אשר תשים לפניהם
א.
פרשת משפטים פותחת בפסוק המכיל תיאור משונה: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. (כ"א, א)
בדרך כלל בתחילת ציווים התורה משתמשת בלשון כמו "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם", או פעלים דומים אחרים. כאן, התורה משנה ממנהגה ומשתמשת בפועל לא ברור – מה בדיוק משה צריך "לשים" לפני העם? השאלה הזאת הטרידה את הפרשנים, ואנו ננסה ללכת בדרכו של הרמב"ן, ששם לב לכך שהביטוי מופיע פעם נוספת במתן תורה (שמות יט): וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'. וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. (י"ט, ז-ח)
אמנם, שם מובנת יותר הלשון: הקב"ה הציע לעמ"י לקבל את התורה ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומשה מניח לפני זקני העם את הצעתו של הקב"ה. כאן לכאורה לא הייתה שום בחירה – מדובר במערכת חוקים במגיעה באופן חד־צדדי, ישירות מקב"ה. מכאן מסיק הרבמ"ן שבניגוד למחשבה זו, אכן גם על פרשת משפטים הייתה לעם בחירה: וכן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (להלן כא א), שיאמרו שאם יבחרו ויקבלו עליהם לעשותם. ועל כן אמר שם ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. (פירוש הרמב"ן לתורה כ"א, א)
הפירוש הזה תמוה במקצת: הרי בשאר התורה לא מצינו שהעם בוחר העאם לקבל על עצמו ציווים – הם קיבלו פעם אחת את המערכת, ומכאן ואילך הם מחויבים לפרטיה. אמנם, דומה שבחירה זו יושבת על יסוד עקרוני וחשוב.
בני ישראל בחרו פעם אחת להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ט). העם הסכים, ככלל, לקבל על עצמו אידיאות נשגבות וקדושות – אך כשהן פוגשות בפרקטיקה, במציאות, זה נהיה קשה יותר. כשהדיבורים הגדולים מגיעים ל"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", ל"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ", ל"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – כבר קשה יותר לדבוק בבחירה.
אמנם, דומה שיש כאן עומק נוסף. נחלקו הרמב"ם והרמב"ן לגבי מצוות 'דינים' של בני נח: לשיטת הרמב"ם, מצוות דינים מצווה את בני נח לשפוט את מי שעוברים על אחת משש המצוות האחרות. לעומתו, הרמב"ן בפרשת וישלח (בראשית לד, יג) חולק עליו ומסביר שהמצווה היא למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בדיני ממונות – בתי דינים שישפטו בדיני שכירות ודיני שומרים, דיני גזל ודיני נזיקין. אמנם לא מדובר בדווקא באותם חוקים שלפיהם אנו שופטים, אך מדובר בחוקי צדק אחרים. המתבונן בפרשת משפטים מגלה את ההבדל בין חוקי העמים לחוקי התורה.
גם העמים דנים בדיני שומר חינם ושומר שכר, אך ב"פרשת המשפטים" שלהם לא כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ." (כ"ב כד-כה); בפרשת המשפטים שלהם לא כתוב "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (כ"ג, ד-ה); בפרשת המשפטים שלהם אין שום מצווה לשחרר את העבדים בשנה השישית, או את האמה אם לא מייעדים אותה.
כידוע, אדם אינו יכול לעשות תנאי שסותר את מה שכתוב בתורה. אמנם, נחלקו התנאים האם אפשר לעשות זאת בדבר שבממון. מכיון שאנו צועדים כאן בעקבותיו של הרמב"ן, נביא את שיטתו לסיבה שבגללה אולי ניתן להתנות על דבר שבממון:
ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה, אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נשואין של תורה ואינן לחצאין. (חידושי הרמב"ן בבא בתרא קכו. ד"ה ולי נראה)
התורה לא אמרה שאדם יתחייב אלא ברצונו שלו. שומר שכר יכול להתנות להיות כשומר חינם, ושואל יכול להתנות להיות פטור אם הבהמה נשברה או מתה. יחסי הממון שהתורה מציעה בדינים אלו ניתנים לשינוי, מכיון שכל מהותם היא הצעה. אמנם, פרשת משפטים לא כוללת רק את היסוד ההסכמי – היא כוללת גם את אותן אידיאות גדולות שעמ"י כרת עליהן ברית בפרשת יתרו.
ב.
הגמרא מביאה פשט אחר בהסבר אותן מילים 'אשר תשים לפניהם': רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו – שנאמר ולמדה את בני ישראל. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם – שנאמר שימה בפיהם. ומניין שחייב להראות לו פנים – שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. (עירובין נד:)
כלומר, הלשון "תשים לפניהם" מורה שכאשר אדם מלמד עליו לחכות שהתלמיד יבין. בהמשך מסופר שם על ר' פרידא שלימד תלמיד אחד ארבע מאות פעמים את אותו דבר עד שהוא הבין. הגמרא שם לומדת הלכות רבות בלימוד תורה ממעשיו של משה רבינו, לדוגמא כמה פעמים אדם צריך לחזור על לימודו. מכאן ניתן להגיע לשלב הבא – השותפות ביצירת התורה. האדם שמבין את הדין בטעמיו לעומק יכול להשתתף ביצירת השלב הבא של התורה שבעל פה ולא רק להאזין מן הצד.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת משפטים תשפ"ה, סוכמה ע"י דוד נבון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר שמות. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).