משה הנביא והמנהיג
א.
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר." (ב', יא-יד)
יש שתי סיבות לך שמשה מטמין את האיש המצרי בחול. הסיבה הראשונה היא חמלה: משה ניצל בעזרת חמלה ועל כך הוא חֻנַּךְ; הוא רואה עם מדוכא – והוא רוצה לעזור לו. הסיבה השנייה היא משום שהעם הסובל הם אחיו: בעוד הם מתנהגים בפסיביות לעבדות שלהם במצרים, משה רוצה לעורר את העם להתנגד לדיכוי ולהתחיל לפעול. בכך הוא נכשל טוטלית – הוא לא הצליח לגרום להתעוררות בעם, ורש"י מסביר שהסיבה לכך היא שעם ישראל, בשלב זה, עדיין אינם ראויים להיגאל. עוד ניגע בנקודה הזו.
"וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם." (טז-יז)
משה רואה כמה בנות שהולכות לשאוב מים. מגיעים כמה שודדים וגנבים, ומנסים למנוע מהן – ומשה מצליח לסלק אותם. פעולת משה המוגבלת אמנם מצליחה לסייע לסיטואציה הפשוטה הזו, אך בולטים בניגודם לסיפור הקודם – שם מעשיו אינם מספיקים לעורר את עם ישראל ליציאה ממצרים. בשביל להצליח במשימה זו משה חייב להפוך להיות המנהיג של עם של ישראל – שזה בדיוק הסיפור הבא, מעמד הסנה הבוער. כדי ליצור שינוי אמיתי אצל עם אי אפשר לעבוד מלמטה למעלה, עם "חבורת תיכוניסטים" וכמה רעיונות; זה צריך להגיע מאנשים עם סמכות. זה בדיוק מה שה' דורש ממשה לעשות במעמד הסנה – ללכת לזקני ישראל, המעמד הגבוה והמנהיג, כדי שיפנו למלך ויתבעו את חירותם.
אולם, משה מסרב. מדובר בהזדמנות היסטורית להציל את עם ישראל – ותגובתו של משה היא: מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (ד', י)
הוויכוח של משה וה' מתואר בלא פחות מארבעים ושבעה(!) פסוקים. לא סתם המדרש אומר שמשה מתווכח עם ה' במשך שבוע.
הדברים בולטים עוד יותר על רקע "נבואות הקדשה" שונות ברחבי התנ"ך, למשל זאת המובאת בתחילת ספר ירמיהו, אשר הספרדים מפטירים בה השבת. ירמיה לא מביע התנגדות, בעוד משה בוחר להתנגד, לברוח מן התפקיד שלו. העובדה הזאת מעלה תהיות –היינו חושבים שהמצב יהיה הפוך, שהרי מטרתו של משה היא להביא את הגאולה, בעוד ירמיהו היה נביא חורבן.
התשובה היא פשוטה: ירמיהו מקבל תפקיד להיות נביא – לעמוד בשער העיר ולחלק אינפורמציה, להזהיר מפני אסון. משה, לעומת זאת, צריך לשאת בעול המנהיגות של העם – וזה התפקיד שבו משה לא חשק. מדוע?
ב.
ניתן להעלות על הדעת שתי סיבות להתנגדותו של משה לתפקיד המנהיגותי.
הראשונה היא ענוותנותו: כפי שהכתוב מעיד עליו בשנה הארבעים, משה הוא "עָנָו מְאֹד" (במדבר י"ב, ג). לכן הוא חוזר שוב ושוב על האמירה – שהוא מאמין בה – שיש אנשים ראויים יותר ושהוא לא מתאים לתפקיד.
סיבה אפשרית שנייה מופיעה במדרש חז"ל. המדרש מסביר שהנחש שמשה ראה במעמד הסנה הוא הנחש שהחטיא את אדם הראשון. בחטא זה, הנחש חשב שכל הדברים שמעניינים את האדם הם דברים נמוכים ושפלים. כאן, זה מבטא את דעתו השלילית של משה על העם.
בפרשת וילך הרמב"ן כותב: "ובירושלמי בסוטה ראיתי: אשר לא יקים – וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין שלמטן, דמר רב הונא רב יהודה בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר: עלי להקים. רבי אסא בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקא בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זה ארור. וזה קרוב לענין שפירשנו." (רמב"ן על התורה דברים כ"ז, כו)
הרמב"ן כותב על אדם שמקיים את כל המצוות, לומד בעיון, מתפלל במניין שלוש תפילות וכו', שאם הוא ראוי להוראה ולא פועל – הוא אדם ארור. משה רבינו עומד מול ה' ולא מוכן להיות מנהיג שיוציא את עם ישראל. בזמן שלנו, במערכות השונות, ניתן לראות שחסרים אנשים ששמים את העם במרכז, ויש מלוא החופן אנשים שממרכזים את עצמם. אין מספיק אנשים שפונים לחינוך, אין מספיק ר"מים בישיבות. ישנה מצוקה נוראית בתחום החינוך הדתי-לאומי.
משה אומר לה' "שְלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלַח" (ד', יג) – ה', שלח מישהו אחר, אני לא רוצה לעשות את העבודה בעצמי. וה' כועס עליו על כך. אם אנחנו רוצים שיהיו יותר מנהיגים מהציבור שלנו בכנסת, אנחנו חייבים ללכת לעסוק בחינוך. אנחנו לא יכולים לצפות שרק אנשים אחרים יעשו את כל העבודה השחורה, ולנו יהיה פטור, ואז להתפלא למה המחנכים מגיעים בעיקר מהציבור החרדי. אנחנו חייבים לעשות את הפעולה בעצמנו. אדם צריך לחשוב שאם הוא לא ילך – אין מי שילך. במקום שאין אנשים – הֱיֵה איש!
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית בשבת פרשת שמות תשפ"ד, סוכמה ע"י אבישי מושייב ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר שמות. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).