קדושה וספירת העומר
בפרשתנו מוזכרת מצווה שאנו מקיימים בימים אלו –ספירת העומר. התורה אומרת: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם… וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם" (ויקרא כ"ג, י-יא)
לאחר מכן מביאים קרבן: "וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'" (שם יב)
אחרי כן מתחילים לספור חמישים יום, ובסוף הספירה מביאים קרבן נוסף: " וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת… עַד מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם… וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים" (שם טו-יח)
מפשט הפסוקים המשמעות היחידה של הספירה היא מניית הימים בין קרבן אחד לשני. לעומת זאת, המובן הידוע של הספירה הוא תקופת הכנה בין מועד יציאת מצרים למתן תורה – תקופה משמעותית לעם ישראל. אך קשה: מהיכן צמחה ההבנה הזאת שלא מוזכרת בפסוקים ומעולם לא מובאת בהקשר לספירה?
כדי לענות, יש צורך להביט בפרשיות שאנו נמצאים בהן. הפרשיות הסובבות מדברות על שני סוגי קדושה: קדושת הגוף וקדושת הזמן. בקדושת הגוף עסקנו באחרי מות וקדושים, בקדושת הכהן ועיסוקו במקדש. ובפרשתנו ובפרשה הבאה, בהר, נעסוק בקדושת הזמן.
קדושת הזמן מתבטאת בשלושה מעגלים מרכזיים. המעגל הראשון הוא שבת, ה"מועד" הפותח את פרשת המועדות. המעגל השני הוא מעגל המועדות, כמו שהוא מתואר בהרחבה בפרשתנו, מפסח ועד סוכות. המעגל השלישי מובא בהרחבה בפרשה הבאה והוא מעגל השמיטין והיובלות.
החיבור בין המעגל הראשון והשלישי ברור מתבקש – מדובר בסבבים של "שבע שבתות", שמתוכם שישה "רגילים" והשביעית "מיוחדת". הקשר בין הסבבים הלאו מופיע במפורש מספר פעמים, למשל:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן… וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. (כ"ה, ד, ח)
הקשר בין השבת למועדות קצת יותר מעומעם, וננסה לעמוד עליו, באמצעות עיון בדברי הרמב"ן על הציווי של שמירת השבת, המופיע בעשרת הדברות:
וטעם "לקדשו" – שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר: "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה" (רמב"ן שמות כ', ז)
כלומר, השבת היא הזמן לעצור את העבודה ולחשוב על מעשה ה'. ה' נתן לנו את הזמן להתבונן ולהבין שהכל ממנו, ובתוך כך אנו הופכים את החול לקודש.
כך גם בעניין שמיטה: שש שנים עובדים בשדה, ובשנה השביעית שובתים, עוצרים, כדי להבין שהכל מהקב"ה. עצם ההבנה הזאת מעלה את הדברים הארציים – לדרגה שמימית.
ובעצם זוהי גם מהותה ונשמתה של הספירה. התורה תוחמת את תקופת הספירה בשני קרבנות כדי להגדיר את הזמן ולצקת אליו תוכן. בתקופת הספירה החקלאים דואגים לשדות שלהם, שלא יהיה חמסין, ולא רוחות וגשמים קשים. והתורה נוסכת תוכן לתוך הימים האלה וממלאת אותם ציפייה לא רק לקצירה, אלא גם לחג דתי בסוף התקופה. התורה נותנת משמעות לכל יום, ומתוך כך אנו מבינים את העובדה שהכל מאיתו יתברך, והופכים את החול לקודש.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת אמר תשפ"ה, סוכמה ע"י יהודה וייס ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר ויקרא. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)