דבר ה' בעולם

הדפסה

א. מה ה' שואל מעמך?

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" (דברים י', י"ב). שאלה זו מהדהדת בחייו של עובד ה' בכל צעד ושעל. בכל מעשה ובכל דרך של האדם עליו לשאול את עצמו – מה רצון ה' מאיתי?

בניגוד למרכזיותה הברורה של שאלה זו, הדרך לענות עליה קשה ומורכבת עד מאוד. בורא העולם הוא א-ל מסתתר, שאינו נגלה ואינו מצוי באופן ברור בעולמנו. על כן, איננו יכולים לדעת בבירור ובבהירות מה רצונו בכל דבר ודבר.

ב. נבואה ותורה

הדרכים לגלות את רצון ה' מגוונות. בימי קדם, ימים בהם זכינו לנבואה, הדרך לדעת את רצון ה' הייתה פשוטה. דבר ה' הועבר דרך הנביא בצורה ישירה לעם. כמו כן, היה ניתן להיוועץ ב-ה' גם על ידי האורים והתומים, כמו שעשו מלכי ישראל, ולדעת מה רצונו ומה הוא שואל מעמנו. תקשורת ישירה כזו שמה את רצון ה' באופן ברור ונגלה לנגד עיני העם.

אך הנבואה תמה מאיתנו. בפסוקי הנבואה האחרונים בתנ"ך, אנו מוצאים דרך נוספת לגלות ולהבין את רצון ה'. מלאכי, אחרון הנביאים, מסיים את נבואתו במילים הללו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג', כ"ב-כ"ד)

הגרי"ז בחידושיו לתנ"ך שאל, מדוע בחר מלאכי להזכיר בסוף נבואתו דווקא את תורת משה. והשיב בשם הגר"ח מבריסק:
"וביאר הגר"ח דהנה ידוע שעם דברי הנביא האחרון נחתמה הנבואה ונסתלקו הנביאים מקרב ישראל עד בא הגואל וכמו שאמרו חז"ל (יומא ט') 'משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל'. ומעתה אם יקום נביא בישראל לנבא בשם ה' נדע שהוא נביא שקר, כי מיום שנפסקה הנבואה מישראל אין לנו שיור רק התורה הזאת לצאת ולבוא על פיה, וכל מה שעלינו לדעת נדע רק ממנה ועל ידה. ועל דבר זה הזהיר מלאכי בסיום נבואתו האחרונה, כי מעתה עלינו לזכור ולעשות רק מה שכתוב בתורת משה עבד ה' אשר ציוה אותנו בחורב כי בה כל סמכותנו, ועד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא, אולם היות שלפני ביאת הגואל יופיע אליהו הנביא לבשר הגאולה ולהשיב לב בנים על אבות, משום כך היה צריך מלאכי להודיע בנבואה מיוחדת כי נבואת אליהו לפני בוא יום הגדול היא יוצאת מן הכלל, שאליו ולנבואתו אנו מוזהרים וזקוקים לשמוע"  (חידושי הגרי"ז על התנ"ך, קפ"א)

הנביא מודע להשלכות של הפסקת הנבואה. כאשר אין קשר ישיר עם ה', נדבך גדול בעבודת ה' נשמט – כי האדם לא יכול לדעת מה רצון ה' בכל מצב ומצב. מלמד אותנו הנביא שגם בתורה ניתן למצוא את רצון ה'. מלבד המצוות וההלכות הפשוטות, מבין השורות ניתן להבין גם מה רצונו של הקדוש ברוך הוא במצבים שאינם מופיעים בפירוש בתורה.

בהתאם לכך, פעמים רבות אנו מוצאים שחז"ל לומדים מתוך הפסוקים עקרונות ולא רק הלכות. כך למשל נפסק להלכה ש"צער בעלי חיים דאורייתא", כאשר בגמרא בבבא מציעא (לב:) נלמד דין זה ממצוות פריקה וטעינה. התורה מצווה על פרט מסויים, ממנו ניתן ללמוד עיקרון גדול יותר שבא לידי יישום גם במקומות אחרים.

ג. צרעת

נדמה כי בפרשתנו ישנה דרך נוספת, משמעותית מאוד, באמצעותה ה' מתקשר עם בני האדם גם לאחר הפסקת הנבואה. התורה בפרשות שלנו מציגה מחלה שכל כולה רוחנית. כשאדם לוקה בצרעת אין הוא הולך אל הרופא אלא אל הכהן, והתרופה אינה כדור או סירופ אלא טהרה ותשובה.

בחז"ל ישנה הרחבה גדולה בשאלה מדוע צרעת באה. הגמרא בערכין מונה שבע עבירות עליהם נגעים באים: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין טז.)

כאן אפשר להבין שמדובר על עונש. במדרש ויקרא רבה מרחיבים את בוא הצרעת גם על מידות רעות, שאינן עבירה לחלוטין: "הדא הוא דכתיב (איוב כ') 'יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו' יהו גוררין ומוציאין אימתי ביום שיגרה הקדוש ברוך הוא אפו באותו האיש הא כיצד אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים ואמר לו אין לי קב שעורים אין לי קב תמרים אין לי, אשה אומרת לחברתה השאילני נפה היא אומרת אין לי השאילני כברה ואומרת אין לי מה הקדוש ברוך הוא עושה מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות לא היה אומר אין לי כלום ראו כמה חטים יש כאן כמה שעורים כמה תמרים יש כאן לווט ביתא באילן לווטיא" (ויקרא רבה י"ז, ב')

כאן כבר מדובר על צרות עין ולא על עבירה של ממש. ברור לחז"ל שהצרעת אינה מחלה גרידא, אלא היא סימן רוחני מאת ה' לפגם שישנו באדם. כך המדרש מתאר גם את היחס בין סוגי הצרעת השונים, כאיתותים מאת הבורא שהולכים וגדלים ככל שהאדם בוחר לא לשים לב למשמעותם הרוחנית. הרמב"ם מצטט מדרש זה בסוף הלכות צרעת, כחלק מההבנה הברורה שמדובר כאן על אות א-לוהי:
"וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות" (רמב"ם טומאת צרעת ט"ז, י')

ד. דרך התגלות ה'

אם נסתכל בצורה רחבה יותר על הצרעת, נבחין כי לא תמיד היא מגיעה בהקשר של עונש. אולם, תמיד יש בה סימן ואות מאת ה'.

את הצרעת אנו פוגשים לראשונה אצל משה רבינו, במעמד הסנה. כאשר משה מבקש מעם ה' אות לבני ישראל, הוא מצטווה להכניס את ידו לחיקו: "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד', ו')

רש"י (שם) טורח להסביר כי גם משה רבינו לקה בלשון הרע ועל כן באה הצרעת. אך בפשטי המקראות הצרעת באה כאות וסימן מעם ה' לכך שאכן הוא שלח את משה רבינו.

גם בצרעת של נעמן, אין כל סיבה נראית לעין מדוע הוא מצורע. לא ידועה לנו העבירה המסוימת שנעמן עשה. הנביא מתאר את היותו מצורע כעובדה פשוטה: "וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע"  (מלכים ב' ה', א')

בהפטרת פרשת מצורע אנחנו קוראים על ארבעת המצורעים ששהו מחוץ לשומרון כאשר ארם צרו עליה (מלכים ב' ז'). גם שם, חטאם של המצורעים לא מפורש כלל וכלל.

אך בשני המקומות הללו, גם אצל נעמן וגם אצל המצורעים, אנחנו רואים בבירור כיצד גדלותו של הקדוש ברוך הוא מתגלה מתוך הצרעת. אצל נעמן דבר הנביא מתגלה כאמין ונכון, שכן נהר הירדן מצליח לרפא את נעמן מצרעתו בעקבות דברי הנביא. ואילו אצל המצורעים שוב דבריו של אלישע מקבלים מהימנות ותוקף על ידי המצורעים.

המדרש ער לניסוח המעניין בו פותחת פרשיית צרעת הבית: "כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (י"ד, ל"ד)

נראה כאן כי הצרעת היא דבר שניתן לכתחילה ולא כתגובה וכעונש. ואכן, במדרש דורשים כך את הדברים: "וכתיב נגע צרעת, תני ר' חייא וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, תני רבי שמעון בן יוחאי כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות אמר הקדוש ב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר (דברים ו') 'ובתים מלאים כל טוב' מה הקדוש ברוך הוא עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא" (ויקרא רבה ז', ו')

העולה מדברים אלו, שהעיקר בצרעת אינה בהיותה עונש אלא בהיותה תגובה, תקשורת ומסר רוחניים שמגיעים לבני האדם דרך הטבע ודרך המקום בו נמצאים בעולם.

ה. בשורה היא להם

רש"י מביא את דברי המדרש הנ"ל, ופותח את פירושו במילים מדהימות על הצרעת: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליה" (רש"י שם)

המדרש מתאר בשורה ספציפית מאוד בנוגע לנגעי בתים, אך אפשר להציע שיש כאן בשורה רחבה יותר. ראשית, נגעי בתים נוהגים רק בארץ, כך שייתכן והדבר קשור למעמדה הרוחני של ארץ ישראל, בה ניתן לקבל נבואה. אולם, נראה כי עיקר הבשורה היא עצם היכולת לראות במעשה מציאותי-רפואי שבא לידי ביטוי על עורו וגופו של האדם, את דבר ה'.

בדברים אלו הרחיב הר"ן בדרשותיו, שם קורא לנו הר"ן להביט אל המציאות ולהבין כי מתוכה מתגלה דבר ה': "ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל אל התשובה, וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות, והוא מאמר הנביא (צפניה ג', ו'-ז') 'הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר'. וכשאינם מתיסרים ברעת האחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע, וילך הלוך וקרב. ואין ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות אשר הם באמת התראות ה' יתברך, ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקיבל עליו התראה, שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך" (דרשות הר"ן ו')

הר"ן רואה ברעות הבאות לעולם מעין התראה לעם ישראל. מי שלא שת ליבו להתראה זו, אף 'מתיר עצמו' למיתה. הר"ן מלמד אותנו כאן עיקרון חשוב, שיסודו אמנם בצרעת, אבל אין היא באה ללמד על עצמה אלא על הכלל כולו. כל דבר שקורה לאדם ייתכן שיש בו סימן מאת הבורא.

בהתאם לכך מסביר הר"ן, שהבסיס לרפא את חולי הגוף צריך להיות ריפוי חולי הנפש: "לכן אין ספק כי בזמנים האלו ראוי לחפש היטב על רפואת הנפש, ולהקדימה על רפואת הגוף. הוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"א, ה') 'אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך', פירוש אני בחליי הייתי מתפלל על רפואת נפשי, ועליה היא השתדלותי, לא על רפואת הגוף. ואין ספק שכל משכיל ראוי להקדים רפואת הנפש על רפואת הגוף, כי גם בחולי הגוף נשאלה שאלה בחכמת הרפואה, כשיזדמנו שני חלאים בשני איברים איזה מהם ראוי להקדימו ברפואתו, והושב על זה בשלשה דרכים, האחד שראוי לרפאות אותו שהוא יותר חזק הסכנה, השני שראוי לרפאות אותו שהוא סיבה לחבירו, השלישי שראוי לרפאות אותו שלא יתרפא חבירו כי אם בהרפאו"  (שם)

הרמב"ן לקח את הדברים רחוק יותר, וכתב שהחסידים צריכים להימנע כלל מרפואת הגוף ולהתבסס אף ורק על רפואת הנפש: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו" (רמב"ן כ"ו, י"א)

אך גם אצל המון העם הרגילים ללכת לרופא, עדיין דברי הר"ן משמעותיים וחשובים מאוד. הרפואה אינה תחליף לעובדה שהקדוש ברוך הוא מדבר אלינו גם מתוך הקורה אותנו בעולם. מתוך המציאות הפשוטה והצרות הלפעמים 'יומיומיות' שמתרגשות ובאות עלינו, אנחנו יכולים למצוא סימן מלמעלה וקריאה לחזרה בתשובה.

הר"ן מדגיש שדבר זה נכון לכל אדם באשר הוא ולא רק לצדיקי עולם, כמו שהיה ניתן לחשוב: "ואם ישתבש אדם לומר כי אין זה אלא לרבי חנינא או שקול כמותו, אבל שאר האנשים אין להם מבוא בזה כלל, זה שיבוש וטעות גמור"   (דרשות הר"ן שם)

ו. הקושי והזהירות

נדמה, אם כן, שיש כאן דרך נוספת להבין את רצון ה' בעולם – העולם עצמו, הטבע והמציאות הקורה לכל אדם ואדם.

אלא שדרך זו קשה, ודורשת דיוק וזהירות יותר מקודמותיה. שכן, בנבואה רצון ה' ברור ואינו משתמע לשני פנים, ובאופן דומה גם בתורה ובמדרשי חז"ל. אך כאשר מנסים ללמוד את רצון ה' מהמציאות, הדברים נהיים קשים יותר, ובשני פנים.

מחד, לא בטוח שכל מציאות היא אכן התגלות של דבר ה', ייתכן שסיבות אחרות יש לה. בצרעת אכן ברור כי מדובר על מחלה א-לוהית אבל אין כל הכרח שהדבר נכון בכל מחלה אחרת, כגון שפעת. בנוסף, גם בהנחה שיש כאן קריאה א-לוהית, הפירוש שלה וההשלכות הנובעות ממנה דורשות זהירות רבה, שכן אין אנו יכולים להיות בטוחים כלל מה ה' רוצה ממנו.

אם כן, ישאל השואל, מה תועלת בהתגלות הקדוש ברוך הוא מתוך העולם? הרי אין אנו יכולים להבין את רצונותיו ודבריו? נדמה שעדיין יש לדרך התגלות זו משמעות רבה. כשאדם רואה שצרות וייסורים באים לעולם, יש כאן קריאת השכמה לחזור בתשובה. זוהי קריאה כללית ולא מדויקת. אך ייתכן שבזה דווקא יופיה. כל אדם יכול לפרשה לנקודות בהן הוא צריך חיזוק, לנקודות בהן הוא חלש – והוא, כ"לב יודע מרת נפשו" (משלי י"ד, י'), מבין שעליו לתקן את מידותיו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).