קרבנות בטלים לעתיד לבוא?
א. מהות עבודת הקרבנות
ספר ויקרא, המכונה גם תורת כהנים, עוסק רובו ככולו בתורת עבודת המקדש. במרכז עבודת המקדש מצוי, במידה מרובה, מעשה הקרבנות.
בספרי הנביאים אנו מוצאים פסוקים רבים מהם עולה המסר המובהק שאין הקדוש ברוך הוא נזקק, חלילה, לאכילת בשר או שתיית יין וכדומה. וכבר כתב נעים זמירות ישראל: "כִּי־לִי כָל־חַיְתוֹ־יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי־אָלֶף: יָדַעְתִּי כָּל־עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: אִם־אֶרְעַב לֹא־אֹמַר לָךְ כִּי־לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה" (תהלים נ', י'-י"ג)
בנוסף, במקומות רבים מבהירים הנביאים כי המטרה העיקרית של עבודת הקרבנות איננה הקרבן עצמו, אלא עבודת הנפש המלווה אותו ואת עבודת ה'.
כך, לדוגמה, בשמואל נאמר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַ-ה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א' ט"ו, כ"ב)
ובישעיהו: "לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (ישעיהו א', י"א-י"ב)
לאור זאת, יש להבין מדוע עבודה זו מרכזית וחשובה כל כך בחיינו. מדוע בכלל היא נצרכת?
ההתייחסות של הנביאים לקרבנות היא כדבר שאיננו מרכזי ומשמעותי יותר מעבודת הנפש והלב של האדם. תובנה זו נטעה בקרב גדולי חכמינו מימות התנאים ועד ימינו אנו את האפשרות שאולי לעתיד לבוא אכן עבודת המקדש תשנה את פניה, והקרבנות לא יהיו עיקר ומרכז בתוכה.
ב. כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל
ראש המדברים בכך הוא מדרש ויקרא רבה, שם מופיעה כבר בחז"ל דרשה המעידה על היחס לקרבנות לעתיד לבוא: "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהלים נו) עלי א-להים נדריך אשלם תודות לך, תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה" (ויקרא רבה ט', ז')
המדרש מביא ראיות מהפסוקים שלעתיד לבוא רק קרבן התודה יישאר. מכאן אנו למדים שאין במדרש ביטול גמור של עבודת הקרבנות, אלא צמצום גדול מאוד שלה.
מדוע דווקא קרבן תודה הוא זה שאינו בטל? היפה תאר מקשה שתי קושיות גדולות על ההבנה הפשוטה במדרש שהקרבנות עתידים להתבטל. שתי קושיות אלו ילוו אותנו לאורך השיעור. למעשה, ניתן לשאול אותן על כל אחת מן השיטות המבטלת את הקרבנות לעתיד לבוא.
הקושיא הראשונה מתייחסת לנבואות הרבות שמציינות את תפקיד הקרבנות לעתיד לבוא ואת העובדה שמדובר כאן על נדבך חשוב ומשמעותי בעבודת ה': "כל הקרבנות בטלים. לא יובן זה בהחלט, שהרי עיקר קרבנות תמידין ומוספין לעתיד, ועל זה יבנה בית המקדש במהרה בימינו, וכדכתיב בהכא (תהלים נ"א, כ') הטיבה ברצונך וכו' אז תחפוץ זבחי וכו'…" (יפה תואר שם)
בקושיא נוספת מעלה היפה תאר את הבעיה לשנות דבר מן התורה, שהרי זהו אחד מעיקרי האמונה: "אבל עדיין קשה ממקום אחר והוא שיהיו מצות אלו מקרבנות חטאות ואשמות ועולות יחידים בטלות לעתיד ח"ו, וזה היפך שורש אמונתינו שהתורה לא תנוסח לא בכללה ולא בחלקיה" (שם)
ג. עם ללא חטא
בעקבות קושיות אלו מציע היפה תאר שהמדרש אינו מתכוון כלל לבטל את הקרבנות. בשל כך מעמיד היפה תאר את דברי המדרש בקרבנות יחיד בדווקא: "…אבל הכא בקרבנות יחיד דומיא דתודה קמיירי, ולפי שכולם באים על חטא זולת השלמים כדלעיל, להכי לעתיד שיבוקש עון ישראל ואיננו (ירמיה נ', כ'), לא יקריבו קרבנות אלו, רק תודה ודומה לה מקרבנות שלמים שאינן באים אלא להודאה ולכבוד… דלעתיד שיוסר לב האבן מבשרם, יהיה החטא נמצא על המעט, ולכן ימצאו שאר הקרבנות הבאים על חטא על דרך הרחוק, ושלמים יובאו תמיד, לזה יהיה כאילו שאר קרבנות בטלים במיעוטן" (יפה תואר שם)
אפשר אולי להציע ללכת עוד צעד קדימה עם הבנה זו של היפה תאר. ניתן לטעון כי במציאות בה אין חטא, באמת רוב ככל תורת הקרבנות עתידה להתבטל.
הבנה זו יכולה להתבסס על דברי האברבנאל בפירושו את אחד הפסוקים המתמיהים בירמיהו, כחלק מנבואה שלימה העוסקת בביטחון המופרז שבני ישראל בוטחים בעבודת המקדש והקרבנות שתציל אותם מכל פגע. מסביר ירמיהו לבני ישראל שהקרבנות אינה עיקר (כמו שהזכרנו לעיל) וכחלק מראיותיו הוא טוען בשם ה': "כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז', כ"ב)
הדברים קשים ביותר, ואנו עוד קוראים בפרשות השבוע שלנו כיצד הקב"ה ציווה על הקרבנות! וכן הקשה הרמב"ם במורה: "וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר איך יאמר ירמיה על השם שלא צונו בדברי עולה וזבח ורוב המצות באו בזה?!"[1] (מורה הנבוכים ג', ל"ב)
לאברבנאל ישנה תשובה מקורית שמסתמכת, בין השאר, על פשטי המקראות. לטענתו, לפני חטא העגל אנחנו פוגשים קרבן אחד בלבד – קרבן התמיד המופיע בפרשת תצוה: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד" (כ"ט, ל"ח)
שאר הקרבנות מופיעים רק לאחר חטא העגל. למרות שהציווי על הקמת המשכן מופיע, בפשטי המקראות, לפני חטא העגל רק ללא הקרבנות.
האברבנל מסיק מכך את הדברים הבאים: "…ולכן הנראה לי בפירוש הפסוק הוא שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו הורה והמצות לא צום השם דבר מענין הקרבנות אבל צום עניני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו, האמנם כאשר עשו העגל וראה השם יתברך שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם ולכן באו מצות הקרבנות מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי לבם ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים (שם).
לדבריה, ישנן שתי רמות של קרבנות. יש קרבנות שיש להם תפקיד בפני עצמם, כמו קרבן התמיד, ואין הם קשורים לקיום החטא בעולם. לעומתם, יש מערכת קרבנות הבאה על חטא, שכל קיומה הוא דיעבדי מתוך ההבנה, שהתחדדה בחטא העגל כי, בני ישראל צריכים להיאחז בדברים גשמיים. אם כן ייתכן שלעתיד לבוא סוג זה של הקרבנות אכן יתבטל.
ד. בטעם הקרבנות
חלוקת האברבנאל את הקרבנות לשתי רמות, מביאה אותנו לגעת בשורש טעמם של הקרבנות. מצאנו שתי דרכים עיקריות בעניין.
הרמב"ם במורה הנבוכים רואה בקרבנות תיעול של יצר עבודה זרה לצורכי עבודת ה': "ואמר ועבדתם את ה' א-להיכם, ואמר ואותו תעבודו, והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך" (מורה הנבוכים ג', ל"ב)
על פי טעם זה, לכאורה יש לבטל את עבודת הקרבנות, שכן עבודה זרה כבר אינה מצויה בימינו. מדוע יש צורך להמשיך ולעשות מעשה שכל מטרתו לצאת נגד עבודה זרה? כך כתב הרב משאש : "ועוד מצינו להרמב"ם ז"ל במורה ח"ג פל"ב, בטעם הקרבנות, שהם רק להרחיק את ישראל מע"ז שהורגלו בה… ואף שקמו עליו עוררין על זה, מ"מ, אוהבי שמו, דרשו וחקרו ובדקו ומצאו, שדבריו וטעמו הם מאמר מפורש במדרש בשם התנא הקדוש ר' פנחס בן יאיר כמ"ש בסוף תשובות מוהר"ם לאשקר ז"ל ע"ש. וא"כ לפי"ז יתבטלו לעתיד כל הקרבנות כי זה אלפי שנים משנעקרה ע"ז מישראל, וישראל גוי אחד, עובדים רק לאל אחד ועל ידי ישראל בגלותם נעקרה ע"ז גם מכל האומות, כידוע, ואין בזה שנוי בתורה חלילה, דזיל בתר טעמא" (שו"ת מים חיים אורח חיים ב', רס"ד)
אלא, שהרמב"ם עצמו בדבריו בהלכות מלכים, מהם עולה שאכן גם בימות המשיח קרבנות יהיו חלק מחיינו: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות…" (רמב"ם הלכות מלכים י"א, א')
אם כן, גם בדברי הרמב"ם נראה שיש רובד נוסף לקרבנות שאינו עתיד להתבטל לעתיד לבוא. הרמב"ן מביא טעם אחר על דרך הפשט[2]:
"ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה" (רמב"ן א', ט')
לדידו, הקרבן בא כעזר לאדם להפנים את חומרת החטא והשלכתו על העולם בכלל ועליו בפרט. על פי זה אכן יש מקום לקרבנות גם בעתיד.
כמובן שעל דרך הסוד הקרבנות באים כחלק מסדר העולם. נדמה שעל כך רמז הכוזרי בתשובת החבר לשאלת מלך כוזר מה תכליתן של הקרבנות בזו הלשון: "…והתעלה הענין הא-להי מהשיג אותו שנוי או הפסד וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקרבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה' ולחם א-להיך" וזולתי זה, והכל כנוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכהנים, וקבולו מנחתם על דרך הדמיון וחולו אצלם לכבוד להם" (מאמר ב', אות כ"ו)
גם לטעם זה אין כל סיבה לחזות ביטול קרבנות לעתיד לבוא.
ה. טעמי מוסר ושלום
כיוון אחר לדרוש את ביטול הקרבנות עולה בדבריו המפורסמים של הראי"ה קוק זצ"ל:
"זבחי בעלי חיים יתמעטו מאכילת רשות ודאי, כי הכתוב אומר כי תאוה נפשך לאכול בשר, ואיך תאוה הנפש השלמה לאכול בשר החי, שרואה בו כלי מוכשר להשלמת הצדק על ידי ההשתדלות להיטיבו ולהשכילו. לצרכי חובת היום, יתכן להיות שעוד יעמדו בעלי חיים רבים במשך תקופה שלמה על מפתן שלימות כזה שירגילום להקריב חייהם לקרבן לד'… או שיהי' עדיין איזה צורך להחזיק כח המשכה בגבורה בעולם שלא יחזור הגרוע והשפל שבמין האנושי לעשות בבחירה מעשים רעים, לעשות נסיגה לאחור בשלימות המוסרית, ויהיו הקרבנות מוציאים דבר זה אל הפועל. או שהסנהדרין אז ימצאו לנכון, על פי הכח שיש להם לעקור מן התורה בשב ואל תעשה, לפטור מקרבנות החובה של מין החי, כיון שכבר חדלה הריגת החי מן המנהג של תשמישי הרשות" (קבצים מכתי"ק, אחרון בויסק א'-ח')
הרב קוק מונע מטעמי מוסר, צמחונות וצדק, ומציע שהסנהדרין תשנה את דברי התורה בעקבות הקושי המוסרי הכרוך בהן. הרב לא מבטל כליל את עבודת הקרבנות אלא רק את עבודת הקרבנות מן החי.
לכאורה הדברים קשים מאוד, כקושייתו השנייה של הצעיר יפה תאר לעיל – שהרי בטל אחד מן העיקרים עליהם מושתת התורה כולה: "זו התורה לא תהא מוחלפת"?
גם הראי"ה היה, כמובן,היה מודע לקושי הזהת זה ואף התייחס אליו בפירוש: "…והמקרא מסייע, שקרא הכתוב לקרבן לחם, את קרבני לחמי לאישי, ואחר כך אומר את הכבש האחד, הא כיצד, כל זמן שבעלי חיים קרבים ל רוצה תשמיש הרשות עשה בעלי חיים לגבוה, אבל כשבעלי חיים אינם קרבים לרשות עשה הקורבנות מלחם… כיון שימצא על זה מקרא מפורש בתורה אין זה עוקר דבר מן התורה כי אם מקיים את התורה" (ראי"ה שם)
הרב זצ"ל מחדש כאן דבר עצום – שסנהדרין תוכל לחדש ולהפיח רוח חדשה בדברי התורה[3], וכחלק מכך גם לבטל את הקרבנות מן החי. חשוב לציין ואסור לשכוח, שכל זה נעשה בתוך כללי המסגרת ההלכתית המתירה לסנהדרין לדרוש את התורה ולא אך ורק מרחשי ליבם.
חשוב לציין שגם הרב קוק עצמו מסתייג מרעיון זה. בכך אולי מוסיף טעם נוסף לעבודת הקורבנות: "יתכן שימשכו הקורבנות גם בזמן התקופה של השלמת הבעלי חיים רק בתור עזר לתקן הנפשות המגולגלות בבהמות, וכפי המעלה הגדולה של הדעת אז תהי' הדעת ברורה מי יבוחר לקרבן" (שם, ט')
לטעם זה תמיד יש סיבה להקריב את הבהמה ואין בכך פגם מוסרי, שהרי גם הבהמה עצמה מתעלה וניתקנת מכך.
ו. השראת שכינה והקרבת הקרבנות
בדור הקודם הציע רבי חיים דוד הלוי גם הוא שהקרבנות עתידין להתבטל. גם מדבריו ניתן לקחת הבנה יסודית בטעמן של הקורבנו המתבססת על חידוש גדול שהוא מביא כבר בתחילת תשובתו: "לעתים קרובות נוטים לקשור את בית – המקדש עם עבודת הקרבנות, כאילו שללא קרבנות אין צורך במקדש. וזו טעות היא, כי אליבא דאמת מקדש לחוד וקרבנות לחוד" (ח"ט סי' ל"ו)
במהלך שלם ובהיר מסביר הרב חיים דוד הלוי כיצד מטרת המשכן כולו היא השראת שכינה, כאשר הקרבנות נצרכים לכך אחרי חטא העגל כי שם יש צורך להמחיש את השראת השכינה, אך כשתיעלו הדורות לעתיד לבוא שוב לא יהיה צורך בדברים אלו: "אבל בתקופת הגאולה השלימה, שעליה נאמר ביחזקאל: וזרקתי עליכם מים טהורים… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר… ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (לו – כה), לשם מה יהיה צורך יותר בקרבנות?"
"וערבה ל-ה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (ג'-ד').
אלא שגם אז יהיה צורך במקדש, שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה. אולם, יתכן שאז לא יהיה צורך בקרבן תמיד בבוקר ובין – הערבים (כפי שצריך היה להיות במשכן אלמלא חטא העגל), ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן ולא מבעלי – חיים. אמרנו יתכן, משום שזה רעיון חדשני ביותר, המוסס על מקרא במלאכי: לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן – מנחה כמבואר בויקרא (פרק ב).
לדברי אכן הקרבנות אינם כי אם אמצעי הנועד להשראת שכינה בעיני בני האדם. גם הוא אינו מסכים לקבל את חידושו מבלי לבססו על המקרא.
אם כן רואים אנו שסוגיית הקרבנות איננה סוגיא קטנה כלל וכלל הן בנוגע לטעמה והן בנוגע לשאלת עתידיות. הדבר היחיד המוסכם הוא שאין לשנות את התורה בהינד עפעף וכל מי שעסק בסוגיא לא ביטל את הקרבנות בהינד יד אלא תוך ביסוס דבריו על מקורות כאלו ואחרים וכהצעה בלבד.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] וראה שתי תשובות שמביא הרמב"ם שם לאחר מכן.
[2] וטעמים נוספים על דרך הסוד שלא נרחיב בהם כאן.
[3] הוא אף מרחיב בכך בהמשך הפיסקה ומסביר שזו הייתה טעותו של אחר וההבדל בינו לבין החכמים עיי"ש.