התנדבות מתוך קושי

הדפסה

בפרשתנו, בולטת במיוחד ההתנדבות של בני ישראל למלאכת המשכן: וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. (שמות ל"ה, כ-כג)

ולא רק כאן – לאורך הפרשה, הרצון של עמ"י לתרום ולהתנדב בולט ומודגש. ההתנדבות היתה כל כך סוחפת, עד שמשה נאלץ "לכלוא" את העם מן ההתנדבות: וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. (שם ל"ו, ד-ז)

במקביל להתנדבות, ישנם גם שקלי החובה הנזכרים בפרשת כי תשא.

היחס בין נדבה לחובה חוזר גם בפרשת מטות, לאחר מלחמת מדין. חלק מן השלל נלקח כ"מכס לה'" בתורת חובה, אבל מלבד זאת, ישנה גם התנדבותם של שרי האלפים והמאות: וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'. (במדבר ל"א, מח-נ)

בניין בית המקדש

בדומה לגיוס הכספים למשכן וממלחמת מדין, גם גיוס הכספים לבית המקדש בתקופת דוד המלך התאפיין במס ובהתנדבות. מחד, דוד מקדיש את שלל המלחמות להקמת בית המקדש: וַיִּקַּח דָּוִיד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם. וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת. וַיִּשְׁמַע תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִיד אֶת כָּל חֵיל הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה. וַיִּשְׁלַח אֶת הֲדוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעוּ הָיָה הֲדַדְעָזֶר וְכֹל כְּלֵי זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לַה' עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר נָשָׂא מִכָּל הַגּוֹיִם מֵאֱדוֹם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק. (דברי הימים א י"ח, ז-יא)

אך מעבר להתנדבותו הפרטית של דוד, גם העם הוא שותף פעיל בהכנות להקמת המקדש: וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ. וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים. (שם כ"ט, א-ח)

עשרת אלפי ככרי הכסף המוזכרים כאן, אגב, הם המקור למדרש המפורסם על מזימתו של המן: "רשע, כבר הקדימו שקליהם לשקליך" (מגילה יג:), אם כי כאן מדובר על ההתנדבות לבניית בית ראשון. על כל פנים, חשובה לא פחות מההתנדבות עצמה, היא האוירה המלווה את ההתנדבות: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה (שם ט)

השמחה הכרוכה בתהליך חוזרת גם בתפילתו המרגשת של דוד, שאת חלקה אנחנו מכירים מפסוקי דזמרה: וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם… וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ. ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ. (שם י-יח)

עלינו לזכור שההתנדבות בימי דוד מגיעה על רקע קשה מאוד. קודם כל, לא עבר זמן רב מאז חורבן שילה והמשכן, שבמהלכו ארון הברית נלקח בשבי ומתו שלושים אלף איש (שמואל א ד', י-יא). גם כאשר ארון הברית חוזר, ה' מכה באנשי בית שמש חמישים אלף איש, וכשדוד מעלה אותו בשנית – מתרחשת הטרגדיה של מות עוזה. אחרי כן, מגפה פוקדת את העם בעקבות המפקד שעורך דוד, ובה מתו עוד שבעים אלף איש. בסך הכל מתים 150,000 איש – מספר בלתי נתפס, בוודאי כאשר עם ישראל הרבה יותר קטן מכפי שהוא היום. על הרקע הזה מגיעה ההתנדבות לבניית בית המקדש.

גם פרשתנו מגיעה אחרי מגיפה לא פשוטה: וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן (ל"ב, לה)

היתה בעם ישראל נחישות בלתי מתפשרת, שאחרי האסונות הגדולים שהוא חווה –הוא רוצה השראת שכינה!

קינדערלאך, עלו

קראתי על ראש מועצה אזורית אשכול, שאמר כי רבים מהתושבים לא יחזרו לבתיהם. בייחוד מניר עוז, שספג מכה קשה ביותר בשמחת תורה. אני הזדעזעתי. המצב אמור להיות בדיוק הפוך: ככל שהמכה גדולה – כך התיקון גדול יותר. לא צריך לספר שוב על חשיבותו של האלון הבודד ומה שהוא מייצג – יישובי גוש עציון חרבו לחלוטין, והילדים, שהיו אז בצור הדסה, נשאו את עיניהם אל העץ וחיכו ליום בו יוכלו לחזור לביתם ולבנות אותו מחדש.

אחד מתושבי גוש עציון ערב מלחמת השחרור, שלח מכתב לאשתו ההרה ובנו בן השלוש. הוא ידע שהוא עצמו ישאר בכפר עציון עד הכדור האחרון, אבל הוא שולח לבנו פטיש צעצוע מעץ, וכותב לו: בפטיש הזה תבנה את הבית שלנו מחדש. היה ברור שאת מה שנהרס – בונים מחדש. זו המטרה שעומדת לנגד עינינו. אנחנו נמצאים בתקופה קשה מאוד, מוקפים במשפחות שכולות, משפחות של פצועים וחטופים. צריך לשנן שוב ושוב: את מה שנהרס – אנחנו נבנה מחדש. יש הרבה לשקם ולתקן.

שמעתי לא מזמן מאחת המומחיות בתחום – אם כי אני צריך לבדוק את זה – שרוב הלוחמים במלחמת השחרור היו שורדי השמדת יהדות אירופה. ידעתי שבלטרון זה היה ככה, אבל לא על כלל מלחמת השחרור. אנשים ששרדו את התופת האיומה ביותר, ופניהם קדימה: לבנות.

צריך לדעת שגם היום, לאחר השבר הנורא, יש התנדבות בקנה מידה אדיר: עם משפחות שכולות ופצועים, עם אנשים שפונו מבתיהם ועדיין לא חזרו. יש המון מה לעשות, וברוך ה' עושים. אנחנו נמצאים במשבר רציני, והמחלוקות הפנימיות קורעות אותנו. אנחנו צריכים לבנות ולתקן ולשקם.

אחרי שבגרו, ילדי גוש עציון ניגשו ללוי אשכול בבקשה לחזור לבנות את הגוש. הוא ענה להם בשתי מילים: "קינדערלאך, עלו!".

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית של שבת פרשת ויקהל תשפ"ה, סוכמה ע"י ליאור אוליניק ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר שמות. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).