מתנות הראשית

הדפסה

בבואכם אל הארץ

לאחר חטא המרגלים בו חטאו בני ישראל בפרשת השבוע, הקב"ה, אולי בשביל לחזק ולעודד אותם, מצוֶוה על הפרשת חלה – אחת מן המצוות התלויות בארץ: ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה': רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה, לְדֹרֹתֵיכֶם: (במדבר טו, יז-כא)

במובן אחד, כאמור, מצווה זו משמשת כעידוד לבני ישראל וכראיה לכך שאין להתייאש מהמטרה הגדולה של הכניסה לארץ, גם אחרי הנפילה בחטא המרגלים. נדמה שהדברים ניכרים גם מתוך שינוי הלשון של התורה, שנוקטת כאן בלשון "בבואכם", בניגוד ללשון "כי תבואו" הנמצאת במקומות אחרים. רש"י עומד על כך, ומביא את דרשת חז"ל על שינוי לשון זה:
משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כולן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן, אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה. (רש"י במדבר טו, יח)

לפי הדרשה שמביא רש"י, בני ישראל מתחייבים במצוות הפרשת חלה כבר מראשית הכניסה לארץ, עוד לפני שהם מצליחים לכובשה. אולי יש בכך רמז למרגלים, שגם אם בני ישראל לא יצליחו לכבוש את הארץ, עדיין יש משמעות לקדושתה.

אך נבקש בדברינו להתייחס לפן אחר המקשר בין מצוות הפרשת חלה לחטא המרגלים. ייתכן כי מלבד העידוד שבני ישראל צריכים לשאוב מציווי זה, יש גם לא מעט מוסר שעליהם ללמוד ממצוות הפרשת חלה ומשמעותה הרוחנית.

ראשית עריסותיכם

מצאנו בתורה כמה וכמה מתנות שנקראו בלשון 'ראשית'. המשמעות הפשוטה שלה מורה על סוג מסוים של מתנות הניתנות מהדבר הראשון והבראשיתי. כך מצוות החלה היא להפריש תרומה מן העיסה בשעת הגלגול, שהוא ראשית הכנתה. במצוות ביכורים, שהיא מתנת הראשית הברורה מכולן, הציווי הוא על נתינת ראשית הפירות: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג, יט). כך גם בראשית הגז, בבכור, הנקרא ראשית, ובשאר המתנות בהן מצאנו ביטוי זה. כדי להבין את מהותן של מצוֹות הראשית נפנה למצוַות הביכורים. במצווה זו, מלבד ההפרשה של הפירות והקדשתם, האדם מצוּוֶה במצווה הנקראת 'מקרא ביכורים' להגיע לבית המקדש ולהסביר מדוע הוא מביא את הפירות. מעיון בנאומו של מביא הביכורים לבית המקדש אפשר להבין כיצד, מבחינה רוחנית, מצוות ביכורים ומצוות הראשית הדומות לה אמורות להשפיע עלינו. המביא את הביכורים פותח את דבריו בסיפור יציאת מצרים והכניסה לארץ:

ועָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, ה-ט)

נאום זה לכאורה אינו קשור כלל למצוות הביכורים. בניגוד למצוות רבות שהן 'זכר ליציאת מצרים', מצוֹות הראשית אינן קשורות אליה באופן מפורש, ולכן הזכרת המעמד של יציאת מצרים כחלק ממקרא ביכורים דורשת עיון. נוסף על כך, הסיפור אותו מספר מביא הביכורים מתחיל עוד הרבה קודם – בתקופתו של יעקב אבינו בבית לבן, "ארמי אבד אבי" – ומסתיים אחרי הכניסה לארץ. כך שיציאת מצרים היא אמנם שלב במקרא ביכורים, אך כנראה לא העיקר בו.

כדי להבין את משמעות שיעור ההיסטוריה שמלמד אותנו מביא הביכורים, נפנה למשפט המסיים את נאומו: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:" (דברים כו, י-יא). מטרת הבאת הביכורים היא ההכרה בכך שהקב"ה הוא שנתן לנו את פירות האדמה, ושמחה בכל הטוב שהוא נתן לנו. שמחה זו באה לידי ביטוי בפרי החדש.

גם אחרי שמפנימים את העבודה הרוחנית של מצוות ביכורים, הלא היא השמחה בטוב שהקב"ה נותן לבני האדם, עולה השאלה כיצד כל זה קשור להיסטוריה המפוארת של עמנו? לכן נראה שאפשר להציע שמטרת מתנות הראשית גדולה ומקיפה יותר מהודאה על הפירות עצמם.

מתנות הראשית עוטפות את כל מעגלי החיים של האדם: הצומח במצוֹות תרומה, ביכורים וחלה, הבגד במצוות ראשית הגז, ובעלי החיים והאדם במצוות הבכורה. נראה שקבוצת מצוות אלו באה לבטא עיקרון רוחני של הכרה בכך שגם המעשה הטבעי ביותר של האדם הוא פלא מאת ה'.

הביכורים באים אחרי השקעה גדולה של האדם, הכוללת חרישה, זריעה, השקייה והרבה מאמצים שמושקעים בגידול הפירות. דווקא מתוך מקום זה, בו האדם חש את כוחו ועוצם ידו, מצַווה עלינו התורה להגיע לבית המקדש ולומר קבל עם ועדה כי התוצר שבידינו אינו רק שלנו אלא גם של הקב"ה. כך גם מצוות החלה באה לאחר שהאדם מכין את הלחם, שבמדרש המפורסם על טורנוסרופוס ורבי עקיבא[1] הוא הסימן המובהק לכך שמעשי האדם נאים יותר. במציאות כזו האדם חייב לזכור שהקב"ה מסתתר בכל התהליך כולו.

הכרה בקב"ה דווקא בארץ ישראל

חלק ממצוֹות הראשית, כמו מצוות חלה איתה אנו נפגשים בפרשתנו, נוהגות דווקא בארץ. הדברים נכונים גם לגבי מצוות תרומה ומצוות ביכורים. בניגוד למצוות הראשית האחרות, השייכות לעולם החי והאדם, המתנות הקשורות לעולם הצומח מבטאות בצורה בהירה הרבה יותר את העובדה שלמרות מאמצי האדם אין לשכוח גם את הקב"ה ואת חלקו בגידול התבואה.

עם הכניסה לארץ, משה רבנו חושש מתחושת 'כוחי ועוצם ידי' של בני ישראל ומשכחת ה' לאחר שעם ישראל יתייצב וישתקע בארץ. לכן מצוות אלו, שבאות להזכיר את הקב"ה, שייכות דווקא בארץ ישראל.

כך מובן גם מדוע מביא הביכורים מספר את כל ההיסטוריה הגדולה של עמנו – עם שיצא ממצב של "ארמי אובד אבי" והגיע עד לארץ ישראל דרך יציאת מצרים, לא יכול לשכוח כיצד הקב"ה ליווה אותו בכל אותה תקופה. אנחנו צריכים לקחת איתנו את התודעה הזו גם לארץ ישראל.

הברכה על התרומה

בשביל להדגיש את חשיבות העיקרון הרוחני המסתתר במצוות הראשית, נביא כאן דיון הלכתי קטן הממחיש את חשיבות ההכרה בחלקו של ה' בתבואה כתנאי הכרחי לקיום עם ישראל בארצו. בפשטות, הפרשת תרומות נדרשת רק כאשר רוצים לאכול את הפרי, שכן ישנו איסור לאכול מפירות לא מעושרים. על פי זה ניתן להבין שהצורך הרוחני לזכור את הקב"ה שייך רק כאשר אנחנו נהנים ממעשי ידינו. אלא שלא לכולם הדברים פשוטים כל כך. הט"ז דן בשאלה ההלכתית האם שליח יכול להפריש תרומות ומעשרות של אדם אחר ולברך על כך. הט"ז מניח שדבר כזה אפשרי, בעקבות חידוש בהבנת יסוד החיוב בתרומה:

בהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א"כ [אם כן] הוה מצוה זאת כשאר מצות וכיון שאין הוא חיוב בגופו לעשות כן דאפשר לתרום ע"י [על ידי] שליח לא נחלק המצוה והברכה זה מזה אלא התורם יברך. (ט"ז יו"ד, סי' א ס"ק יז)

הט"ז מבין שכל אדם שיש לו פירות חייב להפריש מהם תרומה, גם אם הוא לא מתכוון לאכול מהפירות! בתרומה זה חידוש גדול, אך במצוות ראשית אחרות זה ברור – בכור קדוש מרחם גם אם האדם לא רוצה 'להשתמש' בו כלל. כך גם מצוות ביכורים – לא ברור כלל שהיא קשורה לאכילה מהפירות דווקא.

נדמה שלפי הבנת הט"ז, מצוֹות הראשית הן חלק מהותי של החיים בארץ, לא רק כאשר נהנים מפרי האדמה אלא חלק מהקיום היומיומי בארץ ישראל.

תיקון לחטא המרגלים

לאחר שראינו שאלו פני הדברים, אפשר להציע שפרשיית הפרשת חלה, כמו גם פרשיית הנסכים המופיעה לפניה, קוראות לבני ישראל לתקן את יסוד חטא המרגלים ושורשו. הרש"ר הירש מסביר כי פרשת הנסכים ופרשת חלה מדגימות את אותו עיקרון:
פרשת נסכים מורה שהמזון, הרווחה והאושר של ההצלחה הלאומית תלויים במישרין בהנהגת ה', ואילו פרשת חלה מורה שגם קיומו של כל בית וכל יחיד נתונים להשגחתו המיוחדת של ה'. לא רק אור השמש המבשיל את תנובת שדה הכלל, הוא שלוחו הישיר של ה' בארצו, אלא הדברים אמורים גם במנת חלקו של כל בית ושל כל אדם. גם החלק שהיחיד נוטל בהצלחת הכלל הוא מעשה מיוחד של ה' – במסגרת השגחת ה' המופנית אל הכלל, ודבר זה בא לידי ביטוי במצוות חלה. (רש"ר הירש במדבר טו, יז)

לפי הרש"ר הירש, פרשת חלה ופרשת הנסכים שתיהן מבטאות את העיקרון שהקב"ה הוא שגורם לתבואה לצמוח והאדם חייב להכיר בטובה שהקב"ה עושה לו. פרשת הנסכים מבטאת את העיקרון ברמה הלאומית, ופרשת חלה מבטאת אותו ברמה הפרטית.

חטאם העיקרי של המרגלים היה חוסר האמונה. המרגלים טרודים מבני האדם היושבים בארץ, הם מפחדים מגודלם וחוזקם וסוברים ש"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, לא). נראה שדברים אלו אכן נכונים ואיש לא חלק על כך. גם כלב ויהושע, כאשר הם מגיבים לדברי המרגלים, לא שוללים את דבריהם. אכן זהו האויב שנמצא בארץ. נקודת המחלוקת בין כלב ויהושע לשאר המרגלים היא אחרת: אם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם: (במדבר יד, ח-ט)

אין ספק שאכן העמים היושבים בארץ חזקים מבני ישראל – מדובר על עמים מבוססים שיושבים בארצם, ואילו בני ישראל זה עתה התגבשו לעם ואינם חזקים ומנוסים במלחמה כלל. אך דבר אחד שכחו המרגלים – את הקב"ה. טענתם היחידה של כלב ויהושע היא: לא למרוד בה'! מעניינת הלשון בה יהושע וכלב מתארים את יושבי הארץ: "כי לַחְמֵנוּ הם". רוב המפרשים מסבירים שכמו שהלחם נאכל על ידי בני אדם, כך בני ישראל ילחמו עם אויביהם. רבנו בחיי על אתר מסביר כי בזכות מצוות מצה בני ישראל ינצחו את אויביהם. ניתן אולי לומר, על דרך הדרש, שיש כאן רמז למצוות חלה שתבוא בהמשך – כמו בלחמנו, אם נבין שהקב"ה איתנו נצליח לנצח את אויבינו. אך גם בלי הדרשה החסידית הזו, נראה שהדברים זועקים – בחטא המרגלים ראינו שבני ישראל, שראו את יד ה' בעיניהם במכות מצרים ובקריעת ים סוף, לא מסוגלים להפנים ולהבין שכל מה שקורה בעולם מגיע מאיתו יתברך ובידו להעשיר ולהעני ולתת חזק ביד חלש. כנראה שיש לצייד את העם היוצא ממצרים בכלים נוספים, שימחישו להם ויגרמו להם להבין שהקב"ה שולט בכל. זהו תפקידן של מצוֹות הראשית, מצוַות הנסכים ומצוַות הפרשת חלה.

ראשית חכמה יראת ה'

המילה 'ראשית' מציינת התחלה, אך נראה שאין זו התחלה בלבד אלא משהו בראשיתי וראשוני הרבה יותר. המילה הראשונה בתורה, כידוע, היא בראשית – ההתחלה של הכל. המדרש מציין ששלושה דברים, שהם ללא ספק העיקרים הגדולים של קיום העולם והסיבה ליצירתו, נקראו ראשית:

ד"א [דבר אחר] בראשית, אל תקרי בראשית אלא ברא שי"ת מלמד שלא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם אלא בשביל שלשה שנקראו ראשית ואלו הן תורה ישראל ויראה:

תורה מנין דכתיב "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח, כב) ואין דרכו אלא תורה שנאמר "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז) אלו תורה נביאים וכתובים, "וכל נתיבותיה שלום" אלו מדרש הלכות ואגדות. ומנין שישראל נקראו ראשית שנאמר "קדש ישראל לה' ראשית" (ירמיהו ב, ג), ומנין שהיראה נקראת ראשית שנאמר ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י).

מכאן שגדולה יראה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל חכמה ובינה שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם שנאמר "הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח, כח). (אוצר המדרשים, מעשה בראשית)

נדמה כי החיבור של ישראל, התורה והיראה נמצא במצוֹות הראשית – מצוות אלו באות לעורר את עם ישראל לירא את ה' ולהבין שהוא נמצא בכל מקום ומקום, ובכך לקיים את תורתו. הרמב"ן בתחילת ספר בראשית מתייחס למילה בראשית ולמתנות הראשית. דבריו מובנים, כנראה, רק ליודעי חן, אך מצוֹות הראשית מוזכרות בהם:

וכוונתם זו, שמלת בראשית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם (עיין ספר יצירה א, יד), ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל, כענין שנאמר  "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג, יט), היא התרומה והיא קדש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה, וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר רמז לעשר ספירות. יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה, והחלה מצוה יחידה בעיסה תרמוז לזה. (רמב"ן בראשית א, א, ד"ה וכוונתם זו)

העיקרון החשוב שמוסיף לנו כאן הרמב"ן הוא שלמצוֹות הראשית אין שיעור. הביכורים נמנו במצוות שאין להן שיעור, אך גם לשאר המתנות יש רק שיעור מקסימלי: לא ניתן לתת את כל הכרי לתרומה. כדי שתרומה תיחשב לתרומה, השיריים שלה חייבים להיות ניכרים, דהיינו שלתרומה יש גם חולין וטבל. היסוד הזה פשוט על פי מה שראינו עד כה. כאשר אדם מכיר במציאות הקב"ה בעולם, אין המטרה לבטל את קיומו של העולם אלא אדרבה, לראות את קיומו מתוך הבנה שהקב"ה נמצא בו גם. מתנות הראשית הן לא תכלית, הן תחילת הדרך והעבודה. הן הראשית שממנה ניתן לצאת בצורה טובה לעולם, מתוך הבנה שהקב"ה מלווה אותנו. בכך פעולות החול כמו גידול התבואה בשדה, היציאה למלחמה וכיבוש הארץ מקבלות משמעות אחרת, פורצת גבולות, שכן בכל פעולה כזו האדם אינו פועל לבד אלא בסיוע מתמיד של הקב"ה.

אנו צריכים לקחת מוסר מדור זה של יוצאי מצרים, להבין ולהפנים שמצוות הראשית צריכות להשפיע על כל חיינו – חייו של עם ישראל שהוא ראשית הקדש של הקב"ה בעולם, ולשאוף לחיות את כל חיינו בתחושה שהקב"ה עימנו ושרוי במעשה ידינו. לשמוח על כל טוב שנופל בחלקנו ולזכור שלא כוחנו ועוצם ידינו בלבד נתן לנו את החיל הזה, אלא מכוחו של הקב"ה אנו פועלים בעולמנו. ממילא אין לנו לפחד ולירא לא מאויב ולא מצרה, כי הקב"ה נלחם לצידנו.

( הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] בבלי בבא בתרא, י ע"א.