אל תירא מרדה מצרימה
המפגש – והיראה
הפרשה אמורה להיות ה"happy end" של סיפורי משפחת יעקב. לאחר תלאות רבות, משפחת יעקב זוכה שוב להתאחד. יעקב חשב את עצמו לאב שכול, ועכשיו הוא יכול להסיר מעצמו משא זה. גם יוסף יכול להסיר מעליו את הזהות הכפולה. המצרים ידעו שהוא נער עברי, אך כשהוא פגש באחיו הוא עטה מסכה. הוא היה צריך ללכת לבכות בצד כדי שהם לא יראו אותו, לנגב את הדמעות ולחזור. בפרשה הוא בסוף נשבר: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי. (מ"ה, א-ג)
הוא יכול סוף סוף לגלות את זהותו לאחיו. הפסוקים מתארים באריכות את המפגש המרגש בינו לבין אחיו – אפשר לחשוב כמה זמן חיכה יוסף למפגש הזה: כמה זמן הוא חיכה להזדמנות הזאת, פשוט ליפול על צוואר בנימין ולבכות.
מי יודע אם היה ליוסף עם מי לחלוק את חוויותיו כל השנים. גם מערכת היחסים בינו לבין אשתו לא ברורה לחלוטין, וגם אם היא היתה טובה, יש דברים שאחים יכולים לספק שאישה אינה יכולה. כמובן גם ההפך נכון, יש דברים שאישה יכולה לספק שהאחים אינם יכולים. הפסוק בשיר השירים מיטיב לתאר זאת: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. (שיר השירים ח', א)
הרעיה רוצה שהדוד יהיה כאח לה. אח ובן זוג נותנים דברים שונים. דומה שזה הסיפור שאותו מדמיין יוסף כשהוא מצווה על אחיו למהר ולקרוא ליעקב.
אך כשיעקב מתחיל את דרכו למצרים, אנו מופתעים לקרוא על ההתגלות של ה' אליו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַֽעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. (מ"ו, א-ד)
צדקו דברי האומרים שאין אומרים 'אל תירא' אלא למי שירא (בראשית רבה ל"ב, ח). כמו במרבית סיפורי האבות, היראה של יעקב מתבטאת הן בציר המשפחתי והן בציר הלאומי.
הטרגדיה המשפחתית
בציר המשפחתי, כמובן שהאידיאל הוא להביא את יוסף חזרה הביתה – לעמו ולארצו – ולא שכולם ירדו אליו למצרים. כך היה עם יעקב עצמו, לאחר ששהה עשרים ושתים שנים בבית לבן, וחזר ליצחק אביו. למרותש ליוסף היה מאוד חשוב לחזור לארץ, הוא שב אליה רק שנים רבות לאחר מותו: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. (נ', כה)
ניתן להציע שתי סיבות מדוע יוסף לא חזר.
הראשונה היא שפרעה לא הרשה לו: יוסף דאג לאינטרסים של פרעה, ולא היה לו תחליף. אם כך, מדובר בטרגדיה מיוחדת: יוסף הציל את עצמו ואת משפחתו, אך בעקבות זאת הוא לא יכול לעזוב את מצרים. מי יודע אם פרעה הרשה ליוסף אפילו לצאת לביקור מולדת קצר – אולי הוא היה בלוויה של יעקב, ואולי אפילו ישב שבעה יום-יומיים בארץ, אך לאחר מכן הוא היה צריך חזור לתפקידו התובעני במצרים, שם לא יכלו לוותר עליו.
ההסבר השני שניתן להציע הוא שיוסף השתקע במצרים. הוא נשא אישה מצרית, קיבל תפקיד חשוב במצרים ונהיה חלק מהתרבות המצרית. ניתן למצוא לכיוון זה כמה רמזים בלשון הכתוב, כשיוסף מתאר לאחיו מה לומר לאביו: (ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַֽל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה. (מ"ו; ט, יא, יג)
תראו לו את "כבודי", את היותי "אדון לכל מצרים". יוסף כבר שקוע עמוק בתוך התפקיד והמעמד שלו בעם המצרי – והוא לא מתכוון לוותר עליו.
ברור לגמרי שיוסף מההתחלה תכנן שהיה ארוכה ולא זמנית. אולם, לא בטוח כלל שיעקב רואה כך את פני הדברים. ניתן להציע שיעקב חשב שהוא הולך לביקור קצר: הוא יהיה עם יוסף והנכדים חודש-חודשיים ויחזור לארצו. בכיוון זה הולך הנצי"ב. הוא מסביר שיעקב אבינו התפלל שתהיה לו פרנסה בא"י, והקב"ה ענה לו: כן הוא כאשר התפללת והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה למעלה מדרך הטבע כמדת יצחק, אבל זה יהיה במצרים. (העמק דבר בראשית מ"ו, ג)
הציר הלאומי
ניתן גם לדבר על הטרגדיה הלאומית כאן. נתחיל מהשוואה למקום אחר: גם כשיעקב יצא מא"י לחרן הוא יצא מבאר שבע וקיבל התגלות. אך מתוך ההבדלים בין המקומות ניתן לעמוד על יסודות חשובים בפרשה כאן. כשיעקב יוצא מבאר שבע הוא יוצא לבנות את בית ישראל – לשאת אישה. כשהוא יוצא ברור שהוא יחזור. הוא רואה סולם עם מלאכים שעולים ויורדים בו – כשם שהמלאכים עולים ויורדים גם יעקב יוצא ויחזור.
לעומת זאת, כשיעקב יורד למצרים כעת, הוא יורד לגלות. הוא יורד לקיים את דבר ה' בברית בין הבתרים: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (ט"ו, יג)
רמז נוסף לכך הוא ההנכחה של יצחק אבינו בפרשיה. התורה פותחת בנסיעתו של יעקב לבאר שבע, שם הוא זובח זבחים "לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָֽק" (מ"ו, א). מיד לאחר מכן, הקב"ה נגלה ליעקב בצורה מיוחדת: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (מ"ו, ב)
הקריאה הזאת מזכירה לנו מייד את פרשת העקדה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (כ"ב, יא)
כמו במעשה העקדה, יעקב אבינו יעקב עומד לתת מעצמו, להקריב דבר מה. הקב"ה אומר ליעקב: "אל תחשבו שמדובר בירידה לזמן קצר. אתה עומד לִגלוֹת ולקיים את ברית בין הבתרים".
סופו של הקרע בין האחים לא בפיוס, אלא בגלות ארוכה. אין כאן "Happy end" – אלא סוף רע. הרמב"ן כאן עומד על נקודה חשובה:
ויאמר יעקב יעקב – אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא. וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים, אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו. (רמב"ן מ"ו, א)
כאן יעקב שומע לראשונה, להפתעתו, שהגלות תתחיל בו.
שמעתי פעם מהרב סולובייצ'יק שליעקב הייתה תקווה שהגלות כבר היתה. הקב"ה אמר שתהיה גלות של 400 שנים. בסוף לא היו – הוא חישב את הקץ. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לקצר את הגלות גם יותר. יעקב קיווה שהשנים שהוא היה בבית לבן יחשבו כגלות שזרע אברהם חויב בה. כאן כשהקב"ה מתגלה אליו כאן, הוא אומר לו שטעה.
הטרגדיה הלאומית נוכחת גם בתיאור בואם של יעקב ובניו למצרים. בהתחלה, מדובר בסיפור של יוסף והאחים, אך לאחר מכן פרעה נכנס לתמונה: וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. (מ"ה, טז-יט)
בשלב הבא האחים מדברים עם יעקב ושם לא מזכירים את פרעה: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (שם כז)
הם לא מזכירים שיוסף נותן להם עגלות על פי פרעה. כשבני ישראל מגיעים למצרים הם צריכים לעבור דרך פרעה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. (מ"ו, לא)
כבר לא מדובר בביאה זמנית של משפחה שרוצה רק להינצל זמנית מהרעב, אלא בהגירה מסודרת. כשבני ישראל מתיישבים בגושן הם לא עושים זאת מכיון שיוסף אמר אלא מכיון שפרעה אמר: וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. (מ"ז, יא)
כשיעקב מגיע לפרעה הוא מברך אותו: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה. (שם י)
רש"י על אתר מסביר: כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות.
יעקב צריך ליטול רשות מפרעה כדרך כל נפטר מלפני מלך. הוא כפוף לפרעה, ובמובן זה הגלות – אבדן העצמאות הלאומית – כבר מתחילה. יוסף מכהן בתפקיד בכיר ביותר בשלטון המצרי, הוא גובה מיסים ודואג לאינטרסים של פרעה.
פשר ההתגלות
ההתגלות של הקב"ה ליעקב היא קריטית מהבחינה הזאת. הקב"ה מדגיש בה שני מסרים: א) אתה תרד עכשיו לגלות, אבל ב) אתה גם תעלה משם.
המסר הזה נשזר לאורך כל התנ"ך. אם ננסה לתמצת את כל הנביאים האחרונים לשני מסרים עיקריים, נוכל לומר שהם: א) אם עמ"י יחטא המקדש יחרב, אבל ב) גם מהגלות הם יחזרו. יש שני מדרשים שמתארים את זה. מדרש אחד הוא על כך ההתגלות של הקב"ה למשה בסנה:
אהיה אשר אהיה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם אהיה שלחני אליכם. (ברכות ט:)
מדרש שני, מוכר יותר, מובא בסוף מסכת מגילה:תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל – שכינה עמהן. (מגילה כט.)
הקב"ה ירד עם יעקב למצרים – אבל הוא גם יעלה את בניו משם.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת ויגש תשפ"ה, סוכמה ע"י דוד נבון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר בראשית. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).