אש בעבודת ה'
א. אש תמיד תוקד על המזבח
בין הצוויים השונים על הקורבנות ומלאכת המשכן, מופיעים כמה ציווים 'תמידיים' – דברים שצריכים לקרות במשכן "תמיד". בפרשתנו, אנו פוגשים את אש התמיד: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ו', ו')
אש התמיד היא מצווה שנמנית במניין המצוות: "והמצוה הכ"ט היא שצונו להבעיר האש על המזבח בכל יום תמיד והוא אמרו יתעלה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה כ"ט)
בשיעורנו היום ננסה לעיין במצווה זו – לאו דווקא בצד ההלכתי שלה, אלא במהות הרוחנית העומדת מאחוריה.
ראשית כל, מסביר בעל ספר החינוך, מצווה זו אינה קשורה לעבודת הקורבנות. היה מקום לחשוב שהאש נדרשת בשביל הקרבת הקורבנות וממילא יש כאן צורך עבודה, אך, כאמור, בעל ספר החינוך דוחה גישה זו: "ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקרבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו בוערים אש במזבח למצוה זו" (ספר החינוך מצווה קל"ב)
ב. מהות המצווה – יסוד האש
אחד משורשי המצווה שמביא ספר החינוך מרחיב את המצווה הרבה אל מעבר לתחומי המשכן:
"ועדיין אנו צריכין לומר מהו ענין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקרבן? ונראה על צד הפשט שהוא כענין מה שכתבנו במצות לחם הפנים, שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו, ועל זה הדרך אמרנו שהברכה מצויה בכל לחם חול מתוך עסקינו במצוה בלחם קודש, כאילו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום שיתברך האדם בענין האש שבו.
ומהו אש זה, הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלימות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו, כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדי והוא הקדחת. ובני אהרן הוסיפו באש מבלי שנצטוו (י', א'), ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבואו ענשיו או תנוח ברכת ה' בו" (שם)
ספר החינוך רואה במצווה זו סימן ותיקון ליסוד ומידת ה'אש' שבאדם. יש לעיין, ראשית, מהי אותה מידת 'אש'? בנוסף יש לשאול, כיצד המצווה הזו של התמדת האש על המזבח מועילה לברך את אותה מידה שבאדם? ננסה לענות על השאלות הללו, ומתוכם כך נלמד גם על עבודת ה' שלנו.
ג. התלהבות, חום וזריזות – לב בוער באהבת ה'
בבית המקדש, האש שימשה 'להעלות' את הקורבנות מעלה. תכונותיה המרכזיות של האש הן האור שהיא מביאה לעולם והחום שהיא מפיצה. אך תכונה נוספת שיש באש היא הריצוד, הקופצנות והחיות שבה. נראה שזו התכונה אליה מכוון ספר החינוך כאשר הוא מתאר את השפעת האש על האדם: "כלומר בו יתחזק האדם ויתנועע".
אם כנים הדברים, קל להבין מדוע יסוד האש צריך דיוק גדול. עודף של אש עלול לשרוף ולהזיק לאדם. לדוגמה, אדם שממהר ומזדרז מאוד ולכן אינו חושב, יכול לגרום לתוצאות פחות טובות. גם חיסרון במידת האש הוא פגם באדם.
במידה מרובה, מידת האש נוגעת במידת הזריזות אותה תיאר הרמח"ל במסילת ישרים בהאי לישנא: "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח. והוא מה שאמר התנא (אבות פרק ד): הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים…
…כללו של דבר, חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו" (מסילת ישרים פרק ו')
גם השולחן ערוך, על אף היותו ספר הלכה, בחר לפתוח את ספרו במידת הזריזות, דבר שמלמד אותנו על מרכזיותה בעבודת ה': "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (שו"ע או"ח א')
הרמח"ל, בהמשך דבריו, מוסיף עוד רובד במידת הזריזות. בפשטות, מידה זו חשובה כי בזכותה האדם נאזר בכח וגבורה לעשות מצוות. כך הוא מצליח לקיים, בעולם המעשה, את רצון קונו בצורה טובה יותר. אך כאשר מעמיקים בעבודת הנפש, מסתבר שהשפעתה של מידה זו לא מסתכם בעולם המעשה בלבד: "וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתוב בו (בראשית י"ח): וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי וגו', ויתן אל הנער וימהר. רבקה, (שם כ"ד) ותמהר ותער כדה וגו'. וכן אמרו במדרש (במדבר רבה י'): ותמהר האשה וגו' (שופטים י"ג), מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה.
ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשית מצותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו. ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו" (שם, ז')
הרמח"ל מדגיש שעבודת הגוף של הזירוזות תלויה בקשר ישיר בהתלהטות הנפש, גם היא מתכונותיה של האש. כאשר אדם מזדרז בגוף, גם הנפש שלו נקשרת יותר לעניין למענו הוא מזדרז. ובהתאם, כאשר בנפש בוער עניין מסוים, האדם מזדרז אליו יותר.
ד. תדליק את האש
לאחר שעמדנו על מהותה של מידת האש, ההתלהטות הפנימית בעבודת ה', נחזור ונעיין בציווי הקשה עליו התורה מצווה בפרשתנו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו', ו')
לכאורה יש כאן סתירה פנימית. התלהטות היא דבר רגעי וזמני. גם האש בעולם הטבע, דרכה לדעוך ולהיגמר ללא חומרי בעירה. אז מדוע יש מצווה להתמיד באש? כיצד ניתן להגיע למידה זו של התמדה?
לשם כך נעיין בפרטי המצווה, וננסה מתוכם לעמוד על כמה וכמה דרכים ועצות כיצד לעמוד במשימה קשה זו של הבערת האש בתמידות.
1. ובער עליה עצים
עצה אחת ניתן למצוא כבר בפשט הפסוקים. כאשר אנחנו מסתכלים מה המעשה שנצטוו הכהנים לעשות בפועל בשביל להבעיר את אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (ו', ה')
התורה מצווה על הכהן להוסיף חומרי בעירה בכל יום ויום לאש התמיד, כדי שהיא תוכל לבעור ללא הפסקה. גם בעבודת ה' שלנו נראה שהדבר נצרך. האדם לא יכול לסמוך על הנס ולומר – אני אמשיך ואתלהב בעבודת ה' כל החיים. על האדם לפעול ולמצוא את הדברים שמלהיטים את נפשו בעבודת הבורא, בכל יום תמיד – בבקר בבקר – ולא להשאיר את עבודת ה' לגורל ולשגרה.
אפשר שלכך נתכוון האברבנאל בפירושו לפרשתנו. האברבנאל עמד על כך שיקידת האש על המזבח מופיעה בפרשתנו שלוש פעמים, וציין שזהו כנגד שלוש התפילות. הכלי יקר הביא את דבריו והוסיף עליהם:
"על מוקדה על המזבח וגו'. שלוש יקידות נזכרו בפרשה, ומהר"י אברבנאל פירש שהם כנגד שלוש תפילות, כי התפילות כנגד התמידים תיקנום תפילת השחר כנגד תמיד השחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפילת ערבית כנגד איברים ופדרים שזמנם כל הלילה. וזה שאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, כנגד תפילת ערבית שזמנה כל הלילה עד הבוקר ועל זה אמר ואש המזבח תוקד בו, ואחר כך אמר והאש על המזבח תוקד בו ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, כנגד תפילה של שחרית, ואחר כך אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וזאת תורת המנחה, זהו כנגד תפילת מנחה, עד כאן תורף דבריו. וכדמות ראיה לדבריו שהתפילה רמוזה בלשון יקידה לפי שנאמר (תהלים ל"ט, ד') בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני" (כלי יקר שם)
ניתן לראות את התפילות, המלוות את חיינו בכל יום, כהזדמנות שקוראת לנו להתלהב בעבודת ה' ולהצית בקרבנו את האש שאמורה להימצא על המזבח.
2. שולחנו של אדם
השל"ה בפירושו לפרשה לומד ממצוות אש התמיד הלכה למעשה גם לימינו:
"ועכשיו שלחנו של אדם במקום מזבח (ברכות נה, א), ואם לא אמר עליו דברי תורה אש של גיהנם שורפתו, זהו שאמר 'אש' של תורה 'תוקד' תמיד על השלחן. ואם לאו, 'לא תכבה' אש של גיהנם, 'זעום ה' יפול שם' (משלי כ"ב, י"ד). ובהיות שהתורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל מים רעים שבעולם לא יוכלו לכבות את אש האהבה, אלא תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (של"ה צו, דרך חיים תוכחות מוסר)
על פי הגמרא, כאשר הקורבנות אינם קיימים, התורה מגיעה במקומם של הקורבנות. השל"ה מחבר דברים אלו לכך ששולחנו של אדם מכפר עליו ומבין שדברי התורה על השולחן הם החלפה של אותה אש תמיד.
נעיין מעט בדבריו. כיצד דברי התורה על השולחן יכולים למלא את אותו תפקיד של אש התמיד בבית המקדש?
נראה שאש התמיד מסמלת את הקשר התמידי של עם ישראל עם בוראו. זהו קשר שצד אחד שלו הוא התלהבות והתפרצות והצד השני הוא תמידות וקביעות. שולחנו של אדם הוא הדבר שמלווה אותו בכל יום. כל יום אדם יושב על שולחנו כמה פעמים לאכול. האכילה היא פעולה גשמית יום יומית, ובה האדם נדרש להכניס את הקדוש ברוך הוא פנימה, גם לתוך היום יום שלו. בשולחן האוכל אדם מדבר על מה שבוער בו – אנשים מדברים על החדשות, הרכילות העסיסית החדשה, תחום העניין שלהם, העבודה ועוד דברים רבים. השל"ה לומד מהפרשה שצריך לפנות מקום באותו שולחן גם לתורה – כך האדם מראה וגורם לכך שהתורה תהיה גם היא חלק מהדברים שבוערים בו.
3. מצווה להביא את מן ההדיוט
עצה נוספת אפשר ללמוד מן הגמרא במסכת יומא, המקשה מדוע יש מצווה על הכוהנים להביא עצים בשביל אש התמיד – שהרי אש הקורבנות יורדת מן השמיים. הגמרא מסבירה שזה חלק מן המצווה: "דתניא: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח – אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא כא:)
גם הרמב"ם, בהלכותיו פוסק את הדברים: "מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח" (רמב"ם תמידין ומוספים ב', א')
העובדה שיש מצווה להביא אש מן ההדיוט, למרות שיש אש מן השמיים, מצביעה קודם כל על כך שהמצווה איננה לספק אש לצורך הקורבנות בלבד, כאמור. אך בנוסף, ייתכן שיש כאן עוד לימוד: כיצד מעשיו של האדם יכולים להשפיע על התלהבותו בעבודת ה'.
הגמרא במסכת יומא מביאה את דברי ריש לקיש: "מאי דכתיב (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו" (יומא לח:)
ריש לקיש מבחין בין מי שבא לטמא ש"פותחין לו", דהיינו מאפשרים לו לחטוא, לבין מי שבא לטהר שם לא רק שמאפשרים לו את טהרתו אלא אף "מסייעין אותו". לכאורה הדבר לא הוגן, מדוע לסייע לבא להיטהר ולא לסייע לחוטא? בשביל להמחיש את הדברים מביאה הגמרא משל: "תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה" (שם)
בכל דבר בעבודת ה', כאשר האדם עושה צעד ומתקדם מלמטה מסייעים בידו מלמעלה. הגמרא ממשיכה ועומדת על כך בדרשה נוספת: "תנו רבנן: והתקדשתם והייתם קדשים – אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא" (שם)
ייתכן שזו גם מהותה של הבאת האש מן ההדיוט, על אף שאש מלמעלה שולטת בקורבנות. ניתן לומר שהאש מלמעלה ממשיכה ופועלת בזכות ההשתדלות שבני האדם עושים באש שלהם מלמטה.
הבנה זו מסייעת לנו לא להתייאש. פעמים רבות האדם מנסה להצית בקרבו את האש הפנימית של עבודת ה', אך הוא נופל לייאוש. כי חיי היומיום חזקים יותר ומלאכת עבודת ה' נראית גדולה ואינסופית. חז"ל מלמדים אותנו כאן, כמו במקומות נוספים, שלא עלינו המלאכה לגמור. ה' הוא זה שיסייע את הבא ליטהר מלמעלה. אנחנו אחראיים רק על ההשתדלות ועל מלאכת ההדיוט של הבאת האש, כדי שאותה אש תוכל לרדת מן השמיים.
ספר החינוך הסביר במצווה שלנו בצורה מעניינת, מדוע אכן יש צורך באש מן ההדיוט. כאמור, ה' עצמו יכול להוריד את האש, ומדוע שלא נסתפק באש העליונה. כותב החינוך:
"משרשי המצוה, הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשם דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם (שמות י"ד, כ"א) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל.
ומזה הענין ציונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס". (ספר החינוך, מצווה קל"ב)
הקדוש ברוך הוא אמנם יכול להוריד אש והתלהבות לאדם, אך מהלך זה דורש גם את פעולת האדם עצמו – על מנת שיהיה ל-ה' מאחורי מה 'להסתתר' כביכול.
יש מקום גם להציע הבנה פשוטה יותר. ההתלהבות, מטבעה, היא רגש שמגיע מתוככי נפשו של האדם. 'התלהבות כפויה' הוא צירוף מילים שקשה לאומרו. לכן נראה שההתלהבות חייבת להתחיל לנבוט בקרבו של האדם. רק לאחר מכן הקדוש ברוך הוא מוסיף עליה עוד ועוד התלהבות מלמעלה.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).