פרשת הקללות וקריאתה
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י) 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. (רמב"ם תעניות א, א)
לפי הרמב"ם, בכל פעם שבאה צרה על הציבור, יש מצווה לקבוע תענית ציבור, לזעוק ולהריע. מה מטרת זעקה זו? הוא ממשיך:
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן … וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. (שם הלכות ב-ג)
כלומר, מטרת הזעקה היא להוביל לחזרה בתשובה. אם לא יחזרו בתשובה – אזי הצרה רק תלך ותחמיר.
בצורה דומה, הגמרא במגילה (לא:) מלמדת: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.
וכך לפי לוח השנה שלנו, פרשת בחקותי – 'קללות שבתורת כהנים' נקראת תמיד לפני שבועות, ופרשת כי תבוא – הקללות במשנה תורה – נקראת לפני ראש השנה. מדוע? מנמקת הגמרא:
מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה, איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה; אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא?! אין, עצרת נמי ראש השנה היא! דתנן: 'ובעצרת על פירות האילן'.
שעת המעבר משנה אחת לחברתה היא שעה של דין, בה אנחנו משאירים מאחורינו את פגעי השנה הקודמת ומקווים שה' יזכה אותנו בשנה חדשה וטובה יותר. יוצא אפוא שהימים לפני חג השבועות – שבו אנו נדונים על התקופה החקלאית של פירות האילן – הם ימים המיועדים להתבוננות עצמית, לתיקון המעשים ולחזרה בתשובה. קריאת פרשת הקללות אמורה לעודד אותנו לכך, ולהוות סימן שהשנה הבאה תהיה מבורכת יותר.
הגמרא (שם) אומרת שהקורא בתורה לא יפסיק בפרשת הקללות, אלא שאדם אחד יקרא אותה מתחילה עד סוף. רש"י (ד"ה אל תמאס) מביא נימוק לכך ממסכת סופרים: "אל תעשו קוצין קוצין" – כלומר, שלא יפגוש אדם כל קללה וקללה לבדה ויתן לה הסבר או יתמודד איתה לבדה, אלא יפגוש אדם את כל מקבץ הקללות יחד ויבין שיש מסר שהקב"ה מנסה להעביר לו: שהוא צריך לתקן את מעשיו ולישר אורחותיו.
הגמרא בחגיגה (ג:) אומרת שיש צורך בשלושה סימנים על מנת לקבוע שאדם נחשב שוטה, כי על כל סימן וסימן לבדו היינו יכולים לתת הסבר. רק כאשר הם באים יחד אנו מבינים שיש הסבר אחד עבור כולם, ואנו מעדיפים לתת אותו מאשר להידחק ולתת הסבר נפרד לכל אחד ואחד. כך גם עם הקללות ועם הצרות – כאשר אדם הולך בשדה ופוגע בו קוץ אחד, הוא עובר אותו ומתרגל אליו. גם כאשר פוגע בו עוד קוץ ועוד קוץ – לפעמים הוא לא מבין שיש קשר בין הקוצים. אך כאשר לוקחים צעד אחד אחורה ומתבוננים על המכלול של כל האירועים כולם – רואים את הפגיעה החוזרת ונשנית ומבינים כי מתרחש משהו מכוון מאת ה'. קריאת פרשת הקללות ברצף אחד באה להזכיר לנו להתבונן באופן כזה על המאורעות, לבחון מה החוט המקשר ביניהם ולהבין באיזו דרך ה' מוליך אותנו.
מה האדם נדרש לעשות כאשר הוא מבין שנשלח אליו מסר מן השמיים? כדברים הכתובים ברמב"ם בו פתחנו – לחזור בתשובה. לחזרה זו בתשובה ישנם שני חלקים עיקריים:
- שכל אדם ואדם יתקן את דרכיו: יזהה את חטאיו וימנע עצמו מהם. זהו חשבון נפש עצמי שכל אדם ואדם צריך לעשות עבור עצמו, ואדם אחד לא יכול לעשות אותו עבור רעהו.
- העצמת החיים הרוחניים ככלל. כאשר אדם מכניס את חיי הרוח אל תוך התודעה שלו ומעצים את החיים הרוחניים שלו ככלל, ממילא הוא נהיה זהיר יותר ומתרחק מן העבירות.
רק על ידי בחינת מעשינו וחזרה בתשובה יוכל להתקיים בנו הסימן 'שתכלה השנה וקללותיה'.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת פרשת במדבר ה'תשפ"א, סוכמה ע"י מרדכי סמבול ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)