מטרת גלות מצרים

הדפסה

א. עונש או מהלך מתוכנן?

כאשר יוסף הצדיק פוגש את אחיו, הוא מנסה להקל את סבלם ואת ייסורי המצפון שהם בוודאי חשים, בכך שהוא מדגיש את יד ה' בכל מעשה מכירתו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"ה, ד'-ח')

אנחנו, שלמדנו את ספר בראשית, כבר יודעים שיציאת מצרים אכן תוכננה היטב בקפידה מראש. כבר בברית בין הבתרים (פרק ט"ו) הקדוש ברוך הוא מגלה את אוזנו של אברהם שכחלק מיצירת עם ישראל יהיה צורך בשעבוד: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם, י"ג-י"ד)

בפרשתנו ישנה ראיה נוספת לכך שאכן גלות מצרים היא חלק מתהליך הגאולה. כאשר יעקב אבינו ירא מלרדת למצרים, שהרי ארץ ישראל היא זו שהובטחה לאביו יצחק, ה' מחזק את ידיו: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ג'-ד')

המדרש אף מרחיב ומגדיל את מעורבות ה' בגלות מצרים, ומפרש את דבריו של ה' לא כהבטחה גרידא אלא כהשתתפות פעילה בירידה מצרימה: "משל למלך שהלך בנו למדינת הים ויצא אחריו ועמד עליו הלך למדינה אחרת ויצא אחריו ועמד עליו כך ישראל כשירדו למצרים ירדה שכינה עמהם שנ' אנכי ארד עמך מצרימה (מ"ו, ד'), עלו עלת שכינה עמהם שנ' ואנכי אעלך גם עלה וגו'" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרק ג')

אם כן, רואים אנו שהירידה למצרים הינה תהליך א-לוהי מכוון שנועד להיות חלק מהבניה של עם ישראל במצרים.

אולם, על כך קשה מדברי הגמרא במסכת נדרים שמביאה לא פחות משלוש סיבות מדוע אברהם אבינו נענש בשעבוד מצרים:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?
מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו.
ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': במה אדע כי אירשנה.
ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך" (נדרים לב.)

והדברים קשים! שכן על פי גמרא זו ירידת מצרים הייתה עונש לבני ישראל, ואילו בפרשת ברית בין הבתרים נשמע כי הירידה למצרים היא חלק מובנה מתהליך בניית העם וכולה מחשבה א-לוהית.

למעשה, נראה שסיפור הירידה למצרים מורכב משני שלבים. בשלב הראשון, כאשר יעקב וביתו יורדים למצרים, אכן נראה כי הירידה למצרים נועדה לשמור על עם ישראל ולשמר אותו – שכן בארץ ישראל שורר הרעב ובמצרים יש אוכל. כדבריו של יוסף: "למחיה שלחני א-לוהים לפניכם… ולהחיות לכם פליטה גדולה". בשלב השני (בפרשת שמות), לאחר כמה שנים כאשר יוסף מת – הירידה למצרים אכן נראית לפתע כעונש רע ומר.

איך אפשר להסביר את השילוב הזה בין העונש למחיה?

נוסיף למקורות אלו גמרא נוספת במסכת שבת, על פיה נראה כי העונש לא נגזר מקדמת דנא, אלא בעקבות מעשיו של יעקב: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י:)

יתרה מכך, הגמרא משתמשת בלשון 'נתגלגל הדבר' שמשמעו שבכלל יש כאן מקרה גרידא?! על כך מקשים כבר בעלי התוספות: "ואף על גב דבלאו הכי נגזר דכתיב (ט"ו) ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים" (תוספות שם)

מדברי התוס' משתמע שגלות מצרים לא הייתה הכרח. היה ניתן לפרש את 'עבדום וענו אותם' בצורה אחרת לפיה עם ישראל משועבד לגוי אחר, אך לא בגלות כה קשה. מה שהפך את הגלות לקשה הרבה יותר הוא המאבק הפנימי בין האחים שנבע מהחלטתו של יעקב.

אם כן מתעצמת השאלה – האם עונש יש כאן, תהליך מתוכנן או שמא דבר שנתגלגל מאליו?

ב. עבותות של אהבה

כיוון אחד אפשר לייסד על דברי הגמרא במסכת שבת:
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב (הושע י"א, ד') 'בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל' " (שבת פט:)

הגמרא מקשה, שאם גלות מצרים אכן הייתה עונש, מדוע, בניגוד לגלויות האחרות, הירידה למצרים לא נעשתה בצורה של עונש בשלשלאות של ברזל? תשובת הגמרא מתבססת על הפסוק מהושע לפיו מידתו של הקדוש ברוך הוא היא, לפעמים, להנהיג את בני ישראל גם בעונשיהם ביד רחמנית. 'עבותות אהבה', אלו חבלים שאכן קושרים ומחייבים אבל הם באים מתוך אהבה.

להבנת הגמרא אכן מדובר בעונש, אלא שמפאת זכותו של יעקב זכו בניו והעונש נעשה בצורה אוהבת ומחבקת ולא בשלשלאות של ברזל.

ג. כור הברזל

בכמה מקומות בתנ"ך, שהותם של בני ישראל במצרים משולה לכור הברזל. כבר משה רבינו משתמש במשל זה רגע לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ד', כ')

את המשל הזה לקחו הפרשנים לשני כיוונים. כיוון אחד אכן רואה בכך משל נוסף לעונש אותו קיבלו בני ישראל במצרים: "ומכור הברזל. מכבשן של ברזל, שהוא שורף את הכל ומכלה אותן וקשה להוציא מתוכו דבר שלם כך היתה מצרי'" (רבינו מיוחס, דברים שם)

אך הכיוון השני מבין שיש כאן משל עמוק יותר, המתאר את התהליך שעברו בני ישראל במצרים. תהליך זה דומה, במידה מה, לתהליך אותו עוברת המתכת בכור הברזל. כך מסביר האלשיך בפרשתנו:
"וטעם הדבר אחשוב רמזו ז"ל (בראשית רבה לט, יד) באומרם: ואעשך לגוי גדול, אותו גוי שנאמר עליו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, אוציא ממך. והוא מאמרנו בטעם גלות מצרים, כי הוצרכו ישראל לרדת מצרימה אשר היה כור הברזל למען כהתוך כסף בתוך כור יותכו בעינוי ההוא ויצרפו ויתלבנו, כי יהיה כח טומאת מצרימה קולט את הזוהמא, הם סיגים מכסף אשר בם, עיקר זוהמת נחש. והזוכים במירוק – עד גדר שמאז עד מתן תורה תספיק לפסוק זוהמתן – יתדבקו במלכם היא שכינה אשר עמהם. ועל כן לא יצאו כי אם אחד מחמשה או מחמשים או מחמש מאות אשר הם גוי גדול האיכות, ויצדק בהם גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. על כן הוצרך יהיו שם כי שם תהיה הכנת היותם גוי גדול כמדובר". (אלשיך בראשית מ"ו, ג')

לדברי האלשיך, גלות מצרים מהווה תהליך הזדככות של עם ישראל כהכנה למתן תורה ולהיותו עם עבד ה'. להבנה זו, התהליך של יציאת מצרים לא נבע מעונש גרידא, אלא הוא חלק מתהליך היצירה המתוכנן של העם. כפי שמכניסים ברזל ל'כור הברזל', למקום קשה וחם ביותר, בשביל להעביר אותו תהליך מסויים, קשה וכואב, שבסופו הוא ייצא שלם יותר.

ד. לאסוף ניצוצות

כיוון אחר, בו הלכו חכמי הקבלה ומופיע רבות בפירושי אור החיים על התורה, רואה את מטרת יציאת מצרים כאיסוף הנקודות הרוחניות הקיימות שם בגלות. מטרה זו, להבנתם, אינה מטרת גלות מצרים גרידא אלא כל גלות וגלות: "הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם אלא אחד מהטעמים הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורין והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם" (אור החיים ויקרא כ"ה, ל"ט)

מבלי להבין לעומק את טעמם, יש בדברי אור החיים חידוש גדול – גם כאשר הקדוש ברוך הוא מעניש את עם ישראל, הוא אינו בוחר בעונשים אקראיים שמטרתם רק להרע לבני ישראל. לעונש ישנה תכלית.

על פי מהלך זה, ניתן לומר שגם בפרשתנו, כאשר הקדוש ברוך הוא מוריד את בני ישראל למצרים, יש כאן שילוב בין הדברים. מחד, מדובר על עונש על מעשיו של אברהם אבינו, אך עונש זה לא פוגע כלל בתכנית הא-לוהית של הקדוש ברוך הוא. ה' רוצה להכניס את בני ישראל למצרים, הן בשביל לבנות להם קומה רוחנית כבכור הברזל והן בשביל לבנות להם קומה גשמית, כמתואר בפרשתנו.

ה. תפילתו של יעקב

ייתכן שאפשר למצוא רמז לשילוב זה במעשיו ונבואתו של יעקב אבינו לפני רדתו מצרימה. יעקב אבינו זובח זבחים ל"א-לוהי אביו יצחק", ומסביר הרמב"ן את מעשיו: "אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד, ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן" (רמב"ן מ"ו, א')

יעקב אבינו ידע שהירידה למצרים מסמלת את הגלות, בעקבות אותה נבואה של אברהם בברית בין הבתרים. על כן, מסביר הרמב"ן, ביקש יעקב מהקדוש ברוך הוא שלא תהא מידת הדין מתוחה על עם ישראל בהיותם במצרים.

בקריאה ראשונה, תשובתו של ה' לא עונה על בקשת יעקב. הקדוש ברוך הוא עונה ליעקב: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ג'-ד')

אין כאן כלל הבטחה שמידת הדין לא תהיה גלויה על עם ישראל. בפועל, אנו גם יודעים שאכן מידת הדין הייתה מתוחה על עם ישראל ביותר. יתרה מכך, דווקא העובדה שהקדוש ברוך הוא שם את ישראל לגוי גדול, והחשש שהוא יעלה מן הארץ, כמו שהבטיח ליעקב, היא זו שמעוררת את חמת המצרים וגורמת לכך שמידת הדין נמתחת על ישראל: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א', ט'-י')

אך כאשר קוראים את תשובתו של ה' ליעקב, אחרי שראינו כי הירידה למצרים משלבת בין עונש לתהליך בניה וזיכוך של עם ישראל, היא נראית תשובה מדויקת ומפעימה. אכן ההבטחה שמידת הדין לא תהיה מתוחה על ישראל אינה מצויה בדבר ה', ונראה שיעקב אף לא ציפה לה. ישנם דברים אחרים יסודיים שמופיעים בתשובת ה' ליעקב.

ראשית, העובדה שאכן ישראל יעלו ממצרים והירידה למצרים לא תגדע את קיומו של עם ישראל.

בהמשך פרשתנו יוסף עושה מאמץ גדול לשמור על הייחודיות של עם ישראל במצרים, כך שהוא מנסה להושיבם במקום מיוחד ולדאוג לכך שהם יהיו 'תועבת מצרים' וממילא ישמרו מהם מרחק. וכך מצווה יוסף לאחיו לומר לפרעה: "וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מ"ו, ל"ד)

החשש מהתבוללות הוא חשש גדול בגלות ואחד האיומים הגדולים על קיומו של עם ישראל. נראה שיעקב חושש מהתבוללות של ישראל במצרים. כאשר אוכלים את כל טוב ארץ מצרים ונמצאים בין הגויים קשה שלא להתערבב גם עם מעשיהם.

על כך עונה לו ה': "…ואנכי אעלך גם עלה". ראינו לעיל כי המדרש מציין ש-ה' אמר ליעקב כי השכינה בעצמה תלווה את בני ישראל במסעם במצרים. ההבטחה הזו הופכת את העונש של הירידה למצרים לא להיות עונש גרידא, אלא גם הבטחה א-לוהית שהקדוש ברוך הוא נמצא עם ישראל בעונש זה. יש כאן דבר גדול יותר מהעונש העכשווי על עם ישראל.

משום כך יודע יעקב אבינו שגם אם יהיה רע לישראל במצרים וגם אם תהיה מידת הדין מתוחה עליהם – אחרית הדבר לטובה.

ו. מעשה בנים סימן לאבות

על פי זה נשוב ונבאר את הגמרות העוסקות בירידת ישראל למצרים. במסכת שבת (פט.) נאמר שישראל לא ירדו למצרים בשלשלאות של ברזל, אך לכאורה ירידתו של יוסף שהתחילה את הירידה למצרים לא הייתה שונה בהרבה. הוא יצא למצרים כעבד כבול ולאחר מכן גם מצא עצמו ממש בשלשלאות של ברזל בבית האסורים. בכל זאת אומרת הגמרא שלא כך ירדו אבותינו למצרים, כי לאחר מכן, כאשר משפחת יעקב יורדת כמשפחה, היא יורדת בעבותות של אהבה ומתוך הצלה גדולה מן הרעב.

למעשה, כבר שם יוסף שם לב לכך שיד ה' הנסתרת נמצאת עמו, ובעצם הירידה שלו בשלשלאות הברזל הייתה ירידה של עבותות אהבה – היא נועדה למען החיות עם רב כמו שמובא בפסוקים בהם פתחנו את השיעור.

נראה שבירידתו הפרטית של יוסף יש רמז לירידת כלל ישראל. אכן במצרים יעברו עם ישראל דברים רעים וקשים, אך בסופו של דבר מטרתם מטרה טובה – א-לוהים חשבה לטובה למען החיות עם רב. ה' מבטיח ליעקב שעמו יצאו ממצרים כגוי גדול: "כִּֽי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֽׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג')

נראה כי לא מדובר בתיאור מקום בלבד. השהות של ישראל במצרים אולי נעשתה כעונש, אך ביסודה היא נועדה לקומם את תפארת ישראל כעם. המעבר של משפחת יעקב, ממשפחה המונה שבעים נפשות לעם, נעשתה במצרים. עד כדי כך, שהראשון בתנ"ך שעל פיו שגור הביטוי 'עם ישראל' אינו אחר מאשר פרעה הרשע. את הדבר הוא מזכיר דווקא כאשר מתחיל השעבוד: "…הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א', ט')

יעקב מלמדנו שגם כאשר נכנסים לתקופות קשות של שעבוד ועינוי, צריך לזכור את דרכי ה'. דרכו של ה' היא, גם מתוך העונש של עם ישראל, להצמיח ישועה ולהפוך את שלשלאות הברזל לעבותות של אהבה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל.כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)