ואל זה אביט: אל עני ונכה רוח
הקדמה: ארבעה תמידים
השבת,[1] בפעם הראשונה, היתה לי את הדילמה הבאה: כאשר ראש חודש חל בשבת ומזכירים בתפילת מוסף גם קרבן שבת וגם את קרבן ראש חודש, יוצא שאומרים פעמיים "ושני תמידים כהלכתם", כך שמשמע שמקריבים סך הכל ארבעה תמידים. הרמ"א מזכיר זאת בסימן תקצ"א בהלכות ראש השנה – גם אז, בנוסח התפילה מופיעים את שני התמידים גם אחרי פירוט מוסף ראש השנה וגם בפסוק המתיחס למוסף ראש חודש – אבל לא מתרגש מכך בכלל. אלא שבדגול מרבבה כתב שיש בכך בעייתיות גדולה, ושצריכים להזכיר את שני התמידים רק פעם אחת. למעשה, בנוגע לראש השנה, הוא מכריע שאם אומרים קודם "ושני תמידים כהלכתם", אפשר לומר אחר כך גם את הפסוק "מלבד עלת החדש ומנחתה ועלת התמיד ומנחתה", ואין בעיה בכך שקורא פסוק; אבל אם אמר קודם את הפסוק, לא יאמר שוב "ושני תמידים כהלכתם", ובאמת קדם אותו כבר תרומת הדשן.
בצעירותי, למדתי שנה אחת אצל הרב סולובייצ'יק ושאלתי אותו מה דעתו בעניין. הוא אמר לי שהוא עצמו לא אומר "ושני תמידים כהלכתם" פעמיים, אבל הוא לא מעיר כאשר אחרים עושים כן, שהרי בסופו של דבר סומכים על גדולים. מדובר במחלקת בין השווים, הוא אמר – הרמ"א מצד אחד והנודע ביהודה מצד שני – ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ואז, אחרי שבועיים, חל ראש חדש בשבת, והחזן במוסף אמר "ושני תמידים כהלכתם" פעמיים, והרב סולובייצ'יק צעק עליו. לא הבנתי איך תגובתו התאימה לתשובתו לשאלתי חודשיים לפני כן, אז שאלתי אותו אחרי התפילה. והוא אמר לי שפשוט למה צעק עליו: "הוא הקריב ארבעה תמידים!"
עד היום, אף פעם לא יצא לי להיות חזן למוסף "אתה יצרת". כבר שבוע שלם התלבטתי איך לנהוג: מצד אחד, הרי מי שאומר פעמיים מקריב ארבעה תמידים; ומצד שני, הרב עמיטל ראה מעלה גדולה במנהג ובמסורת, והוא עצמו היה חזן למוסף ראש השנה בישיבה הזאת מדי שנה והיה מזכיר את שני התמידים פעמיים, כשיטת הרמ"א. כאשר אבא שלי הגיע לישיבה, הוא והרב עמיטל הסכימו שכל נושא התפילה תהיה באחריות הרב עמיטל, עד כדי כך שאחרי שהרב עמיטל נפטר, באנו אל אבא שלי עם הצעה לשנות משהו בתפילה והוא לא הסכים לשנות ממנהג הרב עמיטל אחרי הסתלקותו.
עוד הבוקר התלבטתי מה לעשות, וב"ברוך שאמר" החלטתי: זאת ישיבתו של הרב עמיטל, הוא סמך על מי שאמר "ושני תמידים" פעמיים, וכך גם אני אעשה כחזן כאן. אז מה לעשות – הקרבתי ארבעה תמידים! אבל אני משתף את כל הסיפור הזה כדי שבכל זאת תדעו את הבעייתיות שיש באמירה הכפולה של "ושני תמידים כהלכתם", ובגלל שההתלבטות שלי מדגימה יפה את המתח עמו צריכים להתמודד – בין ההלכה הבריסקאית, ההגיונית והמדקדקת מצד אחד, והמנהג והמסורת מצד שני.
מילה כהשלמת הלידה
עכשיו ניגש לפרשת השבוע. הפרשה פותחת באזכרו מצוות המילה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ" (י"ב, ג) – אלא שלא ברור מה ההקשר של מצוות ברית המילה בפרשתנו, באמצע דיני יולדת. ספר בראשית עוסק בבריתות; לעומתו, ספר ויקרא פותח בתורת הבהמה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם" (א', ב) – עד סוף פרק יא: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכׇל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (י"א, מג-מד). בפרשתנו עובר הספר לעסוק בתורת האדם, החל מלידתו ודרך מצבים שונים בחייו, אבל דווקא בתחום של טומאה וטהרה. מה שייך כאן להזכיר את ברית המילה?
התשובה לשאלה הזאת נמצאת בגמרא במסכת שבת (קלה:), הלומדת מהזכרת דין ברית מילה בתוך פרשת יולדת שמצוות "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ", במובנו המלא של "וביום השמיני… ואפילו בשבת" (שם קלא:), נוהג רק במקרה שדיני יולדת נוהגים. במקרה שאין האשה טמאה בטומאת יולדת, כגון שהתינוק נולד בניתוח קיסרי, כמובן שנמול אותו ביום השמיני אם אין סיבה שלא – אבל מילתו ביום השמיני לא תדחה את השבת. מה טיב ההשוואה הזאת בין לידה למילה, שרק אם הלידה שלמה, יש מילה שלמה?
פרשתנו מלמדת אותנו שתי בחינות למצוות ברית מילה: מילה בזמנה ומילה שלא בזמנה. מצד הברית עם הקב"ה, מצוות מילה שייכת בכל שלב בחיים. נאמר בפרשת לך לך: "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם… וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"(בראשית י"ז, יב-יד), אבל מקבל כרת רק מי שלא נמול בשום שלב בחייו. מצוות הפסח והמילה הן מהמצוות היחידות שיש להן השלמה אם התפספס הקיום הראשוני שלהן, מפני ששתיהן מסמלות ברית, וברית שייכת בכל שלב בחיים.
בנוסף לבחינת הברית, יש עניין של מילה בזמנה דווקא. פרשתנו מדגישה "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ" כדי ללמדנו שברית המילה היא גם סוף תהליך הלידה. "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (י"ב, ב) – הלידה הזאת לא הושלמה עד ש"וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ" (שם ב-ג).
יצירתיות במסגרת הברית
יש שני אופנים שבהם המילה של תינוק היא סוף לידתו:
א. ילה מהווה כריתת ברית עם ה', ובמידה מסוימת את כרטיס כניסה לעם ישראל. המשנה באבות (ג', יא) אומרת ש"המפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום" – הכוונה לברית מילה – "אין לו חלק לעולם הבא", וכן הגמרא בעירובין (יח.) אומרת שאברהם אבינו מוציא פושעים מגיהנם, חוץ מישראל שבא על הגויה, מפני שהיא משכה את ערלתו ולא ניכר שהוא נימול.
ב. המילה מבטאת את היצירתיות שמצופה מן האדם. הקב"ה מצווה על האדם לעשות מעשה וליצור שינוי מלאכותי בגוף שלו, ודווקא באבר היצירתי, שיוצר חיים. אדם לא יכול להישאר כמו שבא לעולם; הקב"ה לא הביא אותנו לעולם בשביל שפשוט "נזרום" אלא בשביל שנמלא משימות ונהיה יצירתיים.
שתי הבחינות האלה של המילה כסוף הלידה – בחינת הכניסה לעם ישראל ובחינת היצירתיות האנושית – הן שני צדדים של אותו המטבע. מצד אחד, ה' מצפה מאדם להיות פעיל ויצירתי, ומצד שני, ההקשר של היצירתיות הזאת צריך להיות הברית עם ה'. אני מרבה לדבר בישיבה על החשיבות של היצירתיות, ולכן בשיחה הזאת נדבר על החשיבות של הצד השני של המטבע, הברית עם ה', וניגש אליה דרך ההפטרה.
קראנו הבוקר, בהפטרת שבת ראש חדש, שהקב"ה מלא עולם: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיה ס"ו, א). בכל זאת, הוא מעוניין במקום מסוים שבו אנחנו, האנשים, יכולים לפגוש אותו – כי לפגוש את ה' בשמים גדול עלינו: אנחנו צריכים בית מקדש, בית כנסת. אבל ה' מדגיש בהפטרה שמה שיותר חשוב ממקום המפגש הוא אופיו: "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (שם ב). ה' מבקש אדם שמכיר שהוא משרת את ה' בשביל לתת כבוד ותפארת לשם ה', ולא מתוך הגשמה עצמית. ה' מבקש אדם שמאזין אליו וכפוף לרצונו, ובלצורך כך על האדם לפתוח את הלב ולתת לקב"ה להכנס – מצד אחד, זה מרחיב את הלב ומאדיר את הרוח, אך הרעיון של אובדן העצמאות יכול להרגיש מאיים.
כמו אדם שמחפש בן או בת זוג, מי שרוצה ליצור קשר עם הקב"ה לא יכול להרגיש "מבסוט" עם החיים בלעדיו אלא חייב להרגיש שמשהו חסר. ההפך מעמידה לפני ה' כ"עָנִי וּנְכֵה רוּחַ" הוא עמידה לפני ה' בגאווה, בנוחות שיתרה על המדה. את חטא הגאווה חז"ל מבקרים בצור הקשה במגוון מקומות, להלן הבולטים שבהם:
א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים?! (ברכות י:)
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים… ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר… ר' חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות. (סוטה ד:)
אני ממליץ בחום רב לראות גם את הקדמת הסמ"ג לספרו, שבו הוא מספר שהוא כבר סיים את חיבורו ובא אליו חלום שהוא שכח מצוה אחת: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ח', יא) שהוא עיקר ויסוד גדול בתורה.
אתגר הגאוה בעידן הטכנולוגי
ברית המילה אומרת לנו שמצד אחד, יש לנו לפתח ולנצל את הכוחות שלנו, אך מצד שני, עלינו להיזהר שלא נגיע לגאווה. זאת משימה מאתגרת, שהרי ככל שאדם יותר יצירתי, כך הוא מקבל יותר כבוד – ומסיבה טובה, שהרי הוא באמת מפתח את העולם: זה נכון כשמדובר ברופא, זה נכון כשמדובר בלמדן שמחדש חידושים בתורה, זה נכון כשמדובר בתורם גדול, זה נכון כשמדובר במדען שמפתח תרופה, וזה נכון כשמדובר במתכנת מחשבים. אך העיסוק בכל התחומים האלה צריך להיות לשם שמים. לאורך כל חיינו, ברית המילה מזכירה לנו את העקרון של שירותנו את ה' בכל מפעלנו – לברית המילה קיום מתמשך.
כאמור, ככל שיש יותר יצירתיות וכשרון, ההתרחקות ממדת הגאוה נעשית יותר מאתגרת, ולכן בזמננו מדובר באתגר גדול במיוחד. תוך שמונים שנה, האנושות פיתחה אמצעים המאפשרים להחריב את העולם באנרגיה גרעינית, היא הגיעה לירח, היא פחות או יותר פצחה את הקוד הגנטי, היא פיתחה יכולות רפואיות והאריכה את תוחלת החיים, והיא המציאה את המחשב ואמצעים לאסוף כמויות אדירות של ידע. כל ההישגים האלה מעלים את הסכנה של שכחת ה' לא רק במובן של אתיאיזם אלא גם בתוך העולם הדתי. יכול להיות יהודי שמתפלל ומקפיד על מצוות ולומד תורה אבל מרגיש גאווה, כי כך התרבות וכך המציאות הטכנולוגית. למרות כל ההישגים הטכנולוגיים, אל לנו להתגאות. אם, לפי הקבלה, ה' מצמצם את עצמו – לא פחות חשוב שאנחנו נצמצם את עצמנו.
ברית המילה מזכירה לנו שבאנו לעולם להיות יצירתיים לשם שמים, והיא תמיד נמצאת איתנו – הגמרא (מנחות מג:) מתארת שבהיותו בבית המרחץ, דוד המלך הרגיש ערום מן המצוות, עד שנזכר במילתו ושמח. עלינו להפנים בכל עת את המסר של ברית המילה ולשאוף להיות כאותו עובד ה' שמוזכר בהפטרה שלנו: "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי". וכדברי קהלת (י"ב, יג), "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם".
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית של שבת פרשת תזריע-מצורע תשפ"ג, סוכמה ע"י שמואל גולדברג ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר ויקרא.לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] בשבת שבה ניתנה השיחה (תשפ"ג) חל גם ראש חודש אייר, כמו השנה.