עמל ויגיעה בעבודת ה'

הדפסה

פתיחה

בפרשתנו אנו ממשיכים לקרוא באריכות מרובה על הקמת המשכן – ויש לתמוה למה היא נצרכת. התורה חוזרת ומפרטת פרט אחרי פרט את איסוף התרומות, בניית הכלים והקמת המשכן. ננסה לעמוד על סיבה אחת העולה מדברי ריש לקיש במדרש הגדול (שמות לט, לב).

חביב משכן ממעשה בראשית

על הפסוק "וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ", שמסכם את מלאכת עשיית המשכן מביא המדרש: "אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית!"

ההשוואה בין המשכן למעשה בראשית מעניינת ביותר, שהרי לכאורה אלו שני דברים נפרדים לגמרי! מה גם שהחיבור ביניהם מופיע לא רק במדרש; בקבלה ובחסידות האריכו מאוד בהשוואה בין השניים וראו במלאכת המשכן מעין בבואה לבריאת העולם. כך כותב למשל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בקדושת הלוי בפרשתנו על תכונתו המיוחדת של בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמיים וארץ: "והנה בצלאל עשה את המשכן וכל הכלים של המשכן, דהיינו המנורה המורה על מדת אהבה, והשלחן הוא מדת היראה, וכן שאר המדות, והמדות האלו הם כלליות התורה, והתורה הוא עיקר בריאת העולם, ועל זה רמזו חכמינו ז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ."

ר' לוי יצחק מקשר בין עשיית המשכן דרך התורה לבריאת שמיים וארץ, וכך מופיע גם בספרי חסידות נוספים. ננסה לעמוד על טפח קטן מעניין זה ולהסביר מדוע בצלאל, בונה המשכן, צריך להיות בקיא בצירוף האותיות שנבראו בהם שמיים וארץ, ומדוע כלי המשכן צריכים לרמוז לעשר הספירות עליהם מושתת כל העולם.

המאור ושמש[1] עומד על כך בדבריו לפרשת ויקהל: "דהנה, עיקר הכונה בבריאת העולם היה – כדי שיהיה שכינתו בתחתונים. וזה גם כן ענין ציוויו יתברך על מלאכת המשכן, וכמאמר הכתוב (שמות כה ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו'. ולכן אמרו חז"ל (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ – שבריאת שמים וארץ וציווי מלאכת המשכן ענין אחד להם, שתופיע אור קדושתו יתברך בעולמות התחתונים. והעושים במלאכת הקודש היו מיחדים יחודים גדולים בכל עשיה ועשיה שהיו עושים למלאכת המשכן, ועל כן מילא השי"ת את העושים במלאכת הקודש בחכמה ובתבונה ובדעת, שהם ענינים המוזכרים בבריאת שמים וארץ, כי היה צריך לזה קדושה יתירה והזדככות גדול שיפעלו ביחודם במלאכתם לעשות מקום מוכן להשראת שכינתו יתברך, ולהוציא מכח אל הפועל כונת הבריאה."

ישנו מכנה משותף בין בריאת העולם לבניית המשכן – תפקיד אחד להם: לגלות את שכינת ה' בתחתונים. בקבלה הביטוי לכך הוא עשר הספירות שהן ההתגלות של הקב"ה בעולם ועליהן מושתת כל פרט ופרט בעולמנו. ממילא היו צריכים בוני המשכן להיות בקיאים בספירות אלו. דומה שניתן להסביר את הדברים גם ברובד הפשט – מטרת בריאת העולם היא לקדש את שם ה' בעולם, והמקום בו גילוי זה נעשה בצורה הברורה, המוחשית והחזקה ביותר הוא המשכן.

מעשי ידי אדם

עמדנו אם כן על הקשר בין בריאת העולם למשכן – וכבר אפשר להבין את חביבותו היתירה של המשכן, שמיישם בצורה הטובה ביותר את המטרה לשמה נברא העולם. אך ריש לקיש בהמשך המדרש מסביר את חביבות המשכן באופן נוסף, ואגב כך מלמד אותנו יותר על הדרך בה שכינת ה' מתגלה בתחתונים: "שמעשה בראשית לא נבראו לא בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה אלא בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), אבל משכן, משה וישראל נתעסקו בו, בצלאל ותלמידיו אהליאב ותלמידיו נתעסקו בו, דכתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'. ומנין שאף משה נתעסק בו, ת"ל את משה כן עשו. ומניין שאפילו שכינה סייעה בו, ת"ל מקדש ה' כוננו ידיך (טו, יז)."

החביבות הגדולה של המשכן אינה רק מתוקף היותו מרחב ההתגלות לתכלית לשמה נברא העולם. ריש לקיש מוסיף כאן מימד – בני ישראל הם אלו שבנו את המשכן בניגוד לעולם שנברא בדבר ה' בלבד. במשכן יש גם יגיעה ועמל של בני אדם.

דברי ריש לקיש זוקקים ביאור – מדוע היצירה האנושית משמעותית יותר מבריאת שמיים וארץ? בפשטות, דווקא מעשה שמיים וארץ הוא דבר גדול ונפלא בדיוק כיוון שבני אדם לא מסוגלים לעשותו או להבינו! ננסה לענות על שאלה זו מכוח שני מדרשים נוספים, המורים על גדלות מעשי האדם לעומת מעשה הבורא.

מקדש ה' כוננו ידיך

בגמרא בכתובות (ה ע"א) מופיעה דרשתו של בר קפרא: "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ – כתיב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים – כתיב: מכון לשבתך פעלת ה', מקדש א-דני כוננו ידיך."

המקדש, מעשה ידיהם של הצדיקים, גדול יותר שכן נאמר בו 'ידיך' ברבים ולא רק 'ידי' ביחיד, כאמור בבריאת שמיים וארץ. כשמעיינים בפסוק הדרשה הזו קשה ביותר – הרי גם על המשכן נאמר "כוננו ידיך", דהיינו הידיים של הקב"ה? נדמה שאפשר להשיב על כך מתחילתו של הפסוק: "מכון לשבתך פעלת ה'". לכאורה גם תחילת הפסוק קשה לדרשה על מעשי הצדיקים, שכן אם ה' יצר את המכון לשבתו, מדוע הוא נחשב מעשה צדיקים?

אפשר שכאן גם טמונה התשובה – מטרת בניית המשכן והמקדש היא להוות מכון לשבתו, כביכול, של הקב"ה, לעשות לו דירה בתחתונים. זו גם מטרת בריאת העולם כולו, כמו שראינו לעיל. מטרה זו מתיישמת במשכן, כאשר הצדיקים הם אלה שמכוננים מרחב לה', יותר מכאשר ה' בורא לעצמו מקום. המטרה העליונה של השראת השכינה בתחתונים היא שבני אדם, בשר ודם, יכירו בכבוד ה' ובכך שהוא מופיע בעולם. דבר זה לא קיים כלל במעשה שמיים וארץ ובא לידי ביטוי ביתר שאת במעשה הצדיקים.

על פי זה נבין את דרשתנו – גם מעשה הצדיקים נחשב פעולת ה', שכן ה' מצווה על הצדיקים לבנות את בית המקדש, אך כאשר הדבר נעשה יש כאן גילוי שכינה כפול: א. בכך שהצדיקים עושים רצון ה'. ב. בכך שבני אדם הם אלו שמראים את שכינתו ולא הוא בעצמו. לכן יש כאן מעשה ידיים ברבים ולא יד ביחיד בלבד.

מעשיו של מי נאים יותר

על שאלתנו מדוע מעשי האדם גדולים יותר ניתן להשיב גם מהמדרש המפורסם העוסק בשאלה זו: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?]." (תנחומא תזריע ז)

עד כאן ענה ר' עקיבא לטורנוסרופוס שמעשי האדם נאים יותר, אך לא הסביר מדוע, אלא שהמדרש ממשיך לחלק מוכר מעט פחות: "א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו [=חבל הטבור] יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו? ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד אמרת [ה'] צרופה וגו' (תהלים יח לא)."

סופו של המדרש תמוה – מה הכוונה שהקב"ה רצה 'לצרף' את ישראל? אפשר להבין שהקב"ה רצה להקשות על ישראל בשביל לתת להם שכר, כמאמר המשנה במסכת אבות "לפום צערא אגרא" (ה, כג). אך דומה שאפשר גם להציע כי הקב"ה חפץ דווקא במעשי האדם כיוון שהם מגיעים מבחירתו החופשית, מכך שהוא רואה ומגלה את הקב"ה בעולם. במידה מסוימת מטרת ה'צירוף' היא לזקק את הטוב שבאדם (בדומה לצירוף מתכות) – את יכולתו לגלות את השכינה על ידי בחירתו דווקא.

בשני המדרשים הללו עולה שמעשי האדם חביבים יותר כיוון שהם באים מתוך עמל ובחירה, וככל שאלו משמעותיים יותר, כך מתעצמת השראת השכינה. ייתכן שזו כוונתו של בעל התולדות יעקב יוסף בדבריו בפרשתנו: "דעשיות המשכן היינו ממש בריאת עולם, שהי' העולם תוסס עד הקמת המשכן, וע"כ הי' צריך לידע סדר הצירוף כמו בבריאת שמים וארץ, וק"ל."

העולם כולו נברא לצורך השראת השכינה בעולם, הן על ידי מעמד הר סיני הן על ידי הקמת המשכן הממשיך ומלווה את מעמד הר סיני. בכך בעצם באה בריאת העולם לתכלית מסוימת כשבני האדם שותפים בגילוי השכינה בעולם.

משמיים בית מקדש ירד בנוי באש?

ידועה ומפורסמת מחלוקת הראשונים אם בית המקדש השלישי עתיד לרדת משמיים באש. כך כותב רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך." (סוכה מא ע"א)

לעומתו הרמב"ם כותב בפירוש שישנה מצווה לבנות את המקדש (הלכות בית הבחירה א, א), וממילא ברור שעם ישראל יבנה אותו. מפימו"ר הרב אביגדור נבנצל שליט"א שמעתי כמה וכמה פעמים שהדבר תלוי בזכותם של ישראל, כמו שמצאנו בכמה עניינים לגבי הגאולה שתלויים בכך: "זכו בעיתה, לא זכו אחישנה", "זכו ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור", וכן על זו הדרך. בנדון דידן, ביאר הרב נבנצל, אם ישראל זכו הם עצמם יבנו את המקדש, כי לקב"ה תהיה נחת רוח ממעשה ידיהם. הסבר זה ממשיך את הכיוון שהצגנו עד כה –העמל והיגיעה בבניין בית המקדש חביבים על הקב"ה, שכן הם מדגישים את המטרה לשמה נברא המקדש: "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ".

עמל ויגיעה

ריש לקיש מדגיש בדבריו לא רק את העובדה שיש במשכן מעשה ידי אדם אלא גם את העמל והיגיעה שהושקעו בו. אולי כך ניתן לענות על השאלה בה פתחנו את השיעור – האריכות הרבה בתיאור בניין המשכן, קשור לתיאור השותפים הרבים במלאכת המשכן ונדבתו, ולעובדה שהם עושים את המלאכה בחפץ לב וברצון גדול עד כדי כך שצריך לעצור את העם מלתרום (במדרש אף מצינו שלנשיאים לא נשאר מה לתרום למשכן). לתורה חשוב להדגיש את העשייה המרובה והטרחה הגדולה והיגיעה של בני ישראל במלאכת המשכן, שכן זה חלק חשוב בהשראת השכינה במשכן.

מובן שהדברים אמורים לא רק על בניין המקדש, שאנו מייחלים שנזכה לו בקרוב במהרה בימינו, אלא על כל צעד ושעל בעבודת ה' שלנו. ככל שאנו משקיעים ומתאמצים בעמל וביגיעה בעבודת ה', ככה כל מצווה ומצווה וכל לימוד ולימוד משקפים, מלבד את עצם עשיית רצון ה', גם את הכבוד שאנו רוכשים לרצונו ואת ההבנה שלנו כמה עשיית רצונו חשובה ומשמעותית בעולם, ובכך אנו עצמנו מקדשים את שמו בעולם. זו אולי כוונתו של ר' אבהו במסכת שמחות: "דרש ר' אבהו משמיה דר' יצחק, סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה, הכל למיתה הן עומדין, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו."

העמל והיגיעה מוסיפים נחת רוח לקב"ה, כי כאשר עושים את רצונו בעמל ויגיעה, לא רק רוצים להיפטר מהמשימה ולצאת ידי חובה, אלא מראים את החיבור שלנו לרצונו, ובעצם עושים רצוננו כרצונו.

ייתכן שזו גם כוונת דברי רש"י בתחילת פרשת בחוקותי, כאשר רש"י מסביר שהברכות באות לא על לימוד התורה בלבד אלא על העמל בתורה דייקא: "אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה."

ודבריו הנפלאים של הגור אריה מוסיפים עוד נופך לכך: "ומה שאמר 'שתהיו עמלים בתורה', הינו מפני שכתוב הלמוד בלשון הליכה, כי ההליכה יש בה טורח ועמל, כך תהיו עמלים ויגיעים. ויש לפרש גם כן שההליכה שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם. וזה נקרא הליכה בתורה."

היגיעה לא רק מראה יותר את המוכנות של האדם והרצון שלו לקיום רצון הבורא אלא גם מוסיפה לאדם עצמו ומקדמת אותו הן בתורה הן בעבודה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: בנימין פרנקל. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] ר' קלונימוס קלמן אפשטיין, מתלמידי החוזה מלובלין ור' אלימלך מליז'נסק ומגדולי החסידות במאה ה-19.