רעיונות שונים לפרשת בא
בפרשת "בא" יש בה מקדושת "חג הפסח". (חידושי הרי"מ). ועוד: ידוע שהקריאה מעוררת את הזמן, וקוראים על יציאת מצרים ועל ליל פסח שאכלו במצרים. ועוד: הקריאה מעוררת את הזמן, ואם כן גם בימים אלו אפשר לזכות לגאולה, אחכה לו בכל יום שיבוא, ואפשר לבקש.
שמירת הלשון: היות והכלבים היו בשקט ולא סיפרו על יציאת מצרים, וגם לא נבחו, לכן זכו לשכר לדורות, שמירת הלשון היא בכל דור בכל תקופה בכל שנה ובכל שעה ורגע.
בשבועות אלו אפשר להשיג ידיעת ה' בהשגחה פרטית, ככתוב בפרשה "וידעתם כי אני ה' – ידיעה", ולמען תספר באוזני בינך – ע"י הסיפור נכנסת בשומע ידיעת ה', וכמו אצל מה רבינו גם כשהיה ערל שפתיים בסוף נכנסו הדברים באוזני פרעה, וגל בלימוד עם הבנים זה כך, לא בכל עת יש להם חשק ורצון לשמוע, לא בכל הזמנים הם מבינים מה שמדברים אליהם ועימהם, אבל מ"מ דבר מה נכנס.
אפשר להיות איש וללכת בדרכים שונות, שה לבית אבות – בדרך האבות, שה לבית – האם ההורים אינם בדרך הנכונה והבן/הבת בדרך הנכונה, ואם ימעט הבית מהיות מִשֶׂה – שהמצב בבית בדרך הנכונה אינו משפיע עקב האוירה בחוץ, ולקח הוא ושכנו הקרוב – לפחות להידבק בחבר טוב, ואם גם זה לא – אזי צריך לשחוט על היחיד.
הקריאה מעוררת את הזמן ופסח הוא זמן של אחדות: "ולקחתם אַגֻדַת… וטבלתם… והגעתם אל המשקוף… ועבר ה'… וראה… ופסח ה'… ולא יתן…", תיקחו את עצמכם יחד ותהיו אגודה לשון איגוד וחיבור, ואז וטבלתם – תיכנעו ותושיטו יד זה לזה, ועל ידי זה תתרוממו והגעתם למעלה אל המשקוף, ואז ועבר ה' זו מידת הרחמים בגלל האחדות שמרבה רחמים, וראה את המציאות האמיתית שעם ישראל מאוגדים ומחוברים, וזה עוזר לקיים ופסח ה' על כל ארץ ישראל ולא יתן המשחית מסביב לישראל ובישראל לבוא אליכם – שומרי התומ"צ. חינוך – כאשר מקיימים [כל השנה] את מצוַת החינוך בפֶּה וזהו גם "והגדת לבינך" יכולים להפוך גם את הבן הרשע לטוב, אם יודעים איך ליפנות ומה לנסח ואיך יֵרָאוּ פני המדבר ואיך יהיה ניגון הדיבור, ואם בין הבנים יש רשע סימן שיכולים להטיב את הרָשָׁע ואת הרֶשַׁע לטוב.
השיבנו ה' אליך ונשובה, תיפתח לנו פתח בעצמך לשוב בתשובה, כי כבר בעבר גם עשית בקיום חדש ימינו כקדם שגאלת אותנו ממצרים למרות שלא היינו ראוים.
"כוח הרבים", כתוב: "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו … לנו", אם נתבונן נראה שמילים אלו מסתיימות באות ו' המראה על לשון רבים, וכן המילים נלך שתחילתם היא נ' שגם מראה על לשון רבים, להראותינו "כוח הרבים", וללמדינו שגם בתפילה עלינו לבקש שבכח התפילה ברבים דהיינו בציבור שנזכה לקבלת התפילות.
פרד"ס: ב"א בא איתי, כשהיה פרעה ביֶאוֹר נאמר למשה "לך", וכשהיה מסתתר בביתו נאמר למשה "בא" אל פרעה, בא איתי ואראה לך איפה פרעה נמצא. ועוד: "הנני מביא מחר ארבה", ס"ת אריה, שהשיניים שלהם היו חזקים כשיני אריה, כמו שכתוב בארבה בנביא יואל. ועוד: בהלצה: למה משה גימגם כדי ללמד את פרעה סבלנות עד המילה האחרונה. ועוד: "מי ומי ההולכים", מי-מי נפרד 50-50, שפרעה ביקש ללכת חצי-חצי, ענה לו משה רבינו "נלך=100" נלך ב100% יחד, רעיון זה אולי בשם ה"לב שמחה מגור" זי"ע. ועוד: קשר בין פ' בא לחודש אלול, בפ' בא [הנקראת בימי השובבי"ם] קוראים את ליבו ואת לב ר"ת אלול, תשובה, ועל חודש אלול דורשים את לבבך ואת לבב ר"ת אלול, תשובה. ועוד: למה נקרא שמו "משה", התשובה הידועה מהתורה, "כי מן המים משיתיהו", והתשובה הנדרשת היא, שבשׂפת מצרים בזמנם המילה "מים" היתה נאמרת במילה "מוֹ" והמילה "לקחתי" היתה נאמרת במילה "שֶׁה", וכשפרעה שאל את בִּיתו מאיפה הילד ענתה "מוֹשֶׁה" כלומר "לקחתי מהמים", ובהשגחה עליונה פרעה לא הבין כלום מה כאן קורה. וגם על זה נאמר מנבאים ואינם יודעים מה מנבאים. ועוד: "גם האיש משה" ס"ת משה גדוּלה בפני עצמה וגדוּלה בעיני מצרים. ועוד: רבות מופתי בארץ מצרים ר"ת רמב"ם, ותמיד תאריך פטירתו כ' טבת הוא בסמיכות לפ' בא או באותו שבוע.ועוד: "הזה לכם לזיכרון", ר"ת הלל. ועוד: לאמר החודש הזה לכםר"ת ההלל, לרמז שבראש חודש אומרים הלל ובברכה אומרים וציונו לקרוא את "ההלל". ועוד: לחדש"י השנה, לפני חג דורשים שלושים יום. ועוד: החודש הזה לכם, לכם אותיות מלך, שניסן הוא מלך לכל החודשים. ועוד: מַצֹת מילה ציצית תפילין, צדקה תציל ממות. ועוד: "תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם", ר"ת אליהו, כשיבוא בב"א תהיה תורה אחת לכולם. ועוד: כל פטר רחם הזכרים ר"ת כפרה, שמיתת בכורי מצרים היתה כפרה לבכורי ישראל, ולכן כל שנה צמים בערב פסח. ועוד: דצ"כ עד"ש באח"ב, וזהו הרמז לכל הדברים הלא טובים שיעלילו על ישראל בעתיד, דברי צוררינו כזב עלילת דם שקר בני אברהם חלילה בזאת. ועוד: "ולטוטפֹת בין עיניך=אלו ארבע בתים=השגחתו דהא'ל". ועוד: בראש יש 4 מיחושים, ראיה שמיעה ריח טעם, ולכן 4 קלפים בתפילין של ראש, ביד רק חוש מישוש ולכן קלף אחד. ועוד: "בא" זה יחד 3, לרמז על 3 המכות הנוספות. ועוד: "ואין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל" – בחודש שבט מצליחים ללא כישלונות. ועוד: "דבר נא באוזני העם" ר"ת נדבה, לחשוב גם על העתיד, ואם כך ה-ס"ת מאיר שצריך לזכור טוב מהעתיד. ועוד: אֲשר התְעַלַּלְתי במצְרים= זה עשרת מכות מצרים. ועוד: ולְמַּעַן תסַּפֵּר באָזְנֵּי בנְךָ = זהו שְלֹשים יוֹם לפְנֵּי הַּפסַּח, (עה"כ). שמתחילים לומר הלְכוֹת פסח יום לפני. ועוד: בֹּא אל פַּרְעֹה: ס"ת בגימט'=הבל [עה"כ]. רמז שמשה בגילגול הבל ופרעה בגילגול קין משה ינקום את נקמת הבל בקָין. הנקמה של משה בפרעה תהיה ע"י המכות. וזה רמוז בגימטריה: פרעֹה=355, משה=345. ההפרש>10=הבל[במספר קטן].
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך… וידעתם כי אני ה" (י, ב)אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה "ולמען". בתחילת פרשת "וארא" נאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך"; ובפרשת "עקב" נאמר: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" (דברים י"א, ט'). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו – זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה' לעמו.
"כי אני הכבדתי את לבו" (י, יא) מבאר ה"חתם סופר" זצ"ל שהסיבה של הכבדת הלב הוא צריך לגרום לא ללכת לפרעה, ולמה אמר הקב"ה למשה ללכת, אלא הסיבה שאמר הקב"ה 'כי אני הכבדתי' אם אני עשיתי אז אתה יכול ללכת כי הכל תלוי בי.
"וגם מקננו ילך עמנו… כי ממנו ניקח לעבוד.." (י, כו) כתב המלבי"ם זצ"ל: בהמותינו תלכנה אתנו מרצונן הטוב, שכן יהיו משתוקקות לעלות קרבן לפני השם יתברך, כפי שאמרו חכמינו על הפר שהקריב אליהו הנביא, כי רץ בשמחה אל המזבח, בעוד שהפר השני שהקריבו נביאי השקר סירב ללכת למזבח, ומזה גופא נלמד לקח כיצד לעבוד את השם יתברך. אם בהמה זו, שאין בה דעת, משתוקקת להיות קרבן לאלוקים, על אחת כמה וכמה צריכים בני אדם שהם בני דעת להשתוקק לעבודת השם.
"והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (יא, ו) באוצר המדרשים מובא כי בשעה שאמר משה רבינו: "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים", יצאה זקנה מצרית אחת וצעקה לעומתו של משה ואמרה: נביא של שקר אתה. מדוע אתה אומר "בכל ארץ מצרים" והנה אני זקנה גלמודה שאין לה לא אב ולא אח לא בן ולא בת, על מי אצעק. חז"ל מספרים שלאותה זקנה היה בן שמת שנים רבות לפני כן, ועשתה הזקנה עוגת בצק בדמותו, כאשר הגיע זמן מכת בכורות העלתה את דמות בנה אל הגג מכיוון שאמרה בליבה שלא גזר משה אלא על מה שבבתים. באותו הלילה באו כלבים ואכלו את עוגת הבצק. הייתה אותה זקנה בוכה וצועקת והיה קול צעקתה נשמע בכל ארץ מצרים.
"גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה׳ אלוקינו" (י, כח) כשאנו מתבוננים באיזה חשק וגבורה אתה עושה את מעשיך הרעים, למדים אנו באיזה התלהבות וחשק עלינו לקיים את המצוות, כך שאתה תתן בידנו דרך לעבדות השם. (תפארת שלמה)
"החדש הזה לכם ראש חדשים" (יב, ב) בשעה שבא משה ואמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. במי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם. (שיר השירים רבה ב, ח)
"בא אל פרעה" (י' – א') אומר הרבי מקוצק, "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", לא כתוב לך אל פרעה, כי מהקב"ה לא הולכים. אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" איתי, הנני איתך בכל אשר תלך.
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וכו' וידעתם כי אני ה'" (י' – ב') האדמו"ר רבי יהושע מבעלז כותב, אם אדם רוצה שיתקבלו דבריו, צריך הוא בעצמו להאמין באותו דבר באמונה שלימה. וזה פירוש הפסוק "ולמען תספר באזני בנך וכו'" כדי לקבוע את האמונה בבנים, "וידעתם כי אני ה'", תאמינו אתם בעצמכם בלב תמים, אז תוכלו לקבוע את האמונה בלבות אחרים.
פעם בא יהודי אל האדמו"ר מקוצק, וביקש ברכה שהבן שלו ילמד. אמר לו האדמו"ר, אם אתה מבקש שהבן שלך ילמד, חזקה על הבן שלך שגם הוא יבוא לבקש ברכה שהבן שלו ילמד, כי גם הוא לא ילמד. אבל אם אתה תלמד והבן שלך יראה איך נראה בית יהודי, הוא ידע שכך צריך לעשות וגם הוא ילמד. אבל אם אתה רק בא לבקש ברכה שהוא ילמד, והבן רואה שאתה בא מהעבודה והולך לנוח, לקרוא עיתון ולא לומד, הוא יעשה אותו דבר. ולפי"ז מובן הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם", והרי היה צריך להיות כתוב "ודברו בם". אלא, אם אתה רוצה שבניך ישננו, אתה צריך לתת להם דוגמא אישית, שאתה בעצמך תלמד. אם לא, הסיכוי הוא שגם הבן שלך יגיע לבקש ברכה על הבן שלו שילמד.
"בנערינו ובזקנינו נלך" (י' – ט') כתב ה"כתב סופר", אמר הנערים לפני הזקנים, כי מצרים בתרבותם האלילית והפולחן הגופני, יותר מסוכנת לנוער מאשר לזקנים, שעדיין מושרשים ביהדות.
"ויהי חשך" (י' – כ"ב) כותב החיד"א, הסיבה שבאה על המצרים מכת חושך, בגלל ששכחו את הטובות שעם ישראל עשו להם כשיעקב אבינו היה שם, ולכן מידה כנגד מידה חשכו עיניהם. מוסיף החיד"א ואומר, שהדברים רמוזים במילה חשך, שהתחלפה במילה שכח. ואפשר לכלול בענין זה גם את המילה כחש, חושך מגיע למי שמתכחש לטובות שעשו איתו.
ה"חידושי הרי"ם" אמר, אדם מסתובב בעולם הזה מרוצה מעצמו, אני מסודר, ב"ה תורה למדתי וחסד עשיתי. נכון שיש דברים שעשיתי שלא לשם שמים, אבל יש גם הרבה דברים שעשיתי לשם שמים. "אנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה", רק כשנגיע לשם, לעולם הבא, נדע מה התמונה האמיתית, שם יגלו לנו איך נראה ה"לשם שמים" שלנו. בשם ה"אמרי אמת" אמרו, אין אנו יודעים איזה ערך יש ל"עבודת ה'" שלנו, "עד בואנו שמה", עד שנגיע לעולם העליון.
רבי יוסף דוב סולוביצ'יק מתרץ על דרך החידוד. לפי הדין, אם בעה"ב חוזר בו באמצע זמן העבודה שסיכם עם הפועל, צריך לשלם לפועל על כל היום, או על כל הזמן ששכר אותו. וא"כ, כאשר פרעה יגרש אתכם לפני הזמן של ארבע מאות שנה, צריך לשלם לכם שכר של כל הזמן, לכן "דבר נא באזני העם וישאלו", כי בדין תהיו שואלים מהם.
"ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם" (י' – כ"ז) תלמידי ישיבת לומז'ה להיכנס אל רבה של העיר רבי אהרו בקשט מידי ליל שבת לשמיעת שיחה מוסרית. פעם אחת, שעה שנכנסו לביתו בשבת פרשת בא, ראוהו מתהלך בחדר הלוך וחזור, ומדבר אל עצמו:… מה חשב פרעה שעה שראה את הניסים הגדולים במו עיניו… תמה בפליאה. לפתע עמד מלכת, פנה אל הבחורים ופשט: הוא לא חשב מאומה! רק בהעדר מחשבה יכול אדם לעבור ניסים גלויים, מבלי שישפיעו עליו אפילו משהו. (הופיע ב"פנינים משולחן גבוה")
"כשלחו כלה גרש יגרש אתכם" (י"א – א') מדוע היה צורך בגירושם של בני ישראל? אומר ה"שפת אמת" כיון שרצו מן השמים, שלא שישארו אצל בני ישראל שום עקבות ורישומים מטומאת הגלות, היה הכרח בגירושין. ועל ידי זה שפרעה גירש את בני ישראל, עקר אותם לחלוטין ממצרים. עד שלא היה להם עוד כל קשר עם תועבות הגלות ומסוגלים היו להתרומם מיד למדרגה גבוהה כזו, שיקראו "צבאות ה'" [י"ב – מ"א]. ואילו היה משלח אותם מתוך שלום ורצון טוב, לא היו מסוגלים לכך כל עיקר. לפיכך היה הכרח "גרש יגרש".
"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו" (י"א – ב') לכאורה, ממתי המצרי נקרא רעהו? מחדש הגר"א מוילנא, רעהו כאן אין הכוונה למצרים, אלא מהיהודים, שיקחו מאחיו היהודים כלים יפים, כי כשיהודי עושה חסד עם חבירו, הוא זוכה שהקב"ה ישפיע בעולם שגם הגויים יתנו להם, מידה כנגד מידה. המלבי"ם מסביר באופן אחר, הקב"ה ציווה כך לבני ישראל שישאלו איש מאחיו היהודי, בכדי שיוכלו גם לשאול מהמצרי, ובכך לא יחשדו בהם המצרים שהם שואלים על מנת שלא להחזיר.
רבי יהושע מהורודנא מתרץ, זאת ידעו בני ישראל כי רכוש מצרים שייך להם על פי דין, בגלל קושי השעבוד, ובכל זאת הכיר הקב"ה בטבעם של ישראל, שאינם מסוגלים לעשות מעשה כזה לקחת ממישהו חפץ בהשאלה על מנת שלא להחזיר, ואפילו אם הוא מצרי, כי "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב", לכן פנה אליהם הקב"ה בבקשה מיוחדת שיעשו מעשה ויקחו מה שמגיע להם, כדי לקיים את הבטחתו לאברהם.
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (י"א – ז') ה"אור החיים" מדייק מזה שכתוב "ולכל בני ישראל" ולא נאמר ולבני ישראל – שהכלבים לא נבחו היכן שכולם היו מישראל, אבל אם היה איזה מצרי שניסה להסתנן ולהיטמא בתוך ישראל, היו הכלבים נובחים לעברו כדי שיוציאוהו משם, כי הבכורות רצו להינצל על ידי שהסתננו לתוך מושב בני ישראל, שיצאו מנקודת הנחה שבמקום שיש בני ישראל לא יתן המשחית לבוא אל הבית לנגוף, ובכך רצו להינצל, ואז הגיעו הכלבים והחלו לנבוח לעברם עד שהוצאו משם.
"לא יחרץ כלב לשונו" (י"א – ז') רבי יוסף שלום אלישיב התבטא, שאותו לא מעסיק מה הבריות אומרות עליו – גם לא מה שצועקים. אבל – הוסיף מרן רבינו זצוק"ל – אני יודע שיש אנשים שזה כן מפריע להם. מנין לי זאת? יש ראייה מן התורה! הפסוק אומר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" ואני שואל: שישים ריבוא יוצאים ממצרים עם כאלו גילויים של אותות ומופתים – אז מה אכפת לך שאיזה כלב נובח?! משמע מכאן שיש כאלו שזה בכל זאת מפריע להם!… הרב שלמה לוינשטין שהקטע הנ"ל הגיע לשיעורו הוסיף: הרב אלישיב הגיע פעם למקום מסוים למטרה מסוימת וראה שם מודעה באותיות גדולות נגדו, והגיב בחיוך: "תיראה הם מבינים באותיות גדולות בא ניראה אותם מבינים באותיות הקטנות"…
"למען רבות מופתי בארץ מצרים" (י"א – ט') רבי ישראל משקלוב היה אומר בשם רבו הגר"א מוילנא, שאין דבר שלא מרומז בתורה, והגאון היה אומר היכן רמוזים שמותיהם של גדולי ישראל בתורה. כששאלנו אותו היכן רמוז הרמב"ם, אמר, "רבות מופתי בארץ מצרים" ר"ת רמב"ם, ואמנם הרמב"ם היה איש המופת השלישי בארץ מצרים, אחרי משה רבנו. ומי היה השני? שני למשה לא היה – "לא קם כמשה".
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (י"א – ז') רבי מאיר מפרמישלן דרש פסוק זה כך. כלל ידוע בעבודת ה', שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו וליבו שווים, לא שידבר אחד בפה ואחד בלב. יחרץ לשון חיתוך (חרץ דינו – חתך דינו), אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון אחד בפה ואחד בלב, אלא כ- לב, לשונו כמו מחשבת הלב, כך יהיה דיבור הלשון, ורק כך זוכים לשפע ברכה והצלחה.
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (י"א – ז') יש שואלים מה ההבדל בין שכרם של הצפרדעים לשכר של הכלבים, שהצפרדעים שהיו בתנור האריכו ימים כמבואר כאן בפסוק א' בבעל הטורים, והכלב מקבל את הנבילות וטריפות – ומדוע הצפרדעים קיבלו שכר רק לכמה שנים, ואילו הכלב קיבל שכר עד סוף כל הדורות. מבאר רבי דוד מטולנא, מכאן הוכחה שלהתאפק מלומר דבר מה לחבירו, זו מעלה הרבה יותר גדולה מלהיכנס לאש עבור חבירו.
רבי מאיר מונק בשם ספר "מנחם לדוד", החודש תלוי בלבנה שעושה סיבוב של כעשרים ותשע יום, שתים עשרה שעות, ותשצ"ג חלקים. "כתשעה ועשרים וחצי יום ועוד תשצ"ג חלקים", עולה בגימטריה בדיוק כמו הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
"וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו" (י"ב – י"ד) רבי מאיר שמחה מדווינסק אומר, מי שרואה ביציאת מצרים רק יציאה גופנית, מעבדות לחירות, ישאל לשמחה מה זו עושה בזמנינו. – אבל הרואה אותה כיציאה רוחנית, מטומאה לקדושה, יחוג את החג גם בגלות. אם "וחגותם אותו חג לה'" במובן הרוחני, אז "חוקת עולם תחגוהו".
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (י"ב – ט"ו) הגמ' בפסחים [כ"א.] אומרת, שישנם שלושה אופנים של ביעור חמץ, או לשרוף, או לפרר ולפזר ולזרות ברוח, או להטיל לים. אומר ה"חתם סופר", גם השמדתה של מצרים באה בשלושה אופנים, "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וכו'", "ויולך ה' ברוח קדים עזה", "וינער ה' את מצרים בתוך הים".
"ופסח ה' על הפתח" (י"ב – כ"ג) פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של היכל. בנ"י היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה, ולא היתה אצלם שום התעוררות, ושום פתח של תשובה לא נפתח על ידם. לחכות יותר, אי אפשר היה, כי עמדו על סף טמיעה ואבדון, ולכן הקב"ה לא חיכה עד "שיפתחו את הפתח", אלא פתח להם פתח, והקב"ה "ופסח ה' על הפתח", פסח על הפתח לתשובה שלהם, והביא את הגאולה ללא השתדלות מצידם לתשובה.
"ושמרתם את המצות" (י"ב – י"ז) אומר רבי יאשיה, אל תהי קורא "את המצות" אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצים את המצוות [רש"י בשם המכילתא]. הבאר היטב [או"ח סימן תמ"ז] כתב בשם האר"י, הנזהר ממשהו בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וזה המובן במכילתא, "ושמרתם את המצות" – ממילא יהיה ושמרתם את המצוות.
"פסח הוא לה'" (י"ב – כ"ז) שלושה שמות יש להר סיני, שבו קיבלו את התורה, ושלושתם רמוזים בתיבת פסח, ראשי תיבות פארן, סיני, חורב.
"וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (י"ב – כ"ח) ומהו "כן עשו" אף משה ואהרון כן עשו. [רש"י]. אומר ה"חתם סופר", הקדימה התורה את בני ישראל למשה ואהרן, לרמוז לך, שבעבודת השם אין קדימה לגדולים, ואין גבהות לפני המקום, וכל מי שהוא זריז ואמיץ יותר, הוא זריז ונשכר.
אדם בא לרבי יוסף חיים זוננפלד ואמר לו בשם ה"שדי חמד" שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן. ענה לו ר' יוסף חיים, מצאתי לזה רמז: ראשי תיבות של "אדם בבניך תפדה" – "אם דבר מאכל בפדיון בן נהנית יהיה כאילו תעניות פ"ד התענית".
ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך" (י' ט'). אם אדם מביא אתו את ימי הנעורים כמו שצריך, דהיינו בשנות הילדות והבחרות שומר עצמו מכל רע ומרגיל עצמו לטוב בלימוד התורה ובמידות טובות, אפשר לו להגיע לימי הזקנה בטובה ולומר 'אשרי ילדותינו שלא ביישה זקנותינו'. (נועם אלימלך)
"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך" (י' ט'). אחרי טענת משה רבנו שכולם צריכים ללכת, הסכים פרעה רק "לכו נא הגברים" הזקנים שילכו אבל לא הנערים. ע"ז ענה משה רבנו: אצלנו הנוער עיקר כי רק בזכותם נוכל לקבל התורה ולכן גם הקדימם, בסוף טען פרעה: אם כל כונתכם לש"ש "לכו עבדו" אבל "צאנכם ובקרכם יוצג" לשם מה דרוש לכם הרכוש ? ע"ז ענה משה רבנו: "כי ממנו נקח לעבוד את ד' " אם אין קמח אין תורה. (ברכת משה)
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (י"א ז'). הפירוש: "לא יחרץ, אל יהיה אדם מדי חרוץ ומתחכם בפקחות יתירה, אלא "כ- לב" כמו שהלב "לשונו" כך יהיה לשונו, פיו ולבו שווים ללא ערמה. (רבי מאיר מפרימשלאן)
"שה לבית אבות שה לבית" (י"ב ג'). "שה" רמז על הילדים (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב: אם אין גדיים אין תישים), וזה רמז בפסוק: "שה לבית אבות" אם רוצים שהילדים ילכו בדרכי אבות, אזי "שה לבית" צריכים לשמור עליהם שיהיו בבית ולא יטיילו בחוצות. (אמרי חיים)
"אל תאכלו ממנו נא…כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה – לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקויים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא וה' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שיתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם)
"היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בה' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם)
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (י"ג ב'). פי' "קדש לי כל בכור" כל אחד יקדיש ראשית המחשבה לעבודת השי"ת, "פטר כל רחם" רחם אותיות רמ"ח שכל עשיה ברמ"ח איברים "באדם ובבהמה" בין ברוחניות ובין בגשמיות "לי הוא" הכל יעשה בלתי לד' לבדו. (צמח צדיק)
מבט נכון וזהירות בכבוד הזולת: הרב יוסף חיים זוננפלד התבקש פעם ע"י תלמידו לגעור בעובד במאפיית מצות על חומרה מסוימת, והגיב לתלמיד "האם בשביל מצה מהודרת אגער ביהודי".
איש מהיר במלאכתו: רגילים להתבדח כי בימי קדם עמלו וטרחו קשות בכל תחומי החיים, חרשו וזרעו, קצרו, לשו ואפו, בכדי לטעום פת לחם (ודילגנו על יותר ממחצית 'סידורא דפת'…). כיבסו ביד. כרתו עצים להסקה ובישול. טחנו. ליקטו. חלבו וגיבנו, נסעו באיטיות על גבי בעלי חיים. שאבו מים ונשאו דליים במוטות. חצבו אבני בנין ביגיעת כפיים, תפרו בגדים בעצמם מבד שארגו, סרגו וצבעו לבד. והיום? הכל מהיר וחשמלי. רוכשים מוכן במזומן. הזמנה טלפונית. משלוחים. הכל 'אינסטנט'. תחבורה ומיחשוב. וראו זה פלא, למרות הקידמה, אין לנו זמן! ככל ש'מתקדמים' כך 'מפגרים' בזמן… נראה כי עם התקדמות הטכנולוגיה, האנשים נסוגים. מאבדים האתגר שבעשייה, החריצות והעמידה בהספקים. המדד ההישגי והתעשייתי פגע בערכי האישיות. נִשְׁחַק אחד מיסודות האדם בכלל והיהדות בפרט, מידת הזריזות. לקראת צאתנו ממצרים, ברגעים מכוננים של 'עם ישראל', מצוה הקב"ה וּשְׁמַרתֶם אֶת הַמַצּוֹת. 'רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַצּוֹת אלא את הַמִצווֹת, כדרך שאין מחמיצין את הַמַצּוֹת כך אין מחמיצין את הַמִצווֹת, אלא, אם באה לידך עֲשֵׂה אותה מיד. הפסוק ממשיך וּשְׁמַרְתֶם אֶת הַיּוֹם הַזֶה לדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. התורה מלמדת כי ננצור בלב את הלימוד בהנהגת הקב"ה ביצי"מ, שמיהר להוציאנו לפני שנשקע בשערי הטומאה רח"ל (עי' באוה"ח הק' כאן). לעתים חושב האדם "מה משנה אם אתפלל מנחה דקה לפני שקיעת החמה, או דקה לאחריה? מה 'עושים עסק' על רגע לפני או אחרי זמן צאת השבת? על כן הציווי להתבונן בהבדל בין חמץ לבין מצה, זה תלוי בדקה! נלמד ערכו של רגע בחיים! בתאונת דרכים, לדוגמא, 'רגע' הוא מה שמבדיל בין חיים למוות! וכמו בגשמיות כך גם בחיי רוחניות. על מלמד לטפח ולפתח מידת הזריזות. זריזות אינה מהירות בלבד, אלא הערכה נכונה של ריבוי המשימות שלפניו. הוא יודע שחשוב ללמד, וחשוב גם לחייך. הוא יודע שחשוב להתעניין אצל התלמיד על אחיו החולה רח"ל, וחשוב לעודד ילד שמתאמץ בלימודיו. חשוב לשמוח עם פלוני שחגג אמש אירוסי אחיו, וחשוב לקבל בברכה את אלמוני השב מימי מחלה. חשוב להיות בקשר עם המורה שמלמד אחה"צ, וחשוב לבדוק ממבחנים ולהחזירם בהקדם. חשוב לתמוך במתקשה, וחשוב לתכנן פעילויות ואירועים לכיתה. מתוך שהוא מעריך נכונה חשיבות כל משימותיו הרבות, וברור לו שאת כל אלה, מחובתו להספיק, הוא נעשה זריז ויעיל, והכל יבוא על מקומו, ובשלום. כולנו מספיקים גם לנשום וגם לשתות, כי הללו חובה… כך יש עוד חובות… זריזות משלבת הערכה, תכנון וביצוע יעיל. הזריזות היא מטרה וערך בפני עצמה, ולא אמצעי בלבד. הקב"ה צוה לאכול קרבן פסח בחיפזון. ולמה למהר? הרי אכלו רק עד חצות, ועד הבוקר נאסר לצאת מהבית? בנ"י הזדרזו לתרום ולהקים משכן. משבחים את זריזות עושי המלאכה, ומעירים על הנשיאים שהתעצלו בתרומתם. ולמה למהר ולסיים הכל עד חנוכה? הרי אין מעמידים את המשכן עד א' בניסן! אלא, כמו שיש מצוה לאכול קר"פ, כמו הציווי ועָשׂוּ לִי מִקדָש, כך יש ביהדות ענין להיות זריז! עה"פ כִי שִׂפתֵי כֹהֵן יִשְׁמרוּ דַעַת וְתוֹרָה יבַקְשוּ מִפִיהוּ כִי מַלאַךְ ה' צבָאוֹת הוּא, דורש ר' יוחנן (מו"ק יז) אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. וכי היכן נמצא כאלה מלמדים? האם נדרשים כולנו ללמוד רק אצל גדולי ישראל, המועטים, ששתל ה' בחמלתו בכל דור ודור? ושמעתי על פי הרמח"ל (מסילות ישרים פ"ו) בביאור מידת הזריזות 'המלאכים נשתבחו במדה הטובה הזאת, שנא' …מַלאָכָיו גִבֹרֵי כֹח עֹשֵׂי דבָרו לִשְׁמֹעַ בְקוֹל דבָרו, ואומר והַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כמַראֵה הַבָזָק. והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב' עכ"ל. יִדָמֶה הרב למלאך! כאמור, אין 'זריזות' מהירות בלבד. ה'אורחות צדיקים' מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל. ומה היא הזריזות? וביאר (שער ט"ו) 'שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו…'. עבודה מתוכננת, חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך.
מי כעמך ישראל: המצטנע ובורח מהכסף והכבוד, הינו חשוב ביותר בעיני ה'!. סיפר הרב משה צורן שליט"א: "לפני זמן קצר נפטר בשכונת 'רמת אלחנן' שבבני ברק, אחד מתושבי המקום – ר' יוסף כהן היה שמו. כל מי שהיה רואה אותו ברחוב היה חושב כי מדובר באדם פשוט ביותר, אשר מי יודע כמה תורה ומצוות היו בו, אלא שיש כלל בידינו: 'כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב'. ר' יוסף היה נראה כלפי חוץ יהודי פשוט ביותר, אך בימי השבעה סופרו עליו סיפורים מצמררי שיער אשר גילו עד כמה גדול היה, אלא שהסתיר הוא עד למאד את מעשיו. הנה מעשה אחד: "בבית כנסת 'הרי"ף' ב'רמת אלחנן' ישנו ארון קודש מפואר ביותר, אם לא הכי מפואר באיזור. הוא הוקם לפני עשרות שנים, ועלותו הגיעה לסך של 40.000$- סכום עתק לימים של אז. באותה תקופה, ניגש עשיר אחד אל גבאי בית הכנסת והבטיח לו כי הוא לוקח על עצמו לממן את שיפוץ ארון הקודש. אנשי מקצוע מכל הסוגים הוזמנו והחלו במלאכת הקודש המיוחדת. לאחר זמן מה הושלמה מלאכת ארון הקודש המפואר, שהיה אחד מארונות הקודש המפוארים ביותר שיש באיזור. אלא, שלמרבה הצער והתדהמה, זמן קצר לפני שעמד התורם העשיר לשלם את עלות העבודה, נפטר הוא אל בית עולמו, ולא היה עם מי לדבר. הגבאים היו בהלם רב – מהיכן יממנו כעת את העלות העצומה של ארון הקודש, והלא בעלי המקצוע עומדים וממתינים לתשלום עבודתם היקרה. בעודם נבוכים ושבורים, דופק ר' יוסף כהן, אותו 'יהודי פשוט' של שכונתנו בביתו של הגבאי הנודע, ר' שלום עזרא זצ"ל (שנפטר לפני שלושה חודשים אף הוא), ומבקש לדבר עימו ביחידות. ר' שלום עזרא לא הבין את פשר הבקשה, ונכנס עמו לחדר צדדי. "אני אתרום את כל הכסף עבור ארון הקודש", הוא אמר בלחישה. "מה?!?!", נזעק ר' שלום הגבאי ממקומו, "הלא מדובר בסכום עתק". אך ר' יוסף לא ויתר ואמר: "אני מוכן לשלם לך את הכל מיד, אך יש לי שני תנאים לצורך כך: א. שאף אחד בעולם לא ידע מכך שנאי תרמתי את ארון הקודש. ב. שהשלט שיוצב על ארון הקודש ישאר על שמו של אותו גביר שרצה לתרום את הארון, בעוד ששמי לא יוזכר עליו, ולו ברמז קל". הגבאי היה המום לחלוטין, הוא לא האמין שיש יהודי מיוחד שכזה, ובפרט שמדובר בר' יוסף, אשר נראה כיהודי פשוט לכל דבר. ואכן כך היה. הוא שילם את כל הסכום, ועל הארון הוצב שמו של התורם שנפטר. ואף במסיבה שנערכה לאחר מכן בבית הכנסת, השתתפה רק משפחת 'התורם' שנפטר, בעוד ר' יוסף עמד מהצד כמו כולם, ואף אחד לא ידע מכך עד יומו האחרון". [טוב לחסות] (מתוך 'קול ברמה' של 'רמת אלחנן' חודש שבט)
*האדם החביב ביותר בעיני ה' הוא האדם המסתיר את מעשיו הטובים מעיני הבריות ועושה את פעולותיו אך ורק לשם שמיים, לא לשם קבלת כבוד או שכר כלשהו בעולם הזה. אדם כזה העושה מעשים טובים בלא רצון לקבל כבוד או פרסום, מתקיים בו דברי חז"ל: "כל הסמוי מן העין שורה בו ברכה", אדם כזה מבורך בשמיים ואהוב הוא עד למאד, לפי שה' אוהב מאד את הצנועים. אמת כינ'מצוה לפרסם עושי מצוה' ולספר במעשים טובים שעשו אחרים על מנת לחזק את הסובבים, אך עיקר מעשיו של האדם צריכים להיות ב'הצנע לכת עם ה' אלוקיך', וזהו האדם האהוב ביותר על ה'!. [המאמר חכם על עושר ואושר בסוף הגיליון מתאים מאוד על הסיפור הנ"ל]
פעם באו הורים לילד בגיל ההתבגרות אל הרב שלמה וולבה זצ"ל ושאלוהו שאלה גדולה: "מדוע הילד אינו פתוח איתי? למה הוא לא מספר לי שום דבר?". מיד כששמע זאת הרב וולבה הוא השיב בשאלה להורים: "האם כשהילד היה קטן הוא חטף ממך מכות?", והתשובה תמיד: "כן". ומסביר הרב זצ"ל: "ילד שקיבל מכות בקטנותו, כאשר הוא גדל ומתבגר הוא מתמרד. בגיל הרך אין לו להיכן לברוח, והוא חייב להיות אצל ההורים. אבל בתת-ההכרה הוא מפתח רגשות של טינה כלפי ההורים, הוא מרגיש שההורים הם שונאים ואויבים לו, וברגע שיגיע לזמן שבידו לא להתייחס אליהם, הוא מסתגר ואינו משתף את הוריו בענייניו. בספר "אוצרות של חינוך" (ח"ב עמ' שפו), הובא עוד משיחותיו של הרב זצ"ל: "אני אמרתי שלהרביץ כבר אינו אמצעי חינוכי. ועד היום אני מקבל טענות, שהרי כתוב 'חושך שבטו שונא בנו', אך ה'חזון איש' אמר שלפני כמה דורות 'במלחמות ירו חצים, והיום יש אמצעים אחרים'. כמו כן פעם השתמשו בנידויים וחרמים, והיום אי אפשר להשתמש בהם. כמו כן העניין הוא בלהרביץ לילדים, אפילו שהילד יעשה אחר כך מה שרוצים ממנו, אבל זה מכניס מרירות בילד. וכל מה שמרביצים יותר, מכניסים יותר מרירות, וכשהילד גדל ונהיה בישיבה קטנה הוא מתמרד ומפסיק לרצות ללמוד, וההורים הם במצב קשה, שאז קשה להם כבר לעשות משהו. ר' אליהו לופיאן חינך הרבה ילדים. היו לו אחד עשר ילדים, וחינך בנועם. בסוף ימיו הוא אמר את המשפט הבא: "אני מתחרט על כל סטירה שנתתי לילדיי, ועיקר החינוך הוא רק בטוב". הכאה אינה ואסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך, אך על הילד לדעת שכאמצעי אחרון קיימת אפשרות כזו שאולי ישתמשו בה. אך בכללי, הורה המכה את ילדו על כל מחדל שעושה, מלבד העובדה שעם הזמן מאבד האב את כח ההרתעה שבהכאה, הוא גם אינו מחנך את בנו, אלא גורם לו רק לפחד מלבצע את הפעולה האסורה כאשר אביו רואה את מעשיו, אך בסתר הוא ימשיל בכך. – מתוך ספרו החדש של הרב זמיר כהן על חינוך הילדים –
*גדול ועצום בשמיים מעלתו של אדם האחראי על זיכוי הרבים, אשר גורם הוא נחת-רוח עצומה במעשיו לפני בורא עולם, ובפרט בלימוד ה'אור החיים' הקדוש שכתב עליו האדמו"ר מרוז'ין שמטהר הנשמה כלימוד הזוהר הקדוש!
ונתתי עשב בשדך לבהמתך – ואכלת, ורחמיו על כל מעשיו, הגראי"ל שטינמן שמע שבביתו נתפס עכבר במלכודת, ובירר מה רוצים לעשות, וכשנודע לו סירה בכל תוקף, ושלח עם אחד מאנשיו לשחררו באחת השדות המרחוקים מהעיר, לפני ניגש לאכול בירר האם כבר שיחררו את העכבר, לפליאת הסובבים הסביר שאם נמצא העכבר בביתו הרי הוא ברשותו וכל זמן שהוא ברשותו הוא לא יכול לאכול לפניו, ולכן מחכה לישמוע על שיחרורו.
לכבוד העורך: התפרסם בגיליונך המפואר קטע מיוחד לקראת הבחירות, וצריך יותר להדגיש קטע אחר, שלפני הבחירות האחרונות (העירוניות) היו אסונות כולל ביום הבחירות, והנה לפני הארצי אנו כבר בימים של גדולים בישראל זצ"ל…, זהירות.
גדול יום הגשמים: לכל ירח מי"ב חודשי השנה יש לו מזל השולט בחודש זה, ואילו המזל של חודש שבט הוא דלי, כיוון שבשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה והבורות מלאים והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור ולא מעמקו, וכשהם יוצאים מן הבור עדיין מימיהם נוטפים מדפנותיהם שמבחוץ, והוא על שם הכתוב (במדבר כד, ז): "יִיזַל מַיִם מִדָלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים". ומכיוון שעדיין לא יצאו כל גשמי השנה ועדיין הגשמים מצויים, נזקק מעט לענייני הגשמים. במסכת תענית (ז. ח:) משבחת הגמרא ומהללת את מעלת היום שבו יורדים גשמים לעולם, ומונה שם הגמרא שבע מעלות רמות שעוטרה בהם אותו היום, ואלו הם: א. גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. ב. גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה. ג. גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ. ד. גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו. ה. גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו. ו. גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות. ז. גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו. ויש לנו להיזהר ביותר באזהרות המנויות בגמרא, ובזכות הזהירות והשמירה עליהם נזכה אכן לשפע מים רבים ולטל ומטר לברכה על פני האדמה, וממילא נזכה לכל הברכות והישועות הנמשכים ביום הגשמים.
(נשלח ע"י אברהם דוד)