ולא תקיא הארץ אתכם

הדפסה

א. לטמא את הקודש

בתחילת פרשת אחרי מות אנו עוסקים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מלבד החשיבות המוכרת והמפורסמת של יום הכיפורים כיום סליחה ומחילה, מופיעה בפרשה משמעות נוספת של יום הכיפורים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ט"ז, ט"ז)

הכהן הגדול ביום הכיפורים לא מכפר על עוונות בני ישראל בלבד, אלא, כחלק מכפרת בני ישראל, הוא גם מכפר "על הקודש". בהתאם לכך, מתואר בפרשתנו בהרחבה כיצד מזה הכהן הגדול על הפרוכת ועל המזבח כדי 'לטהר' אותם מעוונות בני ישראל.

חז"ל (במדרשים על אתר ובגמרא בפרק ראשון של מסכת שבועות) מסבירים, בפשטות, שעבודת יום הכיפורים בכוחה לכפר גם על "טומאת מקדש וקודשיו" במקרים בהם אין להם כפרה אחרת.

כיצד בכוחם של מעשי האדם להשפיע על הקודש ולטמא אותו? יתרה מכך, כשמעיינים בפשטי המקראות נראה שביום הכיפורים ישנו מעין 'ניקיון' רוחני של בית המקדש והקודש, ואין זכר לכך שניקיון זה הוא דווקא מפני הטומאה. אדרבה, בפשטות הפסוקים נראה שמדובר על ניקיון מכל עבירה שהיא.

העובדה שמעשיהם של בני ישראל משפיעים על הקודש מוצאת את מקומה בחלק נוסף של פרשתנו: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (י"ח, כ"ז-כ"ח)

כאן אכן מדובר על עבירות, עריות, שמטמאות את הארץ ופוגעות בקדושתה עד כדי כך שהארץ "תקיא" את יושביה. ביטוי מיוחד זה מוסיף נופך ומלמדנו שאין מדובר כאן על עונש רגיל אלא על מעין תוצאה טבעית. כאשר ארץ ישראל לא מצליחה 'לעכל' את העם היושב בקרבה היא 'מקיאה' אותו. לא מצאנו ביטוי של הקאה במקום נוסף בתנ"ך. נראה שיש משהו ייחודי בדיני עריות, שעד כדי כך פוגע ומשחית את מהותה הרוחנית של ארץ ישראל כך שהיא מקיאה את יושביה על ידה.

בשורות הבאות נעמיק בקשר המיוחד הזה בין עם ישראל לארץ ישראל, וביכולת הרוחנית של הארץ להרגיש ולחוש את יושביה.

ב. ארץ ישראל לעם ישראל

את ייחודה של ארץ ישראל על פני שאר הארצות אנו מכירים כבר מימי אברהם אבינו. כאשר הקדוש ברוך הוא שולח את אברהם מארצו בקריאת "לך לך" המפורסמת אל "הארץ אשר אראך", מייעד ה את ארץ ישראל כמקום הראוי לצמיחת עם ישראל. לכל אורך חייו של אברהם, הבטחת הזרע והארץ הולכות יד ביד ומהוות יחד חלק מהחזון של עם ישראל לשבת בארצו.

אולם, מעט פסוקים בתורה עוסקים בסיבות לכך. מדוע הקדוש ברוך הוא בחר דווקא בארץ ישראל? מדוע אין להסתפק במקום אחר בשביל עם ישראל? מה החשיבות שעם ישראל יישב בארץ זו דווקא?

בנוהג שבעולם, עם מבקש מקום לשבת בו. כאשר יש לעם מדינה וארץ בה הוא יכול לשבת ולהתפתח, אזי עתידו נתון בידו ואין הוא תלוי בחסדי אומות אחרות. על כן, וודאי שמבחינה מדינית פשוטה יש חשיבות לכך שלעם יהיה ארץ משלו. אך נדמה שמשמעותה של ארץ ישראל בשביל עם ישראל גדולה הרבה יותר. היטיב לנסח זאת הראי"ה קוק זצ"ל בתחילת אורות התחיה: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ" (אורות התחיה א')

ארצנו אינה כמו כל ארץ אחרת, המהווה בית לאומי ותו לא. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל חזק ועמוק הרבה יותר. ננסה להעמיק בקשר הרוחני המיוחד הזה.

ג. מצוות התלויות בארץ

אחת הנקודות הרוחניות הייחודיות של ארץ ישראל למעשה היא המצוות התלויות בארץ. המשנה מלמדת: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ…" (משנה קידושין א', ט')

"מצוה שהיא תלויה בארץ" היא מצווה שקיומה תלוי בקרקע. כל המצוות של 'סדר זרעים' שתלויות בעבודת האדמה נוהגות בארץ בלבד. היסוד הפשוט העולה מהמשנה הוא שאחת ההתגלויות של הקדושה המיוחדת בה נתקדשה ארץ ישראל באה לידי ביטוי בכך שרק באדמה זו שייך לקיים מצוות ולא באדמה של מקום אחר בעולם.

מקום נוסף בו קדושת הארץ מתבטאת במצוות הנוהגות בגידוליה מצאנו במסכת כלים מונה המשנה רשימה של עשר הקדושות שירדו לעולם: "עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות" (משנה כלים א', ו')

בעקבות ההבנה העולה ממשניות אלו, כי קדושת הארץ מתגלה בקיום מצוותיה, מחדש רבינו חיים מבעלי התוספות הלכה יסודית בנוגע למצוות יישוב הארץ: "והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם"      (כתובות קי. תוספות ד"ה הוא אומר)

מדברי רבינו חיים ניתן ללמוד שמצוות יישוב ארץ ישראל תלויה ביכולת לקיים את מצוותיה. על כן, כאשר לא ניתן לקיים את המצווה, שוב אין מצווה לעלות ולדור בארץ. היסוד שמציע כאן רבינו חיים, על אף שלא נהוג לקבלו להלכה, יכול לפתוח לנו צוהר להבנה טובה יותר של אותה קדושה הקיימת בארץ ישראל ולחשיבות של מגורי עם ישראל בתוכה.

ד. ארץ אשר עיני ה' א-לוהיך בה

העובדה שיש בקרקע מסוימת מצוות שלא קיימות בקרקע אחרת מתמיהה. אם רצון ה' שנפריש תרומות ומעשרות, מדוע חובה זו אינה קיימת בכל העולם? נראה שיש לריבונו של עולם עניין מיוחד באותה קרקע.

דברים אלו מפורשים בתורה, כאשר משה רבינו שוטח בפני בני ישראל את שבחה של הארץ: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"א-י"ב)

בפשטות הדברים כוונת משה רבינו לומר ש-ה' דואג למימיה של הארץ. אך נדמה שהדברים לא מסתיימים שם, והעובדה כי זו הארץ שדורש ה' באה לידי ביטוי ברבדים נוספים. אחד מהם הוא רובד המצוות.

אם נעמיק מעט יותר במצוות התלויות בארץ, נגלה שרבות מהן נוגעות גם לקדושה – נטע רבעי ומעשר שני הם מצוות בהן האדם נדרש לקחת את יבולו הגשמי הגדל מן הארץ ולהעלות לאכול אותו בטהרה בירושלים. בתרומה, ביכורים וחלה ה' מצווה להקדיש חלק מהתבואה, כך שהיא תוכל להאכל על ידי הכהנים בלבד, וכן על זה הדרך. העובדה שמצוות אלו קשורים בענייני הקדושה מלמדת אותנו שארץ ישראל, בניגוד לשאר הארצות, יכולה להוציא קדושה מתוכה על ידי פירותיה.

מימד נוסף שקיים במצוות התלויות בארץ, הוא מימד ההודאה לקדוש ברוך הוא על גידולי האדמה. זה תוכנו העיקרי של מקרא ביכורים אותו אומר האדם העולה עם ראשית פירותיו לבית המקדש. במידה מרובה, הודאה זו באה לידי ביטוי בכל המצוות התלויות בארץ, בהם האדם לוקח מיבולו ונותן אותו לקדוש ברוך הוא כהצהרה שהיבול אינו שלו ולא היה גדל ללא עזרת ה'.

לכאורה, עניין זה שייך בכל מקום – גם ירקות שגדלים בחו"ל אינם יכולים, כמובן, לגדול מבלי עזרת ה'. מדוע מצוות אלו בכל זאת שייכות דווקא בארץ?

נראה שכאן נעוץ היסוד של הקשר בין המצוות המיוחדות לארץ וקדושתה, המלמד אותנו את המשמעות של אותה הקדושה – בארץ ישראל ניתן להכיר ולראות את הקדוש ברוך הוא. לכן דווקא בארץ זו הקדושה באה לידי ביטוי מתוך הארץ גם בגידוליה, קדושה כזו שדורשת מהאדם לראות כיצד יש גילוי שכינה בפירות עצמם. אותו גילוי מגיע דווקא מתוך פירות אלו, במעין שותפות של הקדוש ברוך הוא בכל המציאות וגידולי הקרקע.

נקודה הזו באה לידי ביטוי בעוד כמה תחומים רוחניים שיכולים להתקיים רק בארץ ישראל.

ה. תחומים היכולים להתקיים רק בארץ ישראל

1. תורת ה'

התורה, גילוי דבר ה' בעולם, ניתנה לעם ישראל בסיני. התורה קשורה בקשר אמיץ עם ארץ ישראל. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' בירושלים" (ישעיהו ב', ג').

2. סנהדרין

הסנהדרין, בית הדין הגדול, הוא היוצר את התורה שבעל פה, המוסד בו דבר ה' הנאמר בסיני מתורגם הלכה למעשה לכל עם ישראל. חכמי הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית בירושלים. כאשר הסנהדרין יוצאת ממקום זה, כוחה חלש יותר ואין היא יכולה לקיים את דבר ה', התורה, כראוי: "ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש" (רמב"ם סנהדרין י"ד, י"ג)

3. דיינים סמוכים

הלכה נוספת, הקשורה ביכולת להנכיח את התורה בעולם המעשה ובכך שזו קיימת רק בארץ, מצאנו בדין 'סמוכים'. בשביל להיות דיין בעל כלל הסמכויות שיש לדיין בישראל, על הדיין להיות סמוך איש מפי איש עד משה. היכולת לסמוך דיינים קיימת רק בארץ ישראל: אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אות   (רמב"ם שם ד', ד')

כמה דברים נפלאים אנחנו לומדים מהלכה זו ברמב"ם. מלבד העובדה שהסמיכה נוהגת בארץ ישראל בלבד, מסביר הרמב"ם שדיין סמוך נקרא, בפי התורה, "אלהים". דיין כזה מייצג את דבר ה' בעולם, ייצוג שיכול להתגשם רק בארץ ישראל, הארץ בה ניתן להכיר ולראות את דבר ה'.

4. נבואה

דרך נוספת לגילוי דבר ה' הוא הנבואה. הכוזרי מאיר את עינינו בנקודה נפלאה הקושרת גם את הגילוי הזה של דבר ה' בארץ ישראל: "אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה" (כוזרי מאמר ב', י"ד)

זה ממש הפשט של "ארץ אשר עיני ה' א-לוהיך בה", הקדוש ברוך הוא מתגלה, מתעניין ודורש בעמו ובעולמו דרך ארץ ישראל.

5. קיום מצוות

אפשר לקחת את הדברים לקיצוניות גדולה יותר, כשמעיינים בדברי הרמב"ן בפרשתנו המביא את הספרי: "ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מ"ג), ואבדתם מהרה (דברים י"א, י"ז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (ל"א, כ') הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם" (רמב"ן י"ח, כ"ה)

מדברים אלו עולה שייתכן כי כל קיום המצוות כולם בחוץ לארץ אינו דומה וזהה לקיומם בארץ ישראל!

6. עם ישראל

ומכאן אנו מגיעים לקשר העמוק והאמיץ בין עם ישראל לארצו. עם ישראל הוא העם אשר בחר ה'. תפקידו, כמו שעולה פעמים רבות בדברי הנביא, לגלות את שם ה' בעולם על ידי קיום מצוותיו והנחלת דברו לעולם כולו. הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו כבר בתחילת דרכו, שהמקום לייעוד זה הוא ארץ ישראל. רק בה עם ישראל יכול להגשים את ייעודו, שכן רק בה דבר ה' בא לידי ביטוי בעוצמה ובצורה ברורה.

גם מבחינה הלכתית מצאנו שלעם ישראל מעמד מיוחד כעם רק כאשר הוא שוכן בארץ ישראל. כך מלמדת הגמרא בהוריות שרק הציבור של ארץ ישראל נחשב כ'ציבור' לעניין פר העלם דבר של ציבור: "אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל" (הוריות ג.)

הסיבה לכך שרק בארץ עם ישראל נקרא קהל, לאור מה שאמרנו, מתבהרת ומתבררת – רק בארץ ישראל עם ישראל יכול להגשים את ייעודו – הבאת דבר ה' לעולם.

ייתכן כי לכך כיוון הראי"ה זצ"ל בדבריו שהובאו לעיל: ""אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ" (אורות התחיה א')

והדברים נאמרים בהרחבה בפירושו של הרמב"ן על הפסוקים בפרשתנו בהם אנו עוסקים:
"והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות י"ט, ה') והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה י"א, ד') והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (כ', כ"ב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם כ"ד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לא-להים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות"  (רמב"ן שם))

ה. תטמא הארץ

מכאן אנו חוזרים לפרשתנו. אחרי שעמדנו על הקשר האמיץ והסגולי בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, כך שרק בארץ ישראל עם ישראל מסוגל לקיים לגמרי ובצורה מלאה את תורת ישראל, נחזור לפרשה שלנו ולטומאה השורה על הארץ.

לאחר שהבנו את טיב הקשר בין עמנו לארצו, ברור מדוע חיסרון בקיום המצוות יכול לפגוע בקשר הזה. עם ישראל בארץ ישראל מסוגל לבצע את התפקיד של גילוי דבר ה' במלוא העוצמה, אך בזה טמונה גם הסכנה. כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל, אך פוגע בייעוד זה ולא מוציא מן הכח אל הפועל את דבר ה' הנובע מקדושתה של הארץ, יש כאן פגיעה וזלזול בקדושת הארץ. הקדושה של הארץ מחייבת את עם ישראל להתאים את התנהגותו למקום אשר עיני ה' א-לוהים בו. העובדה שיש פוטנציאל גדול של גילוי שכינה בארץ נובע מכך שהקדוש ברוך הוא, כביכול, שוכן בה יותר. אך בדיוק מאותה סיבה גם עבירה בארץ משמעותית הרבה יותר עד כדי כך שהארץ 'מקיאה' את יושביה.

ההבנה הזו על תפקידנו בארצנו מחייבת אותנו בשני מישורים – גם להמשיך ולאחוז בארץ הקדושה מחד, אך גם להשתדל ולהתאמץ לא, חלילה, לטמא אותה ולהגשים את הייעוד לשמו אנו נאחזים וגרים בה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).