יראת העונש

הדפסה

א. יראת העונש ויראת הרוממות

בפרשת בחוקותי אנו לומדים, ולא בפעם הראשונה, שיש יחס ישיר בין מעשי עם ישראל לבין מצבם הכלכלי והארצי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם…" (כ"ו, ג'-ד'; ט"ו-ט"ז)

פעמים רבות התורה מדגישה שיש עונש על עשיית עבירות ויש שכר על עשיית המצוות. לא רק בצורה ישירה לכל אדם ואדם, אלא גם בצורה הכללית לעם ישראל כולו. בקריאה פשוטה עולה שהתורה מעודדת אותנו לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולשמור מצוותיו כדי שלא נקבל את העונשים המנויים בפרשה.

יראה זו מכונה בפי חז"ל "יראת העונש" – אדם שמפחד מלעבור על דבר ה', מכיוון שהוא לא רוצה לקבל את העונש על כך.

בפשטות מידה זו של יראה אינה המידה העליונה. הרמח"ל במסילת ישרים עוסק בסוגי היראה השונים: "יש יראת העונש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין ה-ב', שיראת החטא חלק ב' ממנו, ונבאר עתה ענינם והבדליהם: יראת העונש, כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה' א-להיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש" (מסילת ישרים כ"ד)

הרמח"ל ממשיך ומדרג את יראת העונש כיראה הפחותה ביותר: "והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת" (שם)

מן העבר השני, גם העובד את הקדוש ברוך הוא אך ורק כדי לקבל שכר לכאורה דרגתו פחותה, כמו שמלמדנו אנטיגנוס איש סוכו בתחילת פרקי אבות: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם" (אבות א', ג')

ביסוד הדברים עומדת ההבנה כי עבודת ה' שמגיעה ממקום פנימי, בו אדם מכיר בגדלות ה' ובאמיתות מצוותיו, גדולה יותר מעבודה שמונעת מגורמים חיצוניים כמו שכר ועונש.

כאשר מאמצים את ההנחה המסתברת הזו, קשה להסתכל על יראת העונש כדבר חיובי. לכאורה, מי שעובד את הקדוש ברוך הוא רק מתוך מדרגה זו יש בזה פגם וחיסרון. בדברים שנראה היום נבקש לנסות ולהסביר מדוע גם מידה זו של יראת השכר והעונש יש בה חשיבות רבה לעבודת ה', וממילא אל לנו לזלזל בה.

ב. מתוך שלא לשמה בא לשמה / אחרי המעשים נמשכים הלבבות

רבים מרבותינו בעלי המוסר והאמונה, הדגישו שמידת יראת ה' היא שער ופתח לאהבתו. כך לומד האורחות צדיקים מן הפסוקים: "והרבה פעמים מקדים הספר יראת הא-להים על אהבתו, שנאמר (דברים י', י"ב): "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה – ולאהבה אותו    ". ומפני שהאהבה היא תכלית הפרישות וסופה, והקרובה שבמדרגות אל מדרגת אהבת הא-להים, ואי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתתקיים יראתו ופחדו מהא-להים, ועל כן היראה קודמת לאהבה" (אורחות צדיקים, שער האהבה)

וכך מצאנו בעוד רבים מרבותינו, חלקם מסתמכים על הפסוק: "ראשית חכמה יראת ה' " (תהלים קי"א, י'), שתחילת הדרך לכניסה לחכמת ישראל היא יראת ה'.

מדוע כך הם פני הדברים? למה תחילת העבודה צריכה להיות דווקא ביראה? ניתן לתת לכך הסברים רבים, אני מבקש להציע כאן את ההסבר הפשוט ביותר שמצאנו בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק:

"ואתה המעיין הבן ממני משל זה ואחר כך שים לבך לשמוע דברי בכל הענין הזה. נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות.

והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר.

וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד.

וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו.

וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו.

וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת. וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר" (הקדמת הרמב"ם, פרק חלק)

הרמב"ם כאן מתייחס לתהליך החינוך הרגיל של ילד, כאשר רוצים להכניסו לעול תורה ומצוות. מפאת קוצר הבנתו, צריכים להשתמש גם בשכר ועונש בשביל להרגיל אותו לכך. נראה שדברי הרמב"ם נוגעים לכל אדם ואדם – שכן לא כל רגע ורגע מחייו האדם נמצא במעלה רוחנית גדולה. פעמים רבות, הדברים הקטנים שעובדים על הנפש הגשמית והבהמית של האדם הם אלו שמחזיקים אותו.

באופן קצת אחר אפשר להסביר את הדברים על פי הכלל הידוע: "אחר הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך ט"ז). כאשר האדם מרגיל את עצמו, גם באמצעים שנחשבים כ'לא לשמה', לקיים את מצוות ה', אזי מתוך שלא לשמה בא לשמה ואחרי המעשים ה'טכניים' שלו נמשך גם הלב. ייתכן שזו כוונתו של רבי לוי יצחק מברדיטשב כאשר הוא מסביר מדוע יש להקדים את היראה לאהבה: "ואמר מורי הקדוש מוה' דוב בער שהאדם צריך להשתדל ולהתאמץ שיהיה יראת שמים על פניו, ואז האהבה בא ממילא, שמחמת שזיכך את עצמו להיות יראת ה' על פניו זוכה גם כן לאהבת השם יתברך" (קדושת לוי, ליקוטים קס"ו)

על פי גישה זו, מערכת השכר והעונש הגשמיים חשובים ככלי 'לא לשמה' שעוזר לחזק את האדם ולהביא אותו לידי יראת שמיים גבוהה יותר.

כך כתב הראי"ה במידותיו:
"לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אף על פי שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו. הננו מתדמים לשכלל היצירה, הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות, עם כל מה שאנו לוחמים נגדם, עם כל מה שאנחנו כואבים על ידם, הנה הנם מלח העולם, ומחשבות וציורים הללו שמיסוד יראת העונש, בהיותם מוגדרים בגדריהם. ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות" (מידות הראי"ה, יראה ז')

ג. צדקה לרפואה ופירות גינוסר בירושלים

מעלה שנייה של יראת השכר והעונש ניתן ללמוד מתוך הגמרא במסכת פסחים. תוך כדי העיסוק בבדיקת חמץ מעלה הגמרא שחור שנמצא בין ישראל לגוי לא צריך לבדוק בו חמץ, מחשש שמא הגוי יחשוב שהישראל עושה כשפים בבדיקת החמץ ויבוא להזיק לו. על כך מקשה הגמרא שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים? ומשיבה: "אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה" (פסחים ח.)

ממילא כאשר האדם מחפש את המחט אין הוא מקיים מצווה. הגמרא ממשיכה ושואלת – האם אכן דבר כזה לא נחשב כמצווה: "…וכהאי גוונא לאו מצוה הוא? – והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור!" (שם)

מדברי הברייתא עולה שקיום מצווה על מנת לקבל שכר אינו רק בגדר של 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', אלא יש בו מעלה של "צדיק גמור". הדברים אומרים דרשני – מדוע עשיית המצווה לצורך קבלת שכר אינה פוגעת במעלת המצווה?! קושיא מעין זו שאלו שם התוספות והשיבו שיש לחלק בין מקרה בו האדם תולה את קיום המצווה רק בשכר לבין מקרה בו השכר אינו המניע העיקרי לקיום המצווה: "…והדתנן (אבות א', ג') אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי זה צדיק גמור…." (תוספות שם, ד"ה שיכה לעולם הבא)

אלא שעדיין שייך להקשות מהמשכה של אותה הגמרא במסכת פסחים. בעמוד הבא מופיעות שתי דרשות, מהם משתמע כי מי שמקיים מצווה גם בשביל שכר גשמי מצוותו נחשבת פחותה יותר, אפילו כאשר הוא לא מתחרט על קיום המצווה עצמה: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא – דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה" (פסחים ח:)

ויש לדון – מדוע עלייה לרגל עם הנאה מפירות גינוסר או חמי טבריה נחשבת שלא לשמה, ואילו נתינת צדקה בשביל שיזכה בני לחיי עולם הבא נחשבת כמצווה של צדיק גמור?!

ניתן להציע פירוש שיסביר מדוע שכר ועונש דווקא מייקרים את המצווה ולא מוזילים אותה. כאשר מעיינים בשתי המימרות של הגמרא נדמה שיש הבדל גדול בניהן. חמי טבריה ופירות גינוסר, באם היו בירושלים, היו גורמים לאדם לקבל שכר אך לא באופן ישיר מהמצווה. במקרה במקום בו הוא מקיים את המצווה יש גם פירות טובים או מעיין נעים. לעומת זאת, כאשר אדם מבקש שכר בעקבות נתינת הצדקה, הוא מבקש לקבל שכר ישירות בעקבות המצווה שהוא עשה ובגלל שהוא קיים את דבר ה'.

היה מקום להבין שדווקא בקשה ישירה של שכר על המצווה פוגעת בה יותר, אך נדמה שכאשר אדם מקיים את המצווה בכל אופן מבלי לתלות את קיומה בקבלת השכר (כמו שהסבירו התוספות), ובנוסף מבקש שכר, דווקא יש מעלה בדבר. אדם כזה מכיר בכוחה של המצווה. הוא מבין שהמצווה לא צריכה להיעשות רק בגלל שהיא מעשה טוב, אלא שבעשיית המצווה הוא מקיים את רצון ה'. בנוסף, אותו אדם מאמין שבכוח עשיית רצון ה' גם להביא טובה למי שמקיים את רצונו. יש בכך גילוי אמונה בשכר ובעונש מבלי לתלות את עבודתנו בהם.

ממילא יש כאן מעלה בקיום מצוות מתוך ציפייה לשכר ועונש, בכך שקיום מצוות כזה מכיר בעוצמות ובכוחות שיש למצוות ולעבירות לפעול בעולם. למעשה, יראת העונש כוללת בתוך החשש מהרעה שעלולה להיגרם בעקבות החטא, גם את ההבנה המוחשית והגשמית שאכן החטא רע. יש כאן דרגה גבוהה של אמונה בקדוש ברוך הוא שלא תמיד קיימת ביראת הרוממות, והיא ההבנה שמצוות ה' ממש פועלות בעולם.

ד. תורת חיים

רבים עמדו על הנקודה שמערכות השכר והעונש הקיימים בתורה תמיד עוסקים בשכר ועונש גשמיים. עולם הבא לא מופיע כלל בתורה כשכר ואין זכר לגהנום כעונש. נקודה זו אכן מתמיהה – מדוע התורה עוסקת בעונשים הגשמיים יותר, ולא באלו הרוחניים הנוגעים בקשר ובקרבה שבין אדם לא-לוהיו?

נדמה שהתורה רוצה להעביר כאן בדיוק את העיקרון אותו למדנו. התורה היא תורת חיים, עיסוקה העיקרי לא ברעיונות רוחניים גבוהים על הנהגת ה' את העולם, דרכיו ומידותיו, אלא בפרטי החיים המעשיים: איך צריך לחרוש, איך לזרוע ואיך לקצור וכן על זו הדרך בכל מעגלי החיים. עניינה של התורה להפגיש בין דבר ה' הנמצא בשמיים לעולמנו הארצי והגשמי.

אם כן, טבעי והגיוני כי גם יראת ה' שהתורה תבחר להנחיל לנו בצורה הרחבה ביותר, היא אותה יראה טבעית ופשוטה שעובדת על כל אדם, גם על ילד קטן. התורה מלמדת אותנו מתוכה את האמונה הכל כך פשוטה וטבעית שהמצוות וההבנה שהעבירות אינן שייכות רק לעולמות עליונים ולמעלות רוחניות, אלא הם חיינו ואורך ימינו גם בעולם הזה – כוחן של המצוות והעבירות כה רב עד שכל מעשה קטן יכול להשפיע על הגשם, השלום והמלחמה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).