עולם הקרבנות – והמציאות בלעדיו

הדפסה

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (א', א)

פרשת השבוע שלנו פותחת את החלק הארי של ספר ויקרא, שעוסק בתורת הקרבנות. לאחר שעם ישראל צווה על בניית המשכן בספר שמות, העם מצטווה גם מה יש לעשות בתוך המשכן – את עבודת הקרבות.

נראה שלעבודת הקרבנות יש משמעות כפולה לעם ישראל: מחד, הקרבנות הם הדרך המרכזית לעבודת ה' בבית המקדש, כפי שעולה מדברי הרמב"ם:
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'. (הלכות בית הבחירה א', א)

מאידך, נראה כי ניתן לקשר את עולם הקרבנות גם לעולמו הטבעי של האדם – כל אדם מרגיש צורך בקשר והודאה לה', וזו הסיבה שהוא מקריב קרבנות.

ניתן להוכיח זאת ממגוון מקומות. למשל, אנו יודעים כי הוקרבו קרנות אף לפני הקמת המקדש – על אף שאין לנו פסוק מפורש כי אדם הראשון הקריב לה', אנומ מתוודעים לבניו – קין והבל – דרך הקרבת קרבנותיהם: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. (בראשית ד', ג-ד)

נח ואבות האומה גם הם פנו אל הקב"ה והקריבו אליו קרבנות פעמים רבות. הרמב"ם אף מזהה את שורש עבודת הפולחן הריטואלית של עובדי הכוכבים עם רצון להודות ולפאר את הקב"ה: בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד… (הלכות עבודה זרה א', א)

במסכת אבות האמירה הראשונה של החכמים מייחסת את המשקל הרב והמשמעות שיש לעבודת הקרבנות במצב האידיאלי של העולם: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (אבות א', ב)

עבודת הקרבנות מהווה יסוד – אחד משלושת הדברים שעליהם 'העולם עומד'. נראה שבמציאות שלנו, שבה עבודת הקרבנות אינה חלק משמעותי מחיינו כלל וכלל, עולמנו פגום וחסר.

הכשלים

מימי קדם עולם הקרבנות טומן בחובו סכנה גדולה, של חוסר הבנת הקרבן. יש שתי בעיות מרכזיות בתפיסת האדם את מנגנון הקרבנות: ראשית, בתפיסה האלילית של ימי קדם, האלים הם כעוסים, תאוותנים וניתנים לפיתוי. האדם היה מקריב קרבנות על מנת "לשחד" את האלילים השונים. העלאת קרבנות או קטורת על המזבח היתה מרצה את האל ומשביעה אותו, ולכן היה מעניק לבני האדם את מבוקשם. בהעתקה של התפיסה הזאת ליהדות, נוצרה תפיסה מעוותת של ה' כאל שחפץ בקרבן כשלעצמו.

שנית, ברמה קיצונית, יש חשש כי האדם יסתכל על עולם הקרבנות כמנגנון של 'תן וקח': למשל, המקריב עלול לחשוב על מעמד ההקרבה כמעין "מכונה" – שלתוכה אדם מכניס בהמה ומקבל בתמורה את מבוקשו – גשם, שפע או כפרה.

בעיות אלו היו ידועות מאז ומתמיד, ועולות גם בדברי המשורר בספר תהילים, בשני מזמורים הסמוכים זה לזה –נ' ונ"א. המשורר מסביר לעם כי הקב"ה אינו א-ל אשר ניתן לשחד אותו בקרבנות: לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. (תהלים נ', ח-יג)

זו ההתמודדות עם הבעיה הראשונה שהעלנו: המשורר קובע כי לה' כל הארץ, והאדם לא יכול להביא לו מה שלא היה לו כבר. יתרה מזאת, הקב"ה אינו אוכל את הקרבנות ואינו נזקק לקרבן עצמו.

בפרק הבא המשורר מתמודד גם עם הבעיה השניה – ראית הקרבנות כמנגנון של 'תן וקח": כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה, הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים. (שם נ"א, יח-כא)

המשורר מסביר כי מהות הקרבן אינה נתינה סתמית וריקה של קרבן אל ה', והזבח והעולה אינם משמעותיות מצד עצמן. הקב"ה חפץ בליבו של האדם, בתחושות האפסות והרצון לכפרה בעת הבאת הקרבן.

התיקון

לאורך התנ"ך כולו ישנה הדגשה חוזרת על התוכן העיקרי של הקרבן, כדי שחס וחלילה אף אדם לא יכשל בבעיות שהזכרנו. נראה מספר דוגמאות לכך.

בתורה

הדגשה חשובה ראשונה מופיעה בפרשתנו, כבר בפסוק הראשון העוסק בקרבנות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. (א', ב)

מפרשים רבים עמדו על הניסוח התמוה של הפסוק: לכאורה, היה יותר מתאים לכתוב 'אדם מכם כי יקריב'. מדוע התורה משׂכלת את האותיות?

הסידור של מילות הפסוק מדגיש את תודעת האדם בעת ההקרבה. האדם צריך לדמות שהוא מקריב חלק מעצמו: 'מכם' – מנפשו ובשרו. הקרבן מסמל הקרבה של האדם, כאשר האמורים משולים לגוף והדם משול לנפש.

בנביאים

רבים הנביאים אשר עסקו בתפיסה השגויה של העם את הקרבנות, וניתן לחלק את דבריהם לשני עקרונות מרכזיים. נפתח בדברי שמואל הנביא: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. (שמואל א ט"ו, כב-כג)

שמואל הנביא מוכיח את שאול כי הקרבנות מייצגים שינוי פנימי באדם: הקרבנות נועדו ללכת יד ביד עם ההקשבה והאמונה בה', ואין להקריב קרבנות לאחר שמואסים בדברו.

בנוסף, הנשביא ישעיהו חוזר על העקרון הראשון שהבאנו – שה' אינו חפץ בקרבנות כשלעצמם: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. (ישעיהו א', יא-יג)

עולם ללא קרבנות

יש להבין איך ניתן למלא את החוסר בקרבנות שנוצר בימינו, כאשר אין בית מקדש. כיוון לכך ניתן לשאוב ממימרא בסוף מסכת מנחות, הנוגעת בנקודה עמוקה ביותר:
ריש לקיש מאי דכתיב "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. (מנחות קי.)

האמוראים מחדשים כי במציאות שבה אין בית מקדש, לימוד התורה והעיסוק בקרבנות ברמה העיונית מחליפים את הצורך בהקרבת קרבן.

אולם, ישנו פער בין ריש לקיש לבין רבא. לדעת ריש לקיש, כאשר אדם עוסק במהות הקרבן – ברבדים ובעומק שמאחוריו – אזי יש לייחס את הפעולה שהוא עושה כאילו הקריב קרבן בעצמו. הלימוד והעיסוק במלאכות ובצורך להביא, מעלים בנפשו של האדם את הרגשות הנצרכים בעת הקרבת אותו הקרבן.

מאידך, אמירתו של רבא מתארת מסלול שונה: על פי רבא, בעת שהאדם עוסק בתורה הוא נפטר בכלל מהצורך להביא קרבן. לימוד התורה עצמו מקרב את האדם אל הקב"ה כל כך – עד שהוא כבר לא צריך לקרבן.

דין, אמת ושלום

ראינו לעיל את דעתו של שמעון הצדיק לגבי שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. אולם, בהמשך אותו הפרק במסכת אבות רבן גמליאל מציג שלושה יסודות שונים: רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. (אבות א', יח)

יש מקום רב להשוות בין שלושת העקרונות ששניהם מביאים: ניתן לזהות אח גמילות החסדים כמקבילה לשלום, ואת התורה כמקבילה לאמת; אך מה היחס בין העבודה לבין הדין?

נראה להסביר על פי מה שאמרנו – ההתקרבות אל הקב"ה על ידי לימוד תורה, אשר נפשו של ה' נרשמה בה, מחברת את האדם לקב"ה – בדיוק כמו הקרבת קרבן. וכשם שהקרבת הקרבן ממונעת ממידת הדין לשלוט באדם – כך גם לימוד התורה.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת ויקרא תשפ"ג, סוכמה ע"י איתן סיון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר ויקרא. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).