חצי הכוס המלאה
אבי אבות התלונה
בפרשה זו אנו נתקלים לראשונה בתלונותיהם של בני ישראל. לעיתים רבות התחושה הכללית המתקבלת כאשר קוראים את ספר במדבר היא תחושה שכל העם מתלונן. התלונות והתגובות אליהן תופסות חלק מרכזי מהספר: חטא המרגלים, קברות התאווה ועוד ועוד. כמו בכל תופעה בה אנו נתקלים בעולם בכלל ובתורה בפרט, לרושם הראשוני ישנו חשיבות גדולה. מתוך עיון בפרשיה הפותחת את תלונות בני ישראל במדבר, נבקש לעמוד על נקודת הסתכלות רוחנית שאפשר ללמוד בעניין התלונות, המתקשרת גם לעניינים נוספים בפרשתנו.
התורה פותחת את תלונות בני ישראל בסיפור סתום על תלונה שתוכנה כלל לא מוזכר: וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה, כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה': (במדבר יא, א–ג)
יש כמה נקודות בפרשיה זו שצריך לעיין בהן – ראשית ומעל הכל: אין כל אזכור לתוכן של התלונה. אנחנו קוראים את הפרשה ואין לנו מושג מה הפריע לבני ישראל. שנית, התורה בוחרת לתאר את התלונה במילה "מתאֹנְנִים" שהיא מילה סתומה ולא ברורה דיה. בנוסף, יש כאן תבנית שניתן להכניס אליה את כל התלונות במדבר: בני ישראל מתלוננים, הקב"ה כועס עליהם ומעניש אותם, ולבסוף נעתר לתפילות משה ואהרן ומרחם (במידה זו או אחרת) על העם. נראה שבכוונה התורה מדברת כאן על תבנית כללית, ושהיא באה ללמד אותנו משהו על אופיין של התלונות כולן.
רש"י מתייחס לביטוי המיוחד בו התורה משתמשת כדי לתאר את תלונות בני ישראל, ומסביר שביטוי זה בא ללמדנו על אופיין של התלונות:
כמתאננים – אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום. (רש"י במדבר יא, א, ד"ה כמתאֹננים)
בני ישראל בתלונות רבות "מבקשים עלילה" איך לפרוש מן המקום. את בקשת העלילה הזו ניתן לפרש בצורה הפשוטה – בני ישראל לא רוצים את התורה והמצוות ולכן הם ממציאים תירוצים כאלו ואחרים בשביל 'לנתק', חלילה, את הקשר עם הקב"ה. הסבר זה דומה מעט לדברי הגמרא בסנהדרין:
אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. (סנהדרין סג:)
הגמרא מסבירה שעם ישראל ידע שעבודה זרה איננה בעלת כח אמיתי, אלא שהם עבדו אותה כדי להתיר לעצמם לעבור על איסורי עריות בפרהסיא.
ברצוני להציע הבנה מעט אחרת בעלילה אותה בני ישראל מבקשים, ולומר שהיא לא הגיעה מתוך זדון ורצון לפרוש מן ה', אלא מתוך בחירה כיצד להסתכל על המציאות.
עצבות ועין טובה
הרמב"ן מסביר את המילה 'מתאֹננים' בצורה אחרת מרש"י:
והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לֵאמֹר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעִנוי ומתי נצא ממנו, מלשון "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (איכה ג, לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן "בן אוני" (בראשית לה, יח) בן צערי, "ואנו הדייגים ואבלו" (ישעיה יט, ח). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא… והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (במדבר יא, ד) "וישובו ויבכו גם בני ישראל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם. (רמב"ן במדבר יא, א)
לפי הבנת הרמב"ן, בני ישראל הצטערו במדבר והצער הוא שגרם להם להתלונן. על כך גם כעס הקב"ה. לכן גם בתיאור התלונה הבאה, שבה האספסוף מתאווים תאווה, מצוין שבני ישראל בכו – זוהי חזרה לחטאם הקודם, שהוא התלונה על הצער במדבר, במקום ללכת אחרי הקב"ה בשמחה מתוך הכרת הטוב. איזה מוסר היו בני ישראל צריכים לקחת מן האש שבערה בהם? בשביל להבין זאת צריך להבין מדוע העצבות גורמת לתלונות. ישנה שאלה גדולה, על כל תלונותיהם של בני ישראל – בפשטות, הן לא נכונות. בני ישראל מתלוננים על אוכל ומים, ולפי המדרשים גם על דרך ארוכה וכדומה, אך התורה מתארת את חיי המדבר כחיים אוטופיים בהם יש אוכל ומים בשפע, בלי הגבלה. ישנם גם ניסים גלויים: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה" (דברים ח, ד) – כיצד שני הדברים הולכים יחד? העצבות מדגישה אצל האדם את הדברים הרעים הקיימים בעולם. כשאדם עצוב הכל נראה שחור וקודר.
ר' נתן מיטיב להסביר זאת בליקוטי מוהר"ן:
כי רוב בני אדם שרחוקים מהש"י [ה' יתברך], עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קילקולם שקלקלו מעשיהם כל אחד מפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובן מייאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפי' [אפילו] מה שהיו יכולים לעשות עדיין. ע"כ [על כן] צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף על פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עכ"ז [עם כל זה], הנפילה שבדעתו, והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו עי"ז [על ידי זה], הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי ח"ו [חס ושלום]. (ליקוטי מוהר"ן תורה רפב)
הדברים הרעים שבאדם עצמו ובעולם הסובב אותו גורמים לעצבות והעצבות מדגישה אותם, כך שאדם ששרוי בעצבות מאכיל את עצמו בעצבות ושוקע במעגל אינסופי שלה.
בתחילת אותה תורה מביא ר' נחמן בדבריו המפורסמים את הפתרון לאותה הבעיה – הסתכלות בעין טובה:[1]
דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, עי"ז [על ידי זה] מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחי' [בחינת] (תהלים לז, י) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועי"ז שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, עי"ז אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות… וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבואר אצלינו כמה פעמים) ואפי' כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה ח"ו [חס ושלום], אעפ"כ [אף על פי כן] אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב… כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב. עי"ז הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, היינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות אפי' את הרשעים ולמצוא בהם איזה נקודות טובות. ועי"ז מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות. (שם)
בתורה זו של ר' נחמן צריך לעיין היטב. החידוש הגדול שבה אינו העובדה שצריך להתבונן על דברים בעין טובה. דבר זה כבר נלמד במשנה במסכת אבות – זוהי הצעתו של רבי אליעזר לדרך הטובה שידבק בה אדם: "אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה" (אבות ב, ט). בנוסף, זוהי אחת מתכונות תלמידיו של אברהם אבינו: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו… עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה" (אבות ה, יט).
החידוש שאותו מוסיף כאן ר' נחמן הוא מהותה של העין הטובה. פעמים רבות הסתכלות בעין טובה, או 'לדון לכף זכות' יכולים להיתפס כנאיביות – האדם מעוות את המציאות ומסתכל על הטוב, למרות שיש לפניו רע. אך כשמעיינים בדברי ר' נחמן אנו רואים שאין אלה פני הדברים. ר' נחמן לא קורא להפוך את הרע לטוב, אלא להעביר את הרע לרקע ואת הטוב למרכז. כאשר אדם "מתבונן" בטוב, מסתכל בו בעיון, פתאום, בעיניו, הטוב הופך להיות המרכז.
כל דבר שעובר על האדם כולל דברים טובים ודברים רעים. פעמים רבות אחד הצדדים מודגש יותר וכך אנחנו מגדירים משהו כ'רע' או 'טוב', אך הרבה פעמים נקודת ההסתכלות היא שמשנה. בתלונותיהם, בני ישראל בוחרים להדגיש את הרע ולשים את הטוב בצד. פעולה זו באה לידי ביטוי בצורה מובהקת בחטא המרגלים, כאשר המרגלים מתארים בהרחבה את טובות הארץ ובכל זאת בוחרים להתלונן על חוסר היכולת לכבוש אותה. העצבות וההתאוננות גורמות לאדם להסתכל תמיד על הדברים הרעים, ואז כמעט ואי אפשר לו שלא יתלונן ויחטא.
חייב אדם לברך על הרעה
ר' נחמן מדבר, אמנם, על הסתכלות של האדם על הזולת ומעשיו, אך הדברים נכונים כלפי כל הסתכלות על העולם. המשנה המפורסמת במסכת ברכות מלמדת אותנו הלכה קשה ביותר ליישום:
חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'. בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע; ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך – בכל ממונך. (ברכות ט, ה)
הדברים מעוררים תמיהה גדולה – מדובר כאן על מקרה שבו הקב"ה נוטל את נפשו של האדם, ובכל זאת האדם יודה לו?! את ההלכה הזו אפשר להסביר בכמה דרכים שקשורות לתורתו של ר' נחמן. המשנה ברורה מסביר את ההלכה הזו כקשורה ליחסי שכר ועונש בין העולם הזה לעולם הבא:
כי באמת כל היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע"ל [לעתיד לבוא] ששם העונש הוא הרבה יותר גדול. (משנה ברורה סי' רכב ס"ק ד)
אכן, אפשר להסתכל על כל רעה שקורית בעולם ככפרה על מעשיו של האדם וכמניעה מעונש לעתיד לבוא, וממילא מוצאים בזה מעט טוב וכך ניתן לברך גם על הרעה.
השולחן ערוך בהלכות ברכות מסביר את ההלכה הזו באופן קיצוני קצת יותר:
חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו. (שו"ע או"ח, סי' רכב סע' ג)
על פי דברי מרן, הרעה היא טובה לצדיק כי על ידי קבלת הרעה באהבה הוא עובד את ה'. אם נעמיק בדברים, לכאורה יש כאן פרדוקס – האדם מחליט להגיד תודה לקב"ה על הרעה ועצם האמירה הזו הופכת את הרעה לטובה, שכן מסתבר שהרעה הזו עוררה אותו לעבודת ה'. על פי הסבר זה ברכת 'דיין האמת' אינה ברכה שמכירה בטובה שהקב"ה עשה, שהרי היא ברכה על שמועות רעות, אלא היא ברכה שבאה להפוך את הרעה לעבודת ה' ובכך להפוך אותה לטובה.[2]
ותדבר מרים
הנקודה של עין טובה ועין רעה גורמת לבעיה גם בסיפור נוסף בפרשה – סיפור מרים ואהרן המדברים לשון הרע על אשת משה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': וְהָאִישׁ מֹשֶׁה [ענו] עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (במדבר יב, א–ג)
הרמב"ן מונה את זיכרון מעשה מרים כמצוות עשה:
מצוה שביעית שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' [יתברך] למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל כדי שנתרחק מלשון הרע.(השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין מצווה ז)
לפי הרמב"ן, ישנה מצווה לזכור את סיפור מרים שדיברה לשון הרע על משה ונענשה, למרות שהיתה נביאה וגמלה איתו חסד. אנחנו מצווים לזכור את מעשה מרים כדי שנתרחק מלשון הרע.
החפץ חיים, בספרו על לשון הרע, מדבר בכמה מקומות גם על ההלכה המחייבת 'לדון לכף זכות'. שתי ההלכות הללו – איסור לשון הרע והחובה לדון לכף זכות, כרוכות זו בזו. לשון הרע אסור גם כאשר אדם מדבר אמת. מוקד העבירה בלשון הרע אינו בכך שאדם מעביר מידע על חברו, אלא בכך שהוא מתמקד ברע. הגמרא מעידה שהקב"ה אינו מסוגל להיות בכפיפה אחת יחד עם מספרי לשון הרע:
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל. (ערכין טו ע"ב)
מדוע הקב"ה לא נמצא יחד עם מספרי לשון הרע? ניתן להציע הסבר על פי דרכנו. אדם שמדבר לשון הרע בוחר להתמקד ברע. מרים ואהרן יכלו, בקלות רבה, למצוא הרבה טוב לספר על משה רבנו, אך מכל הטוב הם בחרו ברע מאוד קטן להתמקד בו. הקב"ה, כולו טוב. "כל מאן דעבד רחמנא לטב עביד". לכן, אדם שבוחר להעלים את עיניו מן הקב"ה ולהתמקד ברע לא נותן מקום לשכינה לשרות בעולמו, וממילא הקב"ה והוא אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
עניין של הסתכלות
לאחר חטא המרגלים, העונש שהקב"ה נותן לבני ישראל הוא כילוי דור המדבר וכניסה לארץ של דור אחר, שלא נולד במצרים. לאחר נסיונות רבים ללמד את בני ישראל להסתכל על הטוב באמצעות עונשים רבים, מבין הקב"ה שמשהו בדור יוצאי מצרים לא מסוגל להגיע להסתכלות כזו. אדם שהיה עבד והתרגל להסתכל על העולם בעיניים של עצבות, עיניים שדנות לכף חובה, צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להתגבר על כך. כנראה שדור יוצאי מצרים, כדור, אינו מסוגל לעמוד בכך. לכן, כחלק מהתהליך של כניסת בני ישראל לארץ, יש צורך לשנות את נקודת המבט – דבר שנעשה, בין השאר, על ידי החלפת הדור.
גם בימינו, אפילו בשנים לא פשוטות וברגעים קשים, ניתן למצוא טוב. לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובכך להפוך את הרע להיות מקפצה לעבודת ה'.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] מומלץ בחום לעיין בכל התורה של ר' נחמן שם.
[2] כך גם תשובה יכולה להפוך עבירות להזדמנות לעליית מדרגה בעבודת ה'. כך מסביר בכמה מקומות ר' צדוק הכהן מלובלין את המימרא שזדונות נהפכים לו לזכויות.