מצוות מחיית עמלק
א.
השיחה הזאת תהיה סיום בקצרה למאמר בן שמונים עמודים שכתבתי בנושא מחיית עמלק.[1]
יש מי שרואה את הציווי על מחיית עמלק כציווי מוחלט; 'אחת משלוש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ' – להשמיד את כולם מנער ועד זקן. כשעוד למדתי בבית ספר, בשיעור אנגלית, המורה שלנו אמר שהמבחן ליראת שמיים הוא לעמוד מול עריסה של תינוק מתוק ותמים – ואם יתגלה שמדובר בתינוק עמלקי, להיות מוכן להרוג אותו.
אותי המחשבה הזאת מצמררת. "תמחה את זכר עמלק" – אין פירושו השמדת כל העם העמלקי מאיש ועד אשה ומיונק עד איש שיבה, ובוודאי שלא הבהמות. "אם אדם חטא – בהמה מה חטאה?" (סנהדרין קח.). משמעות הציווי היא השמדת ההנהגה העמלקית ומניעת המשך תפקודו, לא לבצע טבח בבתי יתומים של יתומים עמלקים.
את החידוש של ההשמדה הטוטאלית של עמלק אנחנו מוצאים רק בדברי שמואל לשאול: כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. (שמואל א ט"ו, ב-ג)
הרמב"ם (מלכים ומלחמותיהם ו', ד) מסייג את הציווי להשמיד את עמלק רק למקרה שהם לא השלימו עם ישראל – אבל אם השלימו, אדרבה, לא צריך להלחם בהם כלל. גם בהמשך ספר שמואל אנחנו רואים את מלחמת דוד בעמלק, ובה הוא מחלק את שלל עמלק (שמואל א' ל', כו-לא) – ולמקרא אין שום ביקורת על כך. גם חז"ל לומדים ממלחמת דוד בעמלק דיני מלחמה כלליים, ולא רואים בהתנהלותו דבר מה בעייתי. ברור לחלוטין שהשמדת הבהמות שעליה מדבר שמואל היא הוראת שעה, וכך ניתן גם להסביר את הצו "מאיש עד אשה מעלל ועד יונק".
במסגרת המלחמות כפי שהן התנהלו אז, לא להשמיד את הנשים והילדים פירושו לקחת אותם ולספחם כפילגשים/עבדים ושפחות; ואי השמדת הבהמות משמעה סיפוח שלהן לרכוש העם. אם כך היתה מתנהלת המלחמה, היא היתה נפסקת, וכפי שאכן קורה אצל שאול. לוחמים שעסוקים בביזה לא יכולים לרדוף את העמלקים ברחבי כל הנגב, "מחוילה בואך שור" (שמואל א' ט"ו, ז). מלחמה להחרמה מלאה של עמלק היתה אמורה לקחת כמה חודשים, אולי אפילו שנים, והיא לא יכולה להתקיים במקביל לשלילת השלל – לכן יש צורך בהוראת השעה של חרם.
גם כאשר ה' אומר לשמואל: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם" – אין הכוונה למלחמת רפידים, שנמשכה אולי יום וחצי. ציוויים כאלה לא מצינו לגבי בני אדום, אשור או בבל – שעשו לנו דברים גרועים בהרבה ממלחמת רפידים. שאול היה צריך להגן על הגבול הדרומי של ממלכת ישראל, שסבל מעמלק באופן חוזר ונשנה. עד היום, התגלו כמאה יישובים שרופים מתקופת הברזל השניה (~1000 לפני סה"נ). לעניות הבנתי, אלו יישובים ישראלים שרופים מתקופת שאול, שהושמדו על ידי שבטי עמלק. הדבר מסביר את הצורך בהוראת השעה הקיצונית של שמואל.
מאותה סיבה, אני חושב שהפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז, יד) לא נכתב על מלחמת רפידים. הפסוק הזה הוא פסוק מאוחר, שנכתב בשנת הארבעים, ומדבר על המתקפות החוזרות ונשנות של עמלק כנגד ישראל, שבסיסן היה בהרי הנגב. עמלק היה עם אכזר במיוחד, ועיקר עיסוקו היה מסחר בעבדים. כדי להבין את רמת האכזריות כדאי לקרוא את הספר "שורשים" של אלכס היילי,[2] שעוסק בכיבוש של הכפרים באפריקה ולקיחת אנשיהם לעבדים.
לעניות הבנתי, אנחנו יכולים ללמוד מסיפור עמלק לימינו אנו. המשכו של עמלק איננו צאצאיו האתניים או הגנאולוגיים, שממילא איננו יודעים מיהם. ממשיכיו של עמלק הם ממשיכי דרכו, תלמידיו – המפרים כל מוסכמה בינלאומית, כאמנת ז'נבה, במאבקם בעמים אחרים. לעם כזה, שמפר את כל כללי המוסר היסודיים, שעליהם מושתת העולם ומערכת היחסים הבינלאומית – אין זכות קיום.
אנחנו לא יכולים להשליך זאת על הקדוש ברוך הוא ולצפות שהוא יפעל בעבורנו. זו חובתנו הדתית והמוסרית, כיהודים מאמינים וכבני אדם: לבער את הרע השפל והנתעב מן העולם. כמובן, עלינו לזכור שענייננו הוא השמדת הרשעה ולא הרשע. אם אין ברירה – נשמיד גם את הרשע; אבל כאשר יש ברירה עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי למגר את הרשעה תוך כדי צמצום מקסימלי של הפגיעה בבני אדם.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית של שבת פרשת יתרו תשפ"ה, סוכמה ע"י ליאור אוליניק ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] הרב יעקב מדן, 'עמלק' בתוך: המקראות המתחדשים, הוצאת תבונות תשע"ה.
[2] Roots: The Saga of an American Family, אלכס היילי, 1976. בעברית: שורשים, הוצאת רמדור1977, מתרגם: אליעזר כרמי.