טבע ונס
א. או מי ישום אילם
במעמד הסנה, כאשר ריבונו של עולם מפציר במשה רבינו לקבל את שליחותו, טוען משה רבינו שהוא אינו כשיר לשליחות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ה' בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד', י')
טענתו של משה לכאורה משכנעת: אני לא יודע לדבר כראוי, והרי התפקיד המרכזי בשליחות ה' לבני ישראל הוא הדיבור, כמו שמודגש בפסוקים הקודמים: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה־תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי… וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו" (ג', ט"ו-י"ח)
לכאורה, כוח דיבור טוב ומוצלח זוהי תכונה חשובה לאדם ש-ה' בוחר לשליחות זו.
תשובתו של הקדוש ברוך הוא למשה צריכה עיון. לפני שמשה רבינו מקבל תשובה, הקדוש ברוך הוא מציין עובדה, שבוודאי ידועה כבר למי שלמד את התורה עד כה: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' " (ד', י"א)
בפסוק זה אין כלל מענה לדברי משה רבינו. המענה מגיע בפסוק הבא: "וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שם, י"ב)
יש לעמוד על משמעותה של ההקדמה הזו. בנוסף, יש להבין למה הכוונה ש-ה' 'יהיה' עם פיו של משה רבינו.
הפירוש המקובל במפרשים מבין שההקדמה העוסקת בכוחו של הבורא, מובאת כהוכחה לכך שבידי ה' לשנות את הטבע. 'אני שבראתי את האדם וממילא גם בראתי את פיך, ביכולתי גם להחזיר לו את יכולת הדיבור וכך אעשה. לכן אין לך, משה רבינו, לפקפק בשליחותי'. כך למשל מובא במדרש הגדול: "דבר אחר מי שם פה לאדם וגו'. מי הוא זה שברא את האדם בצורה הזאת, בעינים לראות ואזנים לשמוע ופה לדבר, הלא אנכי ה'. מי הוא זה שיכול להחליף צורתו אם רצה ולהכביד אזנו ולסמות עינו ולקשור לשונו, הלא אנכי ה' " (מדרש הגדול ד', י"א)
וכך משתמע מדברי ה': "אנכי אהיה עם פיך", משמע שאכן הקדוש ברוך הוא יעזור למשה רבינו והוא ידבר עם בני ישראל כראוי.
ב. מי שאמר לשמן שידלק
אם אכן מבינים בצורה הזו את התשובה, נראה שיש כאן אמירה אמונית ברורה לפיה בידי הקדוש ברוך הוא לשנות בכל רגע את המציאות והטבע.
אמירה זו מזכירה במידה מה את הסיפור המפורסם במסכת תענית, על בתו של ר' חנינא שבטעות הדליקה נרות שבת עם חומץ: "חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה: בתי למאי עציבת? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה" (תענית כה:)
גם כאן, טוען רבי חנינא, אין דבר המונע מיד ה' לשנות את הטבע ולהדליק גם את החומץ – כמו שבפרשתנו בכוחו לעזור לכבד הפה לדבר.
על העובדה שביכולתו של הקב"ה לשנות את הטבע אין חולק. אך השאלה האם אכן זו דרך הנהגת ה'? היחס בין נס לטבע הוא סוגיא שהעסיקה רבות את בעלי האמונה. מחד גיסא מצאנו בתנ"ך שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים ונפלאות. מאידך, רוב ימינו וחיינו הם על פי הטבע.
יתרה מכך, מצאנו בכמה מקומות שגם כאשר ה' עושה נס הוא מתאמץ לעשות את הנס בדרך הטבע דווקא. למשל, כאשר אישה אחת מנשי בני הנביאים באה אל אלישע ומתאוננת על כך שבעלה מת ואין לה כסף להחזיר את חובותיה, אלישע עושה לה נס וממלא את כל כליה בשמן – אך בתחילה הוא פונה אליה בשאלה: "מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה־יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת?" (מלכים ב' ד', ב')
ומסביר המלבי"ם: "כי אין הברכה שורה על אין, רק על דבר יש" (מלבי"ם שם)
אנו רואים שהקדוש ברוך הוא, גם כאשר הוא יוצא מחוץ לגדר הטבע, מלביש את הנס על הטבע. ברור, אם כן, שיש חשיבות לטבע.
ג. הרמב"ם – אין כל חדש תחת השמש
הרמב"ם, בכמה מקומות, מדגיש כי יש לקרב את כל סיפורי התורה כמה שניתן לטבע המוכר לנו. כך טוען הרמב"ם במורה הנבוכים: "והענין אשר נלך סביבו כבר התבאר, והוא שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו, או השתנות דבר מטבעו והמשכו אל השנוי ההוא, הוא דבר שלא בא אלינו בזה דברי נביא ולא דברי חכמים… והוא יסוד יעשה ממנו ראיה כל אחד מחכמי משנה וחכמי תלמוד, הוא אמרו, אין כל חדש תחת השמש, ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סיבה… שלא ישתנה דבר מטבעו וימשך על השנוי ההוא, להשמר מן הנפלאות, כי אף על פי שנהפך המטה לנחש ונהפכו המים לדם והיד הטהורה הנכבדת לבנה, מבלתי סבה טבעית מחייבת אותם העניינים ההם והדומה להם, לא ימשכו ולא שבו טבע אחר, אבל כמו שאמרו ז"ל עולם כמנהגו הולך, זהו דעתי" (מורה הנבוכים ב', כ"ט)
הרמב"ם יוצק כאן יסוד חשוב במשנתו הרוחנית – אין להרחיק את התורה מן השכל.
בהשקפה ראשונה, ניתן להבין כי הרמב"ם בחר בדרך זו בעקבות ראייתו את התורה כחכמה הא-לוהית שניתנה לבני האדם – שכפי שאנו רואים חיים בעולם המתנהל על פי הטבע. ממילא, כל מה שנוכל נקרב אל ההבנה הטבעית שלנו בכדי שהתורה תתיישב על השכל והטבע.
אך שיטתו ה'טבעית' של הרמב"ם לא נובעת רק מיסוד רוחני זה. גם הרמב"ם מודה בקיומם של סיפורי הניסים בתורה, כקריעת ים סוף וכניסים שהובאו לעיל – אך גם אותם רוצה הרמב"ם 'להכפיף' לחוקי הטבע. לצורך כך מביא הרמב"ם מדרש חשוב בסוגיית הנס והטבע: "וכבר העירותיך על עקר זה המאמר ושזה כולו בריחה מהתחדשות דבר, ושם נאמר אמר רבי יונתן תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו, אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיקרע, את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, ואת האריות שלא יזיקו לדניאל, ואת הדג שיקיא את יונה והוא ההקש בשאר" (שם)
רבי ירמיה בן אלעזר רואה את כל הניסים כטבועים כבר בעצם בריאת הטבע. השקפה זו דורשת התבוננות – הרי העיקרון שהבאנו לעיל ברמב"ם, שיש לקרב את התורה אל השכל, אינו מתקיים כאן. קריעת ים סוף או הקאת הדג את יונה הם מעשים הרחוקים מן השכל – גם אם נאמר שכך עלתה במחשבה מהקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, עדיין לא קרבנו את הדברים אל השכל!
על כן נראה שנקודה אחרת 'מפריעה' לרמב"ם להכיר במציאות הניסים כמציאות מיסטית. ברור שלא מדובר על חוסר יכולת כביכול של ה', שהרי גם הרמב"ם באותו מקום כותב במפורש ש-ה' הוא כל יכול: "אף על פי שיש יכולת לו יתעלה לשנותו כולו או להעדירו או להעדיר אי זה טבע שירצה מטבעיו" (שם)
ננסה, אם כן, ננסה להבין מהו המקור להבנה זו של הרמב"ם, בעקבות המשך דבריו במורה: "הנה כבר התבאר לך הענין ונגלה הדעת… ונאמין שזה המציאות לעולם נצחי על זה הטבע אשר רצהו יתעלה, לא שישתנה ממנו דבר בשום פנים אלא בפרטיו על צד המופת… אבל היה לו פתח ותחלה שלא היה שם דבר נמצא כלל אלא השם וחכמתו גזרה שימציא היצור בעת שהמציאו, ושלא יעדר זה אשר המציא ולא ישתנה לו טבע, אלא במה שרצה מהפרטים ממה שכבר ידענוהו וממה שלא נדעהו מאשר יבא, זה הוא דעתנו ויסוד תורתנו" (שם)
הרמב"ם מסביר כאן, שהקדוש ברוך הוא ברא את הטבע מראש עם הנס 'גלום' בתוכו. בכך, אנחנו מבינים שבריאתו של הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית הייתה מושלמת ואין בה צורך לשינוי.
מלבד היותו של הבורא כל יכול, ישנו יסוד רוחני נוסף שהרמב"ם מדגיש כאן – בבורא אין שינוי כלל! אם מבינים ש-ה' 'משנה' את הטבע בכל פעם שיש צורך, יש כאן הנחה שהקדוש ברוך הוא, כביכול, 'מופתע' מהמצב אליו העולם נקלע ועל כן יש צורך לשנות את הטבע בשביל להציל את המצב. הרמב"ם לא מוכן לקבל הבנה כזו, כי ממנה עולה שהבריאה ש-ה' ברא איננה שלימה. על כן הרמב"ם מעדיף 'להקטין' מעט את מעשי הניסים מתוך הבנתו את גדלות ושלמות הבורא.
ד. אין בהם טבע
כנגד שיטת הרמב"ם עומדת שיטתו של הרמב"ן, שבמאמר 'תורת ה' תמימה' כתב: "כלל של דבר כי כל יעודי התורה של רבים לטובה או לרעה כלם נסים עומדים ומפורסמים קיימים ולכן פרט אותם האל בתורה כאשר אני עתיד לבאר לה לכן אמר הכתוב 'והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם' וכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו' כמו 'א-להי העברים נקרא עלינו', כללו של דבר לא להקדוש ברוך הוא התפלל שיתן לו טובה או שיצילנו מרעה ולא קלל אויבו בשם שוים הנסים כלם, כי אין הפרש בין כל התפלות דוד בן ישי ובין תפלות אחרות ובין הנסים כלם כאשר אמרתי כי בשנוי טבע העולם נעשה ולא בדבר אחר, זולתי שהוא פרסום לשנות טבעו של עולם כקריעת ים סוף ואלו אין שינוי מפורסם כי הם נסתרים ולא ידע אדם אם קם מחולי וחיה מפני צדקה שעשה ומיתת פלוני הבריא אם היתה מפני אכילת דבר מה אלא שהיה הכל שוה" (תורת ה' תמימה)
דברים דומים ומפורסמים כותב הרמב"ן גם בפירושו לפרשת בא: "…ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, שמות ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות" (רמב"ן י"ג, ט"ז)
להבנת הרמב"ן אין כלל את המושג 'טבע'. כל רגע ורגע שהטבע מתקיים הוא גזירת עליון, כל מציאות היא ניסית – ועל כן הנס אינו 'שינוי' של הטבע (כי אין כלל טבע).
דברים אלו מופיעים במקומות רבים ברמב"ן, כגון התנגדותו הידועה להתייעצות עם רופאים שהרי: "מה לרופא בבית יראי ה'?" (רמב"ן ויקרא כ"ו, י"א). האדם צריך לעשות תשובה ומעשים טובים ומזה יגיע מזור לכאבו, ועוד כהנה וכהנה. שיטה זו מיוסדת על הביטוי מהתפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בכל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא נותן כח לעולם לפעול וממילא יכול לשנותו.
מובא בספר מעשה רב (ע"ו) שהגר"א נהג לברך את ברכת 'שהכל' בלשון הווה, בשביל להדגיש שהכל נברא כל רגע מחדש בדברו של הקדוש ברוך הוא.
במחלוקת זו גם הרמב"ם וגם הרמב"ן מחדשים חידושים אמוניים גדולים ומשמעותיים. הרמב"ם מראה לנו את גודל חוכמתו ונפלאותיו של ה', שאינו מחסיר דבר מבריאתו כבר מראשיתה. לעומתו, הרמב"ן מדגיש את התלות הבלתי מסוייגת של האדם ב-ה', בניסיו וברחמיו.
ה. קידוש השם
עד כאן עסקנו בפירוש אחד לתשובת ה' למשה רבינו, לפיה הקדוש ברוך הוא עתיד לפתוח את פיו של משה כשזה יצא בשליחותו. פירוש זה פשוט ומובן לתפיסתו של הרמב"ן, אך לרמב"ם הוא מעט יותר קשה.1 ואכן, מצאנו גם פירוש נוסף לפיו אכן הקדוש ברוך הוא לא עומד לשנות דבר אצל משה: "אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו" (אור החיים ד', י"א)
רבי חיים בן עטר מבין כך את תשובת ה' למשה – אמנם אתה כבד פה וכבד לשון, אך אני מודע לכך. יתירה מזאת – אלא יש כוונה ותכלית תועלת בהיותך כבד פה וכבד לשון.
בדרך זו הולך גם המלבי"ם, שהבין שיש תכלית בכך שמשה רבינו הוא כבד פה. דווקא הוא, יחד עם כבדות הפה שלו, ייבחר להיות השליח המוציא את בני ישראל ממצרים. המלב"ים מביא לכך ב' טעמים. את הטעם הראשון הוא מביא מדרשות הר"ן: "וכבר כתב הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש ג') שמה שמשה היה כבד פה וכבד לשון הי' מפעולת ה' והשגחתו, וזה כדי שידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה על ידי שהיה בעל לשון ומשך לב מלך ושרים ולב בני עמו בכח דבורו וצחות לשונו, כי כשהיה כבד פה ובכל זאת חלו מפניו מלך ושרים ידעו כי יד ה' עשתה זאת לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופתוי שפתים" (מלבי"ם שם)
הר"ן מבין שיש קידוש ה' גדול יותר כאשר משה רבינו, למרות היותו כבד פה ולשון, מוציא את בני ישראל ממצרים. אם המוציא את ישראל ממצרים היה אדם רב כח ובעל לשון חלקלקה, אזי היה ניתן לומר שבזכות כשרונותיו הוא הוציא את בני ישראל ממצרים ויד ה' הייתה נסתרת יותר בעולם.
הטעם השני אותו מביא המלבי"ם, מתייחס לתפקידו הכללי של משה רבינו כמוסר התורה ומעביר דבר ה' לעם: "ולי עוד בזה טעם, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו רק הדברים אשר ישים ה' בפיו. לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה, שבזה ידעו כולם ש-ה' הוא הדובר בו והוא אשר שם הדברים בפיו. ואם כן, מה שהיה משה אלם וכבד פה, לא היה העדר רק פעולת פועל ש-ה' שם אותו אלם בכונה" (שם)
שתי התכונות אותן מציין המלבי"ם, קשורות לכך שמשה רבינו משמש רק כצינור לדבר ה'. לכן, דווקא כבדות הפה והלשון שלו יש בה יתרון לשליח ה'.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
1 בהחלט אפשר לומר שגם לרמב"ם אין כאן קושי, שהרי גם בטבע דברים כאלו יכולים לקרות.