על השכן הרע ולהוכיח אותו, בכ"ז [בכל זאת] אגב חילופי דברים יש לחשוש לערבוב, כי גדול פגם השמיעה ובכוחה להפוך חכמה לסכלות. וכבר אומר הכתוב (משלי כא, טז): "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח", מתוך זה שאדם נמצא בקהל רפאים הוא תועה מדרך השכל. (אור הצפון חלק ב, כוחה של שמיעה)

הרבה פעמים המסרים מן החברה מחלחלים אלינו אט אט, שלא במודע, ומשפיעים על דעותינו ומעשינו. בדורנו נושא זה מדובר רבות – השפעת הרשתות החברתיות, הבינה המלאכותית, הדיגיטציה ועוד. כל אלו אינם דברים פגומים או רעים כשלעצמם, אך הם משפיעים על תהליכים בנפשנו. כך גם ענייני השכנות – ניתן לראות שאדם מושפע ממקום מגוריו ומשכניו בהרבה אופנים, בעיקר כאלו שאינם מודעים. הלחץ החברתי משפיע גם כשלא שמים לב אליו.

הברטנורא מביא משל יפה שעומד על נקודה זו:
ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. למה הדבר דומה, לנכנס לביתו של בורסי, אף על פי שלא לקח ממנו כלום מ"מ [מכל מקום] ריח רע קלט והוציא עמו. (פירוש ברטנורא אבות א, ז)

כמו שבריח אין ממשות אך הוא קיים ומורגש, כך גם השפעתה של החברה.

יכול למחות ולא מיחה

כאשר אדם גר בשכנות לרשע, המודעות למעשיו של הרשע גדלה ואיתה גם היכולת להשפיע על מעשיו.

רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו, בכוליה דסדר מועד, כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן. כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו. (שבת נד ע"ב)

על פי הגמרא, אדם נענש גם בעבור עוון חברו אם הוא יכול למחות בו ולא עושה זאת. ממילא, שכנות של רשע יכולה להוות בעיה גם באופן זה.

"סורו נא"

עד כה למדנו כי שכנות של רשע משפיעה על האדם הטוב, בצורה ישירה או עקיפה, ומקרבת אותו למעשי הרשע בכך שהוא לומד ממעשיו או מדעותיו, או שהוא לא מוחה בו.

בהמשך הפרשה, רגע לפני שהאדמה בולעת את קרח ועדתו משה מצווה על שאר העדה להתרחק מקרח, דתן ואבירם: וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: (במדבר טז, כו)

את החשש של משה רבנו מסביר הרמב"ן, ובאופן דומה גם הספורנו:
שאינכם ראוים להנצל אם תהיו עמהם כשילקו. (ספורנו במדבר טז, כו)

יש כאן אופן נוסף של 'אוי לרשע ואוי לשכנו' – השכנות כאן אינה שכנות ממושכת בה האדם לומד או מושפע או מסכים בשתיקה עם שכנו. מדובר על שכנות רגעית ברגע העבירה, וצריך להבין מה הבעיה בה. את העיקרון הזה מביא בעל "מנורת המאור" כאשר הוא עוסק באהבת חברים:

שאין הנגעים באים אלא על ביתו של רשע וגורם לסתור כותלו של צדיק. כיצד. כותל שבין רשע לצדיק, ונראה נגע בביתו של רשע, סותרין ביתו של צדיק בנגעו של רשע. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר, אוי לרשע ואוי לשכנו, עונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק. (מנורת המאור פרק יז)

בתרחיש הזה הצדיק לא עשה דבר ולא למד דבר, אלא רק עמד בסמוך לרשע. בספר חסידים נלמד מכך להלכות תפילה:
צריך אדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפילה אצל אדם רשע, מפני שכשעומד אצל אדם רשע בתפלה יהרהר הרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו וכתיב (ירמיה יב, ב) קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם וכתיב (תהלים כו, ד) ועם נעלמים לא [אבוא] (אשב), שהקב"ה מעלים עיניו מהם שנאמר (ישעיה א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע וכתיב (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, אוי לרשע אוי לשכינו, שהרי יהושע הכהן הגדול לקה קצת כשהלך עם אחאב בן קוליה וצדקיהו בן כנענה הוחרך שעריו. (ספר חסידים (מרגליות) סימן תשע)

לפי ספר חסידים, לאדם ירא שמים אסור להתפלל ליד אדם רשע, מפני שהקב"ה לא יקבל את תפילתו. באופן זה משהו בעצם הקרבה לרשע גורם לצדיק להצטרף לעונשו של הרשע.

הנטפל לעוברי עבירה

נראה ששני האופנים של 'אוי לשכנו', זה הנובע מלימוד ממעשי הרשע וזה הנובע מעצם הקרבה אליו, עומדים במוקד של מחלוקת ראשונים בסוגיה הלכתית-למדנית. המשנה במסכת מכות שואלת מדוע התורה צריכה לדבר גם על שני עדים וגם על שלושה:
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת – אם מתקיימת העדות בשנים, למה פרט הכתוב בשלשה? אלא להקיש שניים לשלושה… רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו; ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. (מכות ה ע"ב)

רבי עקיבא מחדש שיש כאן לימוד שאפשר להצטרף לעוברי עבירה גם כאשר, בפשטות, אינך עושה עבירה. הוא לומד שאם ישנה כת של שלושה עדים ומעלה, די בכך ששניים מהם יהיו זוממים בשביל להעניש את הכת כולה. מדרשה זו לומדת המשנה לאחר מכן שכאשר עד אחד מן הכת נפסל, נפסלת הכת כולה:

ומה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עדותן בטלה, אף שלשה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עדותן בטלה. (שם)

את ההלכה הזו הסבירו הראשונים בשתי דרכים. הרי"ף, בתשובה שמובאת בדברי הריטב"א, מסביר שפסול זה נובע מכך שהעד הכשר היה מודע לכך שהוא מצטרף לעדים פסולים, ועצם צירוף זה הוא מעשה בעייתי שלו ופוסל אותו לעדות:
ומיהו כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובת שאלה ששאלו ממנו על שטר שהיה חתום בו קרוב וכשר שלא אמרו עדותו בטלה אלא בשהכיר הכשר את הפסול ונצטרף עמו, אבל אם לא הכיר בו אינו נפסל שהרי לא היה בדעתו להצטרף עם הפסול שזהו טעם פיסולו. (ריטב"א מכות ו ע"א, ד"ה ומיהו כתב)

הרי"ף לומד מכאן גם הלכה למעשה, שאם העד הכשר לא ידע שהעד השני פסול, הוא אינו נפסל על ידי ההצטרפות אליו.

מדברי הרמ"ה (בטור חו"מ סימן לו ומדברי אחרונים נוספים עליו) משתמע כיוון אחר, לפיו הפסול אינו נובע ממעשה רע שעשה העד הכשר, ולכן גם אם הוא לא ידע כלל על פסולו של העד השני הוא נפסל כחלק מן הכת. בעיני הרמ"ה הפסול לא נובע מרשעות שדבקה בעד הכשר, אלא מעצם כך שהוא התדבק ברשעים.

האיש אחד יחטא

אחרי שראינו את האופנים השונים בהם הצטרפות לרשעים עלולה לפגוע באדם אפשר לנסות ולפתח כיוון של תשובה לשאלתם של משה ואהרן: ופְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: (במדבר טז, כב)

אולי כאשר אחד מבני העדה חוטא, הדבר אומר משהו גם על הנספחים אליו מן העדה. בעקבות דברינו אפשר לעבור ולדון בשאלה מורכבת יותר שמצויה בחיינו מדי פעם – עד כמה כדאי, אפשרי או מומלץ להתקרב לרשע, כאשר המטרה היא לקרב אותו. בכך בעזר ה' נדון בהזדמנות אחרת.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).