התלהבות בעבודת ה'
א. להעלות אש כשלא צוה ה'
בפרשתנו אנו קוראים על הסתלקותם הטרגית של בני אהרן: "וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (י', א'-ב')
הפרשנים האריכו בביאור שחטאם של בני אהרן (ראו בפרשני התורה על אתר). על פי פשט הפסוקים, המעשה הבעייתי הוא לקיחת "אש זרה אשר לא צוה אתם", דהיינו בני אהרן הביאו דבר למרות שלא נצטוו. הפרשנים הסבירו בכמה אופנים את הבעייתיות באותה אש זרה שניתנה בלא ציווי ה'.
הרשב"ם מבין שהאש המדוברת כאן היא אש התמיד. באופן קבוע, מצווה להביא את האש מן ההדיוט, אלא שביום חנוכת המשכן היה רצון מיוחד שהאש תרד דווקא מן השמיים: "ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח', היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים, כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו, לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה" (רשב"ם שם)
על פי דבריו, בני אהרן עשו את הדבר שיידרש מהם בעתיד. אולם באותו היום, ספציפית, הוא אינו נצרך.
כשמעיינים במצוות הבאת האש רואים שיש עניין מיוחד שאותה אש תגיע מן ההדיוט. בגמרא במסכת עירובין מובא הסבר אחר לחטאם של בני אהרן – שהורו הלכה בפני משה רבן. להבנה זו אכן ההלכה אותה הורו היא נכונה, הבעיה שהיא נעשתה בפני רבם[1]. הגמרא שם מפרטת גם מהי אותה הלכה שדרשו בני אהרן: "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש – ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט" (עירובין סג.)
הלכה זו, על אף שנאמרה שלא כדין בפני משה, נפסקה להלכה ברמב"ם (תמידין ומוספים ב', א'). מכאן אנו לומדים שאכן יש עניין וחשיבות בהבאת האש מן ההדיוט דווקא, אף על פי שהיא מגיעה גם מן השמיים.
ב. מצווה להביא מן ההדיוט
מהי אותה חשיבות בהבאת האש מן ההדיוט שאותה למדנו מבני אהרן? רבי יעקב יוסף מפולנאה, מבין כי כאן נעוץ אחד משורשי החסידות – הצורך להתלהב בעבודת ה':
"ומקודם נבאר מצוה דחשב הרמב"ם במנין המצות (עשה כ"ט) להבעיר אש במזבח העולה תמיד, שנאמר (ו', ו') אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וגו'. להבין, הא התורה והמצות הם נצחיים, ואם כן איך נוהג מצוה זו בזמן הזה. וגם שיהי' בכל אדם…
ונראה לי, דאיתא בש"ס דעירובין פ"ו (סג.) מאי דרשו, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (א', ז'), אף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכו'. ופירש הרב רמ"א בספרו (תורת העולה ח"ג פ"ב), שצריך שיתעורר האדם להתלהב באש הדיוט, ואז יורד שלהבת י"ה משמים וכו', יעו"ש" (תולדות יעקב יוסף וארא)
במקומות אחרים בחסידות מושג זה נקרא: 'אתעוררותא דלתתא', שמביאה ל'אתעוררותא דלעילא'. דהיינו, האדם מתלהב ומתלהט מלמטה ועקב כך הקדוש ברוך הוא מושך עליו רוח של קדושה מלמעלה. בהתאם לכך, האש מלמעלה זקוקה לאש מן ההדיוט בשביל להידלק על מזבח ה'.
היוצא מדברינו עד כה, שבני אהרן אכן לימדו אותנו דבר חיובי – יש להתלהב ולרוץ לעבודת ה' גם כאשר האש אמורה לרדת מן השמיים. אלא שבכל זאת הייתה באמירתם של בני אהרן דבר בעייתי. כנראה שהתלהבות זו בעבודת ה' יכולה להיות מסוכנת.
בדברינו הבאים ננסה להבין מתי יש מקום להתלהבות ולעשיית דברים למען ה' גם שלא כמצווה ועושה, ומתי יש להעדיף את ההליכה בדרך הישר על פי ההוראה מלמעלה.
ג. רצון ה' או רצון האדם
כאשר האדם פועל על פי ציווי מפורש, הוא הולך בדרך הבטוחה והידועה. בדרך זו אין אפשרות להתעלות מעלה מעלה, שהרי האדם נזהר ללכת בתלם בלבד, אך מאידך גם אין נפילה מטה מטה. לעומת זאת, כשהאדם פועל כמי שאינו מצווה ועושה, הוא נכנס למקומות בהם ייתכן שהוא קולע לרצון ה', אך ייתכן גם שלא. במקומות כאלה נדרש דיוק גדול הרבה יותר בהקשבה לרצון ה' ובנסיון להתחקות אחריו.
רבי צדוק הכהן מייחס חשיבות גדולה לרצונו של האדם כחלק מהותי מעבודת ה'. כך הוא כותב: "כל אדם יש לו חמדה מיוחדת ובאותו דבר שחמדתו ותאוותו גוברת ביותר בדבר זה עצמו הוא כלי מוכן לקבל ברכת ה' אם ישוב אל ה' בכל לבו היינו להכיר שחמדה זו הנטועה בו מהשם יתברך הוא" (צדקת הצדיק קפ"א)
וכן בהמשך: "עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר, יצר טוב ויצר רע כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו וכו'. ואמרו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול יצרו גדול כי גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב דהיינו כח היצר כי יצר טוב ויצר רע אחד זה לעומת זה בשני חללי הלב כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע ולכך יצר רע גם כן גדול" (שם, רמ"ח)
כאמור, הסכנה שהוזכרה לעיל היא כאשר אדם הולך אחר הרצון, כך שיווצר בלבול בין רצון קונו לרצונו. בכמה מקומות, רבי צדוק כותב כיצד לזכך את רצון האדם ולהתאימו לרצון ה' האמיתי. עצות אלו בעצם נוגעות באיזון העדין שבין אהבה ויראה, התלהבות ושגרה, חובה ונדבה בעבודת ה'.
ד. תאווה, קנאה וכבוד – נגיעות אישיות
כמה פסקאות לפני כן כותב רבי צדוק: "…רק דחלוק לשלוש קליפות רוח סערה וכו' כי הם שלושה ראשי כוחות דרע קנאה תאוה וכבוד דקנאה הוא רוח סערה ממש בלב שסוער והומה. ותאוה הוא תוקף החשכות המשכיח לגמרי חשקות אמיתי ומכניס רוח שטות בלב. ואש הוא העולה למעלה בבקשת ההתנשאות. וזה טעם אש זרה דנדב ואביהוא שאמרו אני ואתה ננהיג וכו' (סנהדרין נב, א). ואלו שלוש כוללים כל עבירות שבתורה שכולם להתרחק מאלו השלוש ראשים" (שם, רמ"א)
רבי צדוק מדבר על התלהבות בלימוד תורה, וכיצד ההתלהבות והרצון של האדם להתנדב ולהוסיף בלימוד תורה היא דבר מבורך, אך יש לו שלושה סייגים – קנאה, תאווה וכבוד. שלושת הדברים הללו הופכים את ההתלהבות ממכוונת לרצון ה', להיות מכוונת לספק את צרכיו ורצונותיו של האדם.
על פי זה מסביר רבי צדוק את חטא נדב ואביהו. הם אכן הביאו אש מן ההדיוט, אך זו הייתה זרה מכיוון שכוונתם לא הייתה לשם שמיים.
בהתאם לכך, כמה מן הפרשנים הסבירו את חטא נדב ואביהו כנוגע בענייני הכבוד. כך, למשל, אומרת הגמרא: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי" (סנהדרין נב.)
אם כן, כאשר אדם רוצה לעשות מעשה מרצונו, לפנים משורת הדין, כחלק מהתלהבותו בעבודת ה' – ראשית עליו לבדוק שאין הוא נגוע בתאווה, קנאה וכבוד.
ה. לשאת בתוצאות
לעיתים, כשההתלהבות גוברת, האדם עלול לעשות גם דברים שהם בכלל רצון ה' ועשייה למען שמו, אך בניגוד לפשטות דברי התורה.
בפסקה קכ"ח מלמד אותנו רבי צדוק דבר נוסף, יסודי וחשוב, על עשיית דבר מתוך התלהבות ולהיטות. רבי צדוק מציין שלפעמים יש במעשה זה גם פגיעה, במידה מסויימת, בדברי תורה. בכל זאת, מצאנו שגדולי חכמינו במהלך הדורות עשו לפעמים דברים מעט נגד פשטה של תורה, בבחינת "עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך". כך מפורסם על רבי שכתב את התורה שבעל פה מתוך טענה זו. בנוסף, מצאנו כך גם לגבי אסתר המלכה שבאה אל המלך "אשר לא כדת" (אסתר ד', ט"ז) ואסרה עצמה למרדכי על ידי ביאתו של אותו רשע בבחינת 'עבירה לשמה'.
רבי צדוק מכיר באפשרות של מושג כזה. הוא לא דוחה את ההתלהבות מיסודה, אך חשוב לו לציין שלהתלהבות יש השלכות שחובה לשאת בהן:
"כשאדם עושה עבירה כענין עת לעשות וגו' ובכל דרכיך וגו' מכל מקום צריך כפרה על העבירה שעשה וכאותה שאמרו (ברכות לא, ב) דמתענין תענית חלום בשבת וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה וכן בסנהדרין (כו, ב) סברי מצוה קעבדי ומכל מקום צריכה כפרה, וכן משה רבינו ע"ה בשבירת הלוחות וגרם על ידי זה שיכחת התורה כמו שאמרו ז"ל (עירובין נד, א) אלמלא וכו' אף על פי שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו מכל מקום מיקרי עבירה לשמה ולכך סבל גם הוא כמו שאמרו ז"ל (תנחומא סוף פרשת ואתחנן) שניטלו ממנו מסורת החכמה והיה יהושע יושב ודורש וכו'. וכן אסתר דניטלה ממנה רוח הקודש כשהגיעה לבית הצלמים (מגילה טו, ב) הוא לעונש אעבירה אף על גב דמצוה רבה קעבדא… ולכך בעל תשובה אף דזדונות נעשו זכויות מכל מקום צריך סיגופים ותעניות לכפרה משום דעל כל פנים לא עדיפי מעבירה לשמה" (שם, קכ"ח)
כשאדם פועל מתוך התלהבות הוא לוקח סיכון, שמא הדברים לא ייעשו בדיוק על פי התורה והדין. לפעמים כך צריך לעשות, אך צריך לדעת שיש לכך השלכות שנושאים בהם.
הגמרא במסכת מגילה שואלת מדוע מקומו של מרדכי נשתנה ברשימות השונות של העולים לארץ בימי שיבת ציון. הגמרא מסיקה מכך שתלמוד תורה גדול יותר מהצלת נפשות, לכן מרדכי שהיה עסוק בהצלת כלל ישראל נפגע מקומו בסנהדרין: "אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה. מעיקרא כתיב אשר באו עם זרבבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן, ולבסוף כתיב הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן" (מגילה טז:)
ברור ופשוט שמרדכי עשה את הדבר הנכון, אך עדיין יש לכך תוצאות שעליו לשאת בהן.
ניתן אפילו להרחיק ללכת ולהסביר כך את פרשיית בני אהרן. משה רבינו אומר לאהרן לאחר מיתת בניו דבר משונה ביותר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד" (י', ג')
רש"י מסביר: "אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י שם)
אמירה זו מובילה לדממה המפורסמת של אהרן. צריך להבין, מדוע משה רואה את מיתת בני אהרן כחלק מהשראת השכינה? אם נרחיק לכת אפשר אולי להציע כי המעשה של בני אהרן היה נצרך, אך מכיוון שהוא נעשה שלא כדת עליהם לשאת בתוצאות. אם כן, מה שקרה לבני אהרן אכן היה כחלק מהשראת השכינה על המשכן.
ו. גדול המצווה ועושה
נדמה כי לאחר שעסקנו בסכנות הטמונות בעבודת ה', מובנת טוב יותר מימרת חז"ל המפורסמת: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא.).
בפשטות הדברים קשים, שהרי אדם מצוה עושה את מעשיו מתוך הכרח ואילו מי שאינו מצווה מתנדב מרוח ליבו הטובה. ראינו בתחילת דברינו, שהתנדבות זו שבאה מתוך התלהבות והתלהטות, מתוך רצון לעבוד את ה' באמת ולעשות רצונו בכנות, לעיתים מחוייבת כחלק מהשראת שכינה כמו בהבאת אש מן ההדיוט. אך לאחר שראינו את הסכנות בעבודה מתוך התלהבות שאינה חלק מן הציווי, מובן מדוע ישנה גדלות למצווה ועושה. המצווה ועושה בוודאי קולע לרצון ה'.
אם כן – מהי הדרך השלימה שאנו לומדים מבני אהרן? האם מחטאם יש להסיק שאין מקום להתלהבות בעבודת ה' או להליכה לפנים משורת הדין וחובה ללכת תמיד בכללים הקבועים והידועים כמצוות אנשים מלומדה? נדמה לי שכאשר אנו מדייקים בדברי הפרשנים, ניתן לראות כי החטא אינו ההתלהבות עצמה בעבודת ה'. להיפך, התלהבות זו מבורכת וטובה. היא מראה כי רצונו ותשוקתו הפנימיים של האדם נמשכים לעבודת בוראו.
אולם, למדנו מבני אהרן להיזהר לא להיסחף אחרי אותה התלהבות. מחד, כאשר אנחנו עושים דברים לפנים משורת הדין עלינו לשים לב שהם נעשים כדת וכדין ועל פי רצון ה' האמיתי לשמו ולא לשם תאוותינו ורצוננו. מאידך, עלינו לנסות ולהכניס גם לעבודת ה'מצווה ועושה' שלנו את אותה ההתלהבות ששייכת לדברים המיוחדים.
כאשר האדם יוזם מעצמו ועושה דברים שאין הוא חייב בהם, ההתלהבות בולטת יותר. בעבודת ה' עלינו לנסות ולהתלהב גם מהדברים הרגילים, מהברכות ומהמצוות היומיומיות. בכך אנו 'נהנים' מכל העולמות – גם קולעים לרצון ה' ולא עוברים על דברו וגם מתמלאים באש של תשוקה והתלהבות לעבודתו.
כך בעזרת ה' נזכה להקריב לפני ה' אש אשר ציווה ה'.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] בפשט הפסוקים ייתכן להסביר שההוראה לא נעשתה בדיבור אלא במעשה, ואם כן יש כאן חידוש בדין הוראה בפני רבו, שאסור גם לעשות מעשה שמראה הלכה ולא רק לפסוק.