נלכה נא דרך שלושת ימים
א. שלושה ימים – אחד בפה ואחד בלב
לאורך כל פרשיות המשא ומתן בין משה רבינו לפרעה (משמות ועד בשלח), הדיון מתנהל סביב בקשתם הראשונית של בני ישראל: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַ-ה' אֱ-לֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה', ג')
הבקשה ללכת לשלושה ימים בלבד על מנת לעבוד את ה' אינה פרי דמיונו של משה רבינו, אלא ניתנה כציווי מפי הגבורה כבר במעמד הסנה. כשמעיינים בדברי ה' למשה (ג', ט"ז-י"ט) עולה תמונה מרתקת. מחד גיסא, הקדוש ברוך הוא התכוון להוציא את בני ישראל לחלוטין ממצרים, וכך גם נצטווה משה לומר לזקנים. מאידך, המשא ומתן מול פרעה מתנהל בכוונה תחילה דווקא על שלושת הימים הללו. אם כן, למרות שהמעורבים במשא ומתן מצד ישראל (משה והזקנים) יודעים כי מטרתם היא שחרור מלא של עם ישראל, על פניו אין פיהם וליבם שווה: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַ-ה'אֱ-לֹהֵינוּ: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא־יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" (שמות ג', ט"ז-י"ט)
דרך התנהלות זו מוזרה ביותר וכבר רבותינו פרשני התורה הראשונים עמדו על כך: "שאחר אשר פקד ה' את בני ישראל, ורצה להצילם מיד מצרים, ולהנחילם את הארץ, וצוה למשה שיאמר אל זקני ישראל כמו שאמר (ג', ט"ז-י"ז) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי אתכם וגו' ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו', מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה כלל, שיאמרו לו (שם י"ח) א-להי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים, והנה זה דרך העבדים שאין ידם תקיפה, שרוצים לברוח, ומתנכלים על אדוניהם לברוח, ולמה משה ואהרן שהיו שלוחי ה', לא יאמרו אל פרעה ביד רמה, שהגיע קיצם של ישראל ליגאל, ושלא ישתעבד בהם עוד, היד ה' תקצר מהכניע לבו של פרעה להודות הדבר גם כי יאמרו אליו בפירוש, הלא אם לא יספיקו בזה עשר מכות, יוסיף עוד עליהם כהנה" (דרשות הר"ן דרוש י"א)
הדברים מופלאים ומרתקים עוד יותר, כאשר שמים לב שמשה רבינו כלל לא חוזר בו מטענה זו. לאורך כל הדיון, עד סוף מכת בכורות, ההתנהלות מול פרעה כולה סובבת סביב פרטי היציאה למדבר – האם יזבחו במצרים או בחוץ (ח', כ"א), האם כולם ילכו או רק הגברים (י'), וכן על זו הדרך.
בשיעור היום ננסה לעמוד על עומק כוונת ה' במהלך זה, כחלק מגאולת ישראל.
ב. כיצד נמלטים מן השקר
שאלה אחת שעולה מהבקשה המוזרה הזו של ישראל היא שאלת השקר – מדוע בני ישראל לא עמדו בדיבורם וחזרו לארץ מצרים לאחר שלושת הימים?
שאלה זו עתיקת יומין, וכבר במדרשי האגדה מצאנו התייחסות אליה. כך מוסברים הדברים במכילתא דרבי ישמעאל: "ובאחד בשבת שהוא רביעי לנסיעתן התחילו ישראל מתקנין כליהם ומציעין בהמתם לצאת אמרו להם האקטורין (פקחי המלכות ממצרים שליוו את ישראל) הגיעה פרותזימיה (הבטחה) שלכם לחזור למצרים שנאמר דרך שלשת ימים. אמרו להם ישראל וכשיצאנו ברשות פרעה יצאנו? שנ' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, אמרו להם האקטורין רוצין ולא רוצין סופכם לקיים דברי מלכות עמדו עליהם ישראל הכו מהם פצעו מהם הרגו מהם הלכו והגידו לפרעה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי פרשה א)
על פי המתואר כאן, בני ישראל הדגישו שהם אינם מחוייבים להסכם אותו עשו עם פרעה, כיוון שההסכם לא התממש בסוף. בני ישראל יצאו אמנם ממצרים, אך לא מכח ההסכם אלא "ביד רמה", וממילא הם אינם מחוייבים יותר לקיים את הבטחתם לפרעה.
בגירסא מעט שונה מובאים הדברים במכילתא דרשב"י: "…אמרו להן קטרין הגיע פרתזזמיא שלכם לחזור למצרים כענין שנא' דרך שלשת ימים נלך במדבר (ח', כ"ג) אמרו להן כיון שיצאנו ממצרים יצאנו מרשות פרעה…" (מכילתא דרשב"י י"ד, ה')
כאן כבר הסיבה בגינה יצאו בני ישראל ממצרים לא משנה, אלא הטענה היא אחרת – אמנם התחייבנו לפרעה, אך כאשר יצאנו מרשותו ואין אנחנו שוב עבדיו, אין אנחנו מחוייבים כלל להבטחתנו לפרעה. מחד גיסא אכן יש כאן מימד מסויים של שקר, אך גם יש פתח להינצל ממנו.
בעיקרון דומה, אך בצורה שונה, מדגיש האברבנאל שבני ישראל מעולם לא הבטיחו לחזור לאחר אותם שלושה ימים1: "ועם כל זה לא אמר שאחרי ג' ימים ישובו אלא שילכו במדבר דרך ג' ימים וכן היה שהלכו שם כל אותו זמן וזמנים אחרי', הנה אם כן לא שקר משה בדבריו אבל העלים הכוונה" (אברבנאל ג')
שני הפירושים האחרונים הללו אומרים שאכן ישראל הפרו את ההסכם, אך מראש הם השאירו לעצמם פתח לכך.
הרשב"ם בפירושו למעמד הסנה מבין שנקודה זו אינה רק ההצדקה לבקשת בני ישראל לצאת לשלושה ימים מבלי שהתכוונו לעמוד בכך, אלא היא גם הסיבה לבקשה זו. על פי פירושו, משה רבינו בסנה אכן חשש ולא ידע מה הוא יוכל לומר בפני פרעה ומדוע שפרעה יקשיב לבקשתו:
"ואפילו ראוי אני ליכנס לפני פרעה שוטה אני לשאר דברים, איזה דבר המתקבל לפרעה אומר לו? וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשים מארצו? ואיזה דבר המתקבל אומר לו שעל ידי אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה?" (רשב"ם ג', י"א)
להבנת הרשב"ם, הקדוש ברוך הוא מראש מצווה על משה לבקש בקשה שייתכן שתישמע באזנו של פרעה בשביל להצליח במשא ומתן. זאת, על אף שאין בכוונת בני ישראל לעמוד בה:
"…ועל מה שאתה אומר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, כלומר באיזה טענה שאומר לפרעה ישמע אלי להוציאם? בהוציאך את העם ממצרים אני מצוה לך עכשיו שתעבדו את הא-להים על ההר הזה ותקריבו עולות, וטענה זו תוכל לומר, כי לזבוח לא-להים יניחם ללכת… ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה. וכן בכל פעם ופעם היה משה אומר כך לפרעה. וכן מצינו בשמואל כשציוהו הקדוש ברוך הוא למשוח את דוד אמר שמואל להקדוש ברוך הוא ושמע שאול והרגני, והקדוש ברוך הוא אמר לו עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח ל-ה' באתי. אף כאן דרך חכמה ציוה למשה בהוציאך וגו' וכן תוכל לומר לו" (שם)
הרשב"ם משווה את פחדו של משה לפחדו של שמואל, כאשר הוא מצטווה למשוח את דוד למלך בזמן מלכותו של שאול. הקדוש ברוך הוא נותן לשמואל, במפורש, 'תירוץ' שיהיה לו ליתר ביטחון על מנת שהוא יוכל להצליח בשליחותו.
ג. למה לזבוח ולא לצאת?
1. טכסיסי משא ומתן
השאלה היסודית והעמוקה יותר אינה מדוע בני ישראל שיקרו, אלא למה לא לומר את האמת מראש? מדוע יש צורך לבוא אל פרעה בערמה?
תשובה אחת ראינו בדברי הרשב"ם לעיל, שמסביר כי יש כאן טכסיס מטכסיסי משא ומתן. כך מובא באחד מהפרשנים בלקט הפרשנים במקראות גדולות, רב פנינים: "ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים… הקשה אברבנאל… וכתב הרב בעל ד"ר (דרשות הר"ן י"א) שראה בספר אחד שלא קשה כל כי במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב, אף לרמותו בדברים כזבים, כמו שמצינו ביהושע בהילחמו עם העי, ציווהו הקדוש ברוך הוא (יהושע ח', ג') 'שים לך ארב לעיר מאחריה' – להטעות האויב. ואין בזה שום נדנוד איסור כלל, כי זה בכלל "כל הבא להרגך השכם להרגו". ומותר לעשות כל הצטדקות להרגו. וכן היה כאן תועלת גדול להטעות את פרעה, שיסבור שרוצים ללכת רק שלושת ימים, כדי שעל ידי כך ירדוף אחר כך אחריהם על הים ויטבעו בים, כאשר טיבעו את בני ישראל בים. ולכן היה היתר גמור להטעותו…" (רב פנינים שם)
אך ישנן תשובות נוספות ברבותינו הפרשנים לבחירה התמוהה לבוא אל פרעה בערמה, ולא להוציא את בני ישראל ביד רמה.
2. כך היא גאולתן של ישראל
בשמות רבה נשמע שיש כאן חלק מהמהלך הכללי של תהליך הגאולה ממצרים: "למה אמרו שלשה ימים ולא אמרו נלכה נא לעולם, למה אמרו כן כדי שיטעו המצריים וירדפו אחריהם בשעה שיצאו ויאמרו לא גאלם אלא על מנת שילכו ג' ימים ויזבחו לו והם עכבו עצמן כל כך וירדפו אחריהם בסוף ג' ימים ויטביעם בים למדוד להם במדה שמדדו שאמרו כל הבן הילוד היאורה וגו' " (שמות רבה ג', ח')
אלמלא היו בני ישראל מצהירים על כוונתם לחזור, המצרים לא היו רודפים אחריהם וממילא לא היה ניתן להטביעם בים.
אותו עיקרון, בצורה שונה, עולה בדברי המושב זקנים. לדבריו, הבקשה המוזרה לזבוח רק שלושה ימים מתחברת עם הציווי לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב כשכר עבור העבודה במצרים: "נלכה נא דרך שלשת ימים. תימה למה לא אמר משה בפירוש רוצים אנו לצאת לגמרי. ויש לומר דאם כן לא היו משאילים להם כלי כסף וכלי זהב וכו' " (מושב זקנים ה', ג')
שני הטעמים הללו רואים בבקשה חלק מהתהליך הא-לוהי המחושב לכל צעד ושעל. התהליך הזה נועד לדאוג לגאולה שלמה של בני ישראל. גאולה זו גם תעניש את המצריים מידה כנגד מידה בטביעה בים וגם תחזיר לבני ישראל את שכר עבודתם על עבודת הפרך רבת השנים במצרים.
אנו רואים כאן כי התכנית הא-לוהית מחושבת כבר מראשית הגאולה, וישנה השתדלות גדולה לעשותה ב'דרך הטבע' ולהכין את הקרקע לכך מראש.
3. כובד לב פרעה
האברבנאל לוקח את הצעת 'שלושת הימים' לכיוון אחר ורואה בכך גילוי, קבל עם ועדה, לכובד ליבו של פרעה: "…יותר נכון אצלי לפרש שעשה הקדוש ברוך הוא כן כדי להראות לבני אדם חוזק לב פרעה וקושי ערפו ושעליו יצדקו משפטיו ודיניו ומדותיו על פרעה ועל מצרים, יען וביען לא בקשו ממני ללכת כי אם דרך ג' ימים לזבוח לאלוהיהם ומסתמא יובן מדבריהם שאחר כך ישובו, ולא שמע אל תפלתם ואל תחנתם וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כלם שבלי ספק לא יאבה להם ולא ישמע להם. הנה מפני זה צוה למשה רבינו עליו השלום שתהיה בראשונה שאלתו ובקשתו דבר מועט דרך ג' ימים להבחין בו ערפו ומצחו הקשה וזה שכתוב מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה כלומר ועם היות השאלה הזאת דבר מועט אני ידעתי רוע לבבו שלא יכנע גם לדבר המועט ההוא…" (אברבנאל שם)
ככלל, יציאת מצרים לא נועדה רק כדי להוציא את בני ישראל ממצרים אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, בשביל להראות למצרים, לבני ישראל ולעולם כולו את גודלו של ה' וידו החזקה. כפי שנאמר:
"… כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם…" (י', א'-ב')
"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה', בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (י"ד, י"ח)
האברבנאל מבין שהמהלך של בקשת שלושת הימים היה חלק מגילוי זה. ליבו של פרעה כל כך כבד, שאפילו לשלוח את בני ישראל לכמה ימים הוא לא מוכן. כגודל ההתנגדות של פרעה, כך ההצלה ניכרת וגדולה יותר.
ד. בין הרוחני לגשמי
עד כה סקרנו כמה גישות העונות על השאלה, מדוע הקדוש ברוך הוא בחר לבקש מפרעה לשלוח את בני ישראל לשלושה ימים בלבד. אפשר לומר שהכיוונים שראינו מסתכמים בכך, שכחלק מדרכה של הגאולה יש צורך להציע הצעה שאינה רלוונטית ואינה אמיתית. זאת, כיוון שיש בה כדי לקדם את המשא ומתן מול פרעה או כדי להצליח להגיע אל הגאולה דרך הצעה זו.
הקושי הגדול עם הצעות אלו הוא, שלכאורה ה' יכול גם בלעדיהן. לכן, עדיין קשה מדוע הקדוש ברוך הוא בוחר דווקא במהלך זה.
בית הלוימציע שיש כאן בקשה מדוקדקת שבאה לחשוף את פרצופו האמיתי של פרעה. כאשר פרעה משכנע את עמו להילחם עם בני ישראל הוא משתמש בטיעון מדיני: "…תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ועלה מן הארץ". פרעה מפחד מגודלו של בני ישראל ומההשלכות האפשריות לכך בשעת מלחמה, אך אין כל רמז לכך שיש כאן מאבק רוחני כלשהו.
לעומת זאת, לאחר שמשה ואהרן מגיעים אל פרעה ומכניסים את הקדוש ברוך הוא לתמונה, הדיון הופך מדיון גשמי על הישארות העבדים במצרים והמסוכנות שלהם במלחמה לויכוח רוחני: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה', א'-ב')
בית הלוי מבין כי מטרתו של ה' בהצעה זו לפרעה הייתה לחשוף כי אכן כוונותיו של פרעה אינן גשמיות גרידא. שכן, אם רצונו של פרעה היה רק להשאיר את עבדיו, אין כל מניעה לתת להם כמה ימי חופשה. דווקא היציאה לעבודת ה' מכעיסה את פרעה הרבה יותר, שכן עניינו של פרעה הוא קריאת תיגר רוחנית על הקדוש ברוך הוא ואמונת ישראל ולא רק על חירותם. כך מנסח בית הלוי את הדברים:
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו'. הרי דלפרעה ציווהו שיבקש ממנו דרך בקשה ובמענה רך, דאין נא אלא בקשה, וכאדם המבקש מחבירו דבר קטן שאינו חשוב להנותן ובודאי יתן לו. וביקש ממנו שיניחם לילך רק דרך שלשת ימים, ומשמעותן של הדברים דאחר כך ישובו שנית למצרים. והוסיף לו עוד לומר לו המקום שילכו והוא להמדבר, שאין מקום לחוש שיברחו למרחק מחוסר מזונות וחיות ונחשים ועקרבים, דהמדבר הוא מסגרת, דיהיו מוכרחים לשוב, וכמאמר הכתוב 'סגר עליהם המדבר', ואין רצונם רק לילך לשם ולהתמהמה איזו ימים לעבוד את ה' בזבחים וקרבנות.
ונתקיים בפרעה עם עקש תתפל (שמואל ב' כב), דדיבור המפורש שיצא מפי משה הוא כמבקש ממנו דבר קטן, לפי מה שפרעה מסתיר מחשבתו העיקרית ואומר בפיו כי רק להנאת מלאכתם מגמתו ואין דעתו על דתם כלל, ואם כן בודאי מה נחשב חסרון של מלאכה איזו ימי מספר אצל פרעה… ובאמת דאילו היה כוונתו כמו שאמר בפיו, שהיה מסכים תיכף לזה דאינו כדאי לסבול עבור זה אפילו מכה אחת וכל שכן עשר. רק שהטיל קוץ בעיני פרעה, במה שאמר לו שיזבחו שם ויעבדו את ה', דזהו כמו שער בנפשו ונגד עיקר כל עומק כוונתו, שהם מבקשים ממנו להרוס את כל הבנין שפעל ועשה בימים שעברו להעבירם מדתם והם מבקשים עתה להרסו עד היסוד" (בית הלוי ד', כ"ג)
כך מסביר בית הלוי קושיא חזקה נוספת שעולה בפרשתנו – מדוע הקדוש ברוך הוא מכביד את לב פרעה ומעניש אותו על כך? הרי לכאורה בחירתו החופשית של פרעה נפגעת ולא ניתן להעניש כשאין בחירה חופשית?!
"ומבקשת משה ואהרן בעצמו הוכבד לבו, דהם עושים עצמם כמבקשים ממנו דבר קטן שיניחם רק לעבוד את ה', והוא בעצמו יודע דזהו עיקר הקפידא שלו וכל מגמתו בהשיעבוד הוא למנוע אותם מזה והמלאכה לא לעיקר אצלו יחשב, ומזה שפט דמשה ואהרן אינם יודעים את הטמון בלבו ועיקר מחשבתו, ועל כן סירב מלקבל דבריהם, יען נוכח מדבריהם שאינם עומדים על עיקר רצונו ומחשבתו, ועל ידי זה הכביד לבו ביותר וסבל עוד מכות" (שם)
לפי בית הלוי, כבדות הלב של פרעה לא נבעה מכך שהקדוש ברוך הוא עצמו הקשה את ליבו. הקדוש ברוך הוא רק העמיד את פרעה מול האמת שלו עצמו, שפרעה קורא תיגר על ה'. זוהי המלחמה של פרעה, ולא רק מאבק לשלילת חירות ישראל. ברגע שפרעה עמד מול אמת זו והבין שעומק ליבו התגלה, ממילא הוא הקשיח את עמדותיו ואת ליבו.
על פי זה, וזו כבר תוספת על דברי בית הלוי עצמו,2 ניתן להבין שהעונש על כבדות הלב מגיע בדיוק בגלל שהגורם לכבדות הלב הוא ההבנה העמוקה של פרעה, שמלחמתו אינה עם בני ישראל אלא עם ה' יתברך עצמו.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. מוקדש לזכר אברהם וחוה דבורה בלום, שימי השנה לפטירתם חלים בחדש שבט, הורים שלימדו במילה ובמעשה: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים" שמות ו: ז. ע"י שנן ועקיבא ורבר, דב וסנדי בלום, אילנה בלום וג'פרי גארט. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
1 האברבנאל לא תולה בכך את הסיבה לבקשה לצאת לשלושה ימים בלבד, אלא מביא זו כהוכחה נוספת לכך שישראל לא שיקרו.
2 הוא עצמו בהמשך דבריו מסביר בצורה אחרת את יכולתו של ה' להעניש על כבדות ליבו של פרעה.