"התחת א-להים אני"
א. יראתם של האחים מיוסף
לאחר פטירתו של יעקב, האחים יראים מיוסף. כל עוד יעקב היה בין החיים, נמנע יוסף מלהרע לאחיו על התעמרותם בו במכרם אותו למצרים. אך כעת, כשאביו הלך לבית עולמו, מפחדים האחים מתגובתו של יוסף: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי־יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ', ט"ו)
על כן אחי יוסף "שינו בדבר מפני השלום" (רש"י, על פי הגמרא ביבמות סה:) וסיפרו ליוסף כי: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה־תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ…" (שם, ט"ז-י"ז)
תגובתו של יוסף לבקשת האחים מתחלקת לשלושה חלקים. ראשית, יוסף בוכה: "ויבך יוסף בדברם אליו" (שם). לאחר מכן יוסף מדבר אל האחים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב: וְעַתָּה אַל־תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם…" (שם, י"ט-כ"א)
ולבסוף: "…וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם" (שם)
ב. בין יעקב ליוסף
נבקש להתמקד בתוכן הדברים שיוסף אומר לאחיו, ומתוך כך ננסה להבין גם את הבכי של יוסף והנחמה שהוא מבקש להנחיל לאחים.
יוסף מתחיל את דבריו במילים שאנו מכירים עוד מיעקב אביו: "התחת א-להים אני?". יעקב השתמש במילים הללו בשביל לדחות את טענת רחל כלפיו, כאשר רחל מגיעה ומלינה בפני יעקב על כך שאין לה בנים. כזכור, רחל לא רק קובלת בפני יעקב אלא דורשת ממנו שייתן לה זרע: "וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ל', א')
תגובתו של יעקב לבקשת רחל היא תגובה קשה וכועסת: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן" (שם, ב')
יעקב אבינו מסביר לרחל שיש דברים, כמו זרע, שאינם תלויים בו אלא בריבונו של עולם.
יעקב נוגע כאן בנקודה עמוקה מאוד של המוגבלות האנושית. האדם אמנם הוצב בעולם הזה "לעבדה ולשמרה" (ב', ט"ו), אך יכולותיו של האדם מוגבלות. יש דברים שלא נמסרו בידיו של האדם והם עדיין בידי שמיים – כמו מפתח הלידה. כמאמר המדרש: "אמר רבי יוחנן ארבעה מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא ולא מסר אותן לבריה בעולם, ואלו הן, מפתח של גשמים. ומפתח של כלכלה, ומפתח של קברות, ומפתח של עקרות" (תנחומא ויצא טז)
אצל יעקב אכן התשובה הזו פשוטה לחלוטין. באמת יכולת ההולדה אינה תלויה אך ורק ביעקב ובמעשיו – היא תלויה בריבונו של עולם. כחו של יעקב בהשפעה על מפתח העקרות אכן מוגבל.
אך כאשר יוסף עושה שימוש באותו מטבע לשון, יש כאן חידוש גדול מאוד. יוסף כבר עוסק בעניינים שאכן תלויים בו לחלוטין! יוסף הוא המשנה למלך מצרים ובידו להחליט מי יקבל אוכל ומי לא, מי יהיה עבד ומי לא. רק בסוף הפרשה הקודמת ראינו איך יוסף משתלט על כל המקנה, הקרקעות ואנשי מצרים. מה מפריע ליוסף לעשות זאת לאחיו?
בניגוד ליעקב, שם הדברים היו תלויים בידי שמיים, כאן הדברים תלויים לחלוטין בידי אדם. 'מפתח העבדות' הוא לא אחד מאותם מפתחות שנמסרו בידי שמיים – הוא היה לגמרי בידי יוסף.
ג. ביקש לאכול בשר חזיר
נראה שיוסף מלמד אותנו כאן חידוש עצום, אותו נבין דרך עיון בדבריו.
לכאורה יש לתמוה על הקשר בין תחילת דברי יוסף, "התחת א-לוהים אני", לבין התובנה שהוא משתף בה את אחיו לאחר מכן: "אתם חשבתם עלי לרעה א-לוהים חשבה לטובה…". הרי עיקר דברי יוסף נסובים על כך שבסופו של דבר, למרות הכוונה הרעה של האחים במכירת יוסף, ריבונו של עולם רצה והתגלגלו הדברים לטובה. אך כיצד זה קשור לראשית הדברים ולכן שיוסף לא מחליף את הקדוש ברוך הוא?
המהרי"ל דיסקין בהערותיו לתורה עונה על כך, בהתבסס על הגמרא במסכת נזיר, בה נאמר: "ת"ר: אישה הפרם וה' יסלח לה – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה – טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה!" (נזיר כג.)
כאשר אישה נדרה נדר, אך בעלה הפר לה את הנדר, ממילא נמצא שאין היא אסורה בדבר. אך מכיוון שהיא לא ידעה שהיא אינה אסורה וביקשה לעבור על איסור – גם אם בסופו של דבר נמצא שהיא לא עברה על איסור כלל – היא צריכה סליחה וכפרה כלפי שמיא. רבי עקיבא מדמה את הדבר למי שביקש לאכול בשר חזיר אך נמצא שהוא אכל בשר טלה. בסופו של דבר הוא לא חטא כלל, אך היה לו רצון לחטוא וגם רצון כזה שהניא אותו לידי מעשה.
המהרי"ל דיסקין מקשה על הדברים, שהרי כלל נקוט בידינו שאין עונשין על המחשבה והכוונה בלבד אלא אך ורק על מעשה של עבירה. אם כן, מדוע יש להצריך כפרה את אותה אישה שלא חטאה כלל?! המהרי"ל דיסקין מחלק בין שלוש מצבים שונים:
"וצריך לומר דשאני מחשבה לחוד, כשחשב לעשות איסור ולא עשה שום מעשה, על זה אין צריך סליחה, אפי' מן השמים.
אבל הך דגבי אשה שנדרה בנזיר ועברה על נדרה ועשתה גם מעשה במחשבתה הרעה שחשבה שעושה איסור, על מחשבה כזו צריכה כפרה מאת ה', הגם שלפי האמת אינו מעשה איסור.
נמצא ג' חילוקים יש בדבר:
א) אם חשב לעשות עבירה, וכשהגיע לידי מעשה לא עשה, אינו צריך כפרה, אפילו מן השמים, דמחשבה כזו אינה כלום, חוץ מעבודה זרה, מינות וכיוצא בזה.
ב) מחשבה עם מעשה עבירה דהיינו שחושב לעשות עבירה ועושה מעשה, בזה שייך עונש בידי אדם.
ג) חשב לעשות עבירה ועושה מעשה, ובשעת המעשה חושב שעושה עבירה, ולפי האמת אין כאן עבירה. באופן כזה לא שייך שום עונש בידי אדם, רק שצריך כפרה מן השמים" (מהרי"ל דיסקין שם)
כאשר אדם עושה מעשה עבירה, אך מסתבר למפרע שהוא לא עבר עבירה, החשבון איתו הוא חשבון של שמיים ולא חשבון של באי העולם הזה.
כך מסביר המהרי"ל דיסקין את תשובת יוסף לאחיו: אמנם עשיתם מעשה עבירה במכירתי וכוונתכם הייתה לרעה, אך מכיוון שבסופו של דבר הסתבר שהמעשה הזה נעשה לטובה אני איני רשאי להעניש אתכם על כך והעונש יהיה אך ורק כלפי שמיא: "וזהו שאמר להם יוסף כי התחת א-להים אני, רצה לומר כאן לא שייך עונש בידי אדם, מאחר שבהמעשה עצמו לא היתה רעה כי אם אתם חשבתם עלי רעה, וא-להים חשבה לטובה, תיכף בשעת מעשה הי' לטובה, שהי' הכנה להגדולה והמלכות שניתן לו, ולא הי' בזה רק מחשבה רעה מצדם שחשבו לעשות לו בשעת מעשה, על זה אין צריכים לבקש סליחה רק מאת ה'. לכן אמר להם, כי התחת א-להים אני וגו' " (שם)
דברים אלו מפעימים במיוחד, מכיוון שאנחנו יודעים שבמהלך הדורות הקדוש ברוך הוא אכן נפרע על חטא האחים, כמבואר בעמוס: "כֹּה אָמַר ה' עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב', ו')
רעיון זה מצבא את ביטויו בפיוטים המוכרים על עשרת הרוגי מלכות. עונש זה הוא עונש בידי שמיים על הכוונה, ולא בידי אדם – שכן המעשה נעשה לטובה.
ד. הכל ביד ה'
רש"י מסביר את ניסוחו של יוסף "התחת א-לוהים אני" בצורה אחרת, מפעימה ביותר: "שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם" (רש"י נ', י"ט)
על פי רש"י, נראה שהמסע של יוסף למצרים לימד אותו דבר בסיסי ועמוק באמונה. בעקבות כל התלאות והטלטול שקרו לו במצרים, מבין יוסף שיכולתו של האדם לקבוע מה יקרה בעולם מוגבלת מאוד. האחים חשבו למכור אותו בשביל להיפטר ממנו ולמנוע את חלומותיו, אך בעצם ההיפך קרה והם גרמו לו לגדול ולעלות על כולם. יוסף נהיה השליט על ארץ מצרים דווקא עקב מעשיהם, כך שבסופו של דבר הם גרמו לקיום חלומותיו. לכן, יוסף מבין שמעשי האדם בעולם מוגבלים תמיד. לא רק באותן ד' מפתחות שאינם בידי האדם כלל, אלא גם בדברים שנראה על פניו שהם בידי האדם ידו של ה' אינה נעדרת. ממילא טוען יוסף שאין טעם לנסות להרע לאחים, אם ה' רוצה להרע להם הוא ימצא את הדרך אך אין זה ביכולתי.
דברים אלו של רש"י נוגעים באחת השאלות העמוקות באמונת ישראל – היחס בין הבחירה והידיעה. המשנה באבות (ג', ט"ו) אומרת ש"הכל צפוי והרשות נתונה". הדברים לכאורה סותרים מיניה וביה – אם הכל צפוי אזי כיצד הרשות נתונה? יש פרשנים במשנה ש'התחמקו' מן השאלה ופירשו את המילים בדרכים אחרות1, אך דרך המלך הוא פירושו של הרמב"ם ורבים נוספים. לפי פירושם של האחרונים, המשנה אכן עוסקת כאן בחירותו של הבורא לעשות כרצונו. יחד עם חירותו של האדם לפעול על פי שרירות ליבו: "כל מה שבעולם ידוע אצלו יתעלה והוא משיגו, והוא אומרו: הכל צפוי. אחר כך אמר: ולא תחשוב שבהיותו יתעלה יודע הפעולות, יתחייב ההכרח, ושיהיה האדם כפוי על פעולה מן הפעולות. אין הדבר כן, אלא כל אדם בוחר במה שיעשהו, והוא אומרו: והרשות נתונה, רצונו לומר: רשות כל אדם נתונה לו" (פירוש המשניות לרמב"ם, שם)
שאלה זו העסיקה רבות את בעלי האמונה והמחשבה בעם ישראל. ברצוני להציע כאן זווית מסוימת של שאלה יסודית זו, העולה מתוך דבריו של רש"י שזה עתה למדנו.
במסכת מכות מובא 'משל הקדמוני': "רבי שמעון בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: ואשר לא צדה והא-להים אנה לידו וגו', כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו', במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה" (מכות י:)
על הפסוק: "ואשר לא צדה והא-להים אנה לידו" (שמות כ"א, י"ג) מביא ריש לקיש את המשל הקדמוני, המספר לנו כי כל מעשה בעולם מושגח ומקבל מענה מלמעלה. זאת, גם אם לא תמיד ניתן לראות ולקשר בין המעשה לבין העונש שלו. מעניין שריש לקיש הוא זה שדורש את משל הקדמוני, שהרי אנו יודעים כי כניסתו של ריש לקיש לעולם של עבודת ה', במידה מרובה, גם היא נבעה מהשגחה ולא הייתה בדרך העולם הרגילה והטבעית.
בצורה דומה, אך קצת אחרת, אומרת הגמרא בכתובות: "והאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו; לא בטלו? הא בטלו להו! אלא, דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק – או טובע בנהר או מת בסרונכי" (כתובות ל:)
הגמרות הללו מלמדות אותנו שהקדוש ברוך הוא דן, פועל ומגיב בעולם גם כאשר אנחנו לא רואים זאת בעיני הבשר שלנו.
יוסף מלמד אותנו בתשובתו "התחת א-לוהים אני" שיש מרחבים בהם האדם חייב להגיב על המעשים שנעשים נגדו, אך יש מרחבים שבהם ה' הוא זה שמגיב ופועל. יוסף שם את הגבול בקו ברור מאוד אם הדבר פגע בך עליך להגיב. אך אם בסופו של דבר המעשה היה לטובתך, גם אם הוא היה מעשה רע שנעשה מתוך כוונה רעה, כאן מקומו של ה' להגיב.
רש"י מסביר שהבנה זו הייתה כל כך חלוטה בליבו של יוסף עד כדי כך שיוסף הצדיק ידע – באם אני אפעל להרע לאחים לא בטוח כלל שתצא בסוף רעה, שהרי ה' הוא הקובע כיצד יתגלגלו הדברים בעולם. יש כאן הבנה מחודשת ביחס בין הרשות הנתונה לאדם לבין העובדה שהכל צפוי. במידה מסוימת האדם רשאי לפעול בעולם כפי שהוא רוצה, אך השאלה כיצד ישפיעו הפעולות שלו ולאן הן יתגלגלו תלויה כולה, בסופו של דבר, בבורא העולם.
דוגמא טובה לכך היא הסיפור של אחי יוסף בו אנחנו עוסקים, אך דוגמא נוספת מצאנו בהמשך הגמרא במכות, שעוסקת בבלעם הרשע: "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: לא תלך עמהם, וכתיב: קום לך אתם" (מכות שם)
הגמרא לומדת שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, אך הדוגמא אותה היא מביאה לכאורה אומרת בדיוק הפוך. בלעם הרשע רצה לקלל את ישראל אך בסופו של דבר נמצא מברך?!
נראה כי התשובה טמונה בנוסח השאלה: 'בדרך' שאדם רוצה לילך. הדרך נתונה בבחירתו של האדם, אך ה' כבר צופה מראש לאן תוביל הדרך את האדם. כך יוצא, שאכן לאדם יש בחירה והוא עתיד לתת עליה דין וחשבון, אך אין היא בהכרח משפיעה על התוצאה הסופית שמתרחשת בסוף במציאות ובעולם של מטה.
אחרי שהעמקנו בתוכן הדיבור של יוסף אפשר אולי להבין גם מניין נובע הבכי של יוסף ונחמתו את האחים. אפשר להציע שיוסף לא בא להצדיק את מעשיהם, אלא שהבכי והנחמה שניהם הם תוצאה של התובנה הגדולה שיוסף מבקש להנחיל לאחיו. כאשר יוסף מבין את מגבלות כוחו ואת גודל המעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם הוא בוכה, ולאחר מכן הוא מנסה להנחיל הבנה זו בלבבות של אחיו ועל כן הוא מדבר על לבם. לא בשביל לשכנע אותם שכוונתו טהורה, אלא בשביל להסביר להם את עומק פעולתו של ה' בעולם.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
1 ראו למשל ברש"י על המשנה שם.