צידה לדרך מספר בראשית

הדפסה

השבת אנו משלימים רשמית את המעבר מספר בראשית לספר שמות. המעבר הוא בעל משמעות רבה: ספר בראשית מספר את סיפוריהם של יחידים, בעוד ספר שמות עובר לספר את סיפורה של האומה. השאלה הטבעית שעולה היא מתי קורה המעבר של עם ישראל מיחידים לאומה.

לכאורה, המעבר קורה בתחילת פרשת שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם." (שמות א', א, ה)

המספר שבעים מוכר לנו מתולדות בני ישראל היורדים מצרים עוד בפרשת ויגש, ובמדרש מובא דיון גדול לגבי הנפש החסרה לכאורה מהמספר שבעים שם – המסקנה היא שמדובר ביוכבד שנולדה בין החומות. נראה שהסמפר שבעים הוא לא סתמי, אלא בא להשוות בין ישראל לבין שבעים האומות. לפי זה, אפשר לטעון שהעם מתהווה עוד בפרשת ויגש.

אך קיים הבדל מהותי בין הפרשות: בעוד בפרשת ויגש מדובר בסיפורם של יחידים, שיוסף מבטיח לכלכל ולדאוג למחסורם, בפרשת שמות כבר מדובר על מה שנאמר לאברהם עוד קודם: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (ט"ו, יג). כמו שילד שמתחיל בבית הוריו ולאחר מכן עובר לבנות בית עצמאית לוקח איתו צידה לדרך, כך גם העם המתהווה לוקח "צידה לדרך" מספר בראשית. היום ארצה לעמוד על שתי נקודות מרכזיות המהוות צידה חשובה לעם ישראל לקראת הפיכתו לעם.

1. תככים ואחווה

ספר בראשית – המתחיל בבריאת האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ–לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א', כז) – מתחיל בתקווה גדולה. בכל הקשור ביחסים בתוך המשפחה ובאחווה בין אחים התקווה הזאת לא מתגשמת. אחד הסיפורים הראשונים הוא מעשה הרצח הראשון – של קין את אחיו הבל, ממשיך עם דור המבול שהושמד כליל (חלק מהגורמים לכך הוא קריסת המבנה המשפחתי של בני אותו הדור, ולקיחת הנשים "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"; ו', ב) , לאחר מכן בסיפור נח והכרם יש מתח בין האחים וגם קללה לאחד מהם. המתחים לא עוצרים שם, ובהמשך אנחנו לומדים על הפיכת סדום וזלזול החתנים של לוט באזהרתו, מעשה בנות לוט, המתח בין שרה להגר – וזאת רק פרשת וירא. בפרשת חיי שרה יש הפוגה מתככים משפחתיים, אך בפרשת תולדות אנחנו מתוודעים לכך שרבקה עושה דברים מאחורי גבו של יצחק במקום לדבר איתו בעצמה. השיא של זה הוא כמובן במכירת יוסף ובהצעות ראובן ויהודה (גם ההצעה של ראובן נחשבת כשפיכות דמים, משום שגונב איש ומכרו ונמצא בידו חייב מיתה). המדרש שם על הפסוק "נסעו מזה" (ל"ז, יז) מתאר זאת במצית ובדיוק: "הסיעו עצמן מן האחווה". בסיכומו של דבר, התקווה לשלום בית לא מתממשת ברוב ספר בראשית, שפרוס על פני כאלפיים שנה.

בפרשות ויגש וּויחי חל מפנה. יוסף מתוודע אל אחיו ומספר להם שהוא יוסף, והאחים נבהלים מפניו. בפרשת ויחי אנחנו רואים שלא מדובר בבהלה רגעית אלא בפחד שיוסף יתנקם בהם. בסופו של דבר יוסף, שעורר קנאה כלפי האחים, מצליח לאחד אותם מחדש:"וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ', כא). גם את רצונו להיות קבור בארץ ישראל יוסף מביע בפני האחים. הקבורה בא"י, שהייתה אפשרית בימי יעקב, כבר לא אפשרית בימי יוסף – בין אם מסיבות של תחילת השיעבוד או מהסיבה שהמצרים ראו ביוסף כמין 'קמע', שמברך את המים, כמתואר במדרש (מכילתא דר"ש שמות י"ג, א). אולי הם שיקעו אותו במי הנילוס גם כדי שלא יקחו אותו.

בסוף ספר בראשית מתוארים בהרחבה צאצאיו של יוסף (בעוד על צאצאיהם של שאר השבטים נשמע רק בספר שמות): "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (נ', כג). ברור שיוסף היה יכול לבקש מבניו לקחת על עצמם את המשימה לקברו בארץ, אך הוא בוחר לבקש דווקא מאחיו. יש מדרש יפה ועמוק על מקום קבורתו של יוסף בשכם: "קברו בשכם – משכם גנבוהו לשכם החזירוהו" (רש"י יהושע כ"ד, לב). בבקשתו מהם להעלות את עצמותיו, יוסף נותן לאחיו הזדמנות לתקן את חטא מכירתו, ובכך ספר בראשית מסתיים באחווה גדולה.

האם הסיום האופטימי של ספר בראשית ימשיך מעתה לכל ההיסטוריה של עם ישראל? כולנו יודעים שלא. גם בתנ"ך מסופר שהמשיכו להתנהל מאבקים בין השבטים האחים, וגם בהיסטוריה הכללית. המציאות הגאולית היא אכן כזאת שיש בה אחוה מוחלטת, כמתואר בספר יחזקאל: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. (יחזקאל ל"ז, יז)

אך בנתיים "סדנא דארעא חד הוא" ועולם כמנהגו נוהג – ומנהגו של עולם, ומנהגה של משפחה, היא שיהיו מאבקים ותככים.

אם כן, העם המתהווה מקבל "צידה לדרך" חשובה ביותר: ספר בראשית מעניק לעם את ההבנה שיהיו מאבקים ותככים, אך בסופו של דבר הם יִגמרו באחווה ובאחדות. הההנהגה של עם ישראל צריכה להיות מודעת לכך במיוחד.

2. הכוחות הטמונים באחים

המסר השני שספר בראשית נותן לעם המתהווה טמון בברכות יעקב. הברכות של יעקב הן אירוע מורכב, שבו יש שבטים שלא מקבלים ברכה (ראובן, שמעון ולוי) ושני שבטים שמקבלים ברכה גדולה במיוחד (יהודה ויוסף).

על הפסוק החותם את הברכות, רש"י כותב (ובעקבותיו גם האבן עזרא): וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן אלא כך פירושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנא' בענין יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי ת"ל ויברך אותם כולם במשמע. (רש"י מ"ט, כח)

לפי רש"י כל האחים – כולל ראובן, שמעון ולוי – קיבלו ברכות, אלא שברכותיהן של שלושת האחים הראשונים הוסתרו. הקושי מדברי רש"י הוא שהיינו מצפים שדווקא ברכותיהם של האחים שעליהם ליעקב היה קטרוג יופיעו בכתובים, כדי להסיר כל ספק על כך שהם בכל זאת נתברכו!

בגלל הקושי הזה אני רוצה להציע הסבר אחר למושג 'ברכה'. היום המילה 'ברכה' מתקשרת לנו תמיד כברכה להצלחה. סבא שלי, שהיה רב חשוב, היה אומר לאנשים שבאו לבקש את ברכתו "תבורכו מן השמיים" (מה שהרגיז את חלקם), דהיינו שבסוף הברכה מגיעה מהשמיים. אך היו גם אנשים שברכו מעצמם, ואליהם היו הולכים אנשים כדי להתברך.

אני רוצה להציע שהברכות של יעקב הן הגילוי לכל בן ובן את תכונתיו . לדוגמא, לראובן נאמר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (מ"ט, ד): החיפזון הוא הכח של ראובן. הוא בא לידי ביטוי בהצעותיו הפזיזות בנוגע למכירתו של יוסף ובנוגע להצעת הערבות ליעקב על בנימין (להמית שת שני בניו) – זוהי כמובן הצעה אומללה, אך יש בה גם צד חיובי: ראובן ישר "קופץ על העגלה".

כך גם בדברי יעקב לשמעון ולוי: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (שם ו). אחרי הקדמה כזאת, הייתי מצפה שיעקב ידבר אליהם קשות ובחומרה רבה. אך במקום זאת נאמר: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ז). ואכן, נחלת שמעון היא בתוך נחלת יהודה, מתוך כוונה שיהודה ירסן את הכוח של שמעון, וללוי כלל אין נחלה.

זהו המסר שיעקב מעביר לקראת התהוות העם: כדי לבנות עם צריך להשתמש בכוחות הטמונים בכל אחד מן האחים. רש"י כותב:"ברך אותם" – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו מה ת"ל ברך אותם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של איל יכול שלא כללן כולם בכל הברכות ת"ל ברך אותם" (מ"ט, כח)

במפגש בין האחים כל אחד מקבל מתכונותיו של השני, וכל אח משלים את השני בתכונותיו. כך, ביחד, נוצר עם חזק. זו היא הצידה השניה שהעם המתהווה מקבל, לקראת תחילת השעבוד במצרים.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית בשבת פרשת ויחי תשפ"ה, סוכמה ע"י הלל כהן ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר בראשית. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)