שם שמים שגור על פיו

הדפסה

א. שם שמים שגור על פיו של יוסף

בפרשה שלנו ובסביבותיה אנחנו מתוודעים לעומק דמותו של יוסף הצדיק. אחת התכונות הבולטות של יוסף, תכונה שמודגשת בפשט הפסוקים, היא שם שמים השגור על פיו תדיר.

בפרשה הקודמת, כאשר יוסף בא לפתור את החלומות לשר המשקים ושר האופים, הוא פותח ואומר: "…הֲלוֹא לֵֽא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ־נָא לִי" (מ', ח')

גם בפרשה שלנו, כאשר יוסף מובל מן הבור לפתור את חלומו של פרעה, הוא פותח ואומר: "…בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, ט"ז)

תכונה זו חוזרת ונשנית גם בפרשת ויגש, כאשר יוסף מתגלה אל האחים ואלו מפחדים מתגובתו: "וְעַתָּה לֹֽא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִֽי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (מ"ה, ח')

כאן כבר מגלה לנו התורה כי הזכרת שם שמיים השגורה על פיו של יוסף אינה דיבור מן השפה ולחוץ אלא מהווה סימן ופתח להצצה על דרך חייו של יוסף – דרך חיים בה כל דבר שהוא קורה מגיע מלמעלה.

תפיסת המציאות הזו של יוסף באה לידי ביטוי גם בשמות ילדיו הנולדים בפרשה, ששניהם נושאים את שם ה' כתגובה למציאות אליה נקלע יוסף: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבֹוא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָֽלְדָה־לּוֹ אָֽסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּֽי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּֽי־הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (מ', נ'-נ"ב)

בהתאם לכך, דמותו של הקדוש ברוך הוא מלווה גם את כל פתרון חלומות פרעה המופיע בפרשה שלנו.

מלבד היות יוסף מזכיר שם ה', מלמדים אותנו הפסוקים כי ה' מצידו מלווה את יוסף ומקומות רבים נאמר שהקדוש ברוך הוא מצליח את ידי יוסף.

כאשר יוסף מגיע לביתו של פוטיפר הדבר מוזכר שלוש פעמים: "וַיְהִי ה' אֶת־יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי… וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת־בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (ל"ט, ב'-ה')

גם כאשר יוסף מגיע לבית הסוהר הדבר חוזר כמה וכמה פעמים: "וַיְהִי ה' אֶת־יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית־הַסֹּֽהַר… אֵין שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת־כָּל־מְאֽוּמָה בְּיָדֹו בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (שם, כ"ב-כ"ג)

באופן שכבר לא כל כך מפתיע, גם תגובתו של פרעה לפתרון החלומות היא: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ… אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־זֹאת אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מ"א, ל"ח-ל"ט)

מעניין ששלושת המקומות בהם מתואר ש-ה' מצליח את מעשי יוסף, עוסקים באנשים שאינם מעם ישראל המזהים את הליכת הקדוש ברוך הוא עם יוסף. הדברים מפתיעים יותר כאשר אנו שמים לב לסיפור הכללי בו יוסף מספר את חלומותיו לאחים ואלו מתעלמים ומכחישים את נכונות החלומות, כך שדווקא עם האחים אנו פחות רואים את היות ה' עם יוסף.

ב. ברוך ה', אם ירצה ה' ובעזרת ה'

המדרש מקשר את שתי הנקודות הבולטות הללו בפסוקים, במימרא מפורסמת אותה מביא רש"י כאשר הוא מסביר כיצד ידע פוטיפר כי ה' מצליח את יוסף: "כי ה' אתו – שם שמים שגור בפיו" (רש"י ל"ט, ג')

פרשני רש"י מתקשים להבין על איזה מדרש רש"י מסתמך ואף הרמב"ן (שם) מביא מדרש שמסביר את ידיעת פוטיפר בצורה אחרת:
"ולרבותינו בו מדרש (בראשית רבה פ"ו, ה'), אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר לו מזוג רותחין והא רותחין, מזוג פושרין והא פושרין, מה יוסף, תבן בעפריים, חרשין במצרים, עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו.
והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה', אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק" (רמב"ן שם)

מי שהלך בדרכו של רש"י והורה כך הלכה למעשה הוא השל"ה הקדוש בשער האותיות:
"וכל מה שיקרה לאדם, יאמין שהוא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזלזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבה, כי ה' אמר לו קלל והוא שלוחו של מקום מפני חטאיו, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (שמואל ב טז, י). ככה יתנהג בכל המקראות הן טובים הן רעים, יאמין ויאמר: 'מאת ה' היתה זאת'.
…וכן בכל פעולה ומלאכה שעושה הוא בבחירתו, הן דבר מצוה הן דבר רשות, יהיה שם שמים שגור בפיו, כגון אם בונה איזה בנין, או קונה כלי, או עושה בגד חדש" (השל"ה, שער האותיות, שער א אות מח-מט)

השל"ה מקשר כאן בין היסוד האמוני שאדם מישראל חייב להאמין שכל מה שקורה לו (לטוב ולרע) הוא מאת ה', לבין המעשה הפיזי של קריאת שם ה' על כל פעולה שהאדם עושה.

השל"ה מכניס את העצה הזו להזכיר את שם שמים תחת הכותרת 'דביקות באמונה': "בכלל דביקות האמונה, שיאמר על כל פעולה שרוצה לעשות, אפילו לזמן קרוב, יאמר: אעשה זה אם ירצה השם, הן שיהיה דבר גדול או דבר קטן, וסימנך 'עצת ה' היא תקום' (משלי יט, כא), 'היא' ראשי תיבות א'ם י'רצה ה'שם, ואז 'תקום', ו'אי"ה מקום כבודו' (קדושת כתר מוסף שבת ויו"ט)" (שם אות מו)

השל"ה רואה באמירות הפשוטות שהתרגלנו אליהן ביומיום כמו אם ירצה ה', ברוך ה' ובעזרת ה', ביטוי לכך שהקב"ה נמצא עם האדם בכל דרכיו.

במדרש, ההנהגה לומר אי"ה נלמדת מפסוק אחר: "לעולם אל יאמר אדם לעשות דבר אלא בגזרת המקום (אם ירצה השם) שנאמר רבות מחשבות בלב איש וגו' (משלי י"ט כ"א)" (אוצר מדרשים, מדרש לעולם י"ב, ט')

פסוק זה הובא בספר 'קרית מלך' על הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה, כמקור לנוסח הכתובה אותו מביא הרמב"ם שם ובו אנו נוהגים עד היום: "ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי…" (נוסח הכתובה)

אם כן, להבנת השל"ה המונח בעזרת ה' אינו שיגרת לשון בלבד אלא מהווה יסוד אמוני עמוק.

נבקש להעמיק עוד קצת ביסוד האמוני הזה ולהבין מה משמעות האמירה הפשוטה הזו – בעזרת ה'.

ג. יסודות האמונה בהזכרת שם שמים על פינו

1. הכרה בהשגחת ה' בעולם

היסוד הפשוט ביותר בהזכרת שם שמים על פינו הוא התזכורת לכך שכל מה שקורה בחיינו מגיע מהקדוש ברוך הוא. כך למדנו מיוסף הצדיק שרואה בכל מה שקורה לו יד ה', על אף שלפעמים קורים לו דברים קשים מנשוא. האמונה הזו בהשגחה גם מסייעת לו לא לוותר.

2. קידוש השם

על כך ניתן להוסיף, כפי שראינו בחייו של יוסף, כי הזכרת שם שמיים גורמת גם לקידוש השם. פוטיפר, שר בית הסוהר ופרעה הדגישו את הנקודה ש-ה' נמצא עם יוסף, מכיוון שהם שמעו ממנו את הזכרת שם שמיים כל הזמן. יש בדבר זה קידוש השם כאשר אנשים רואים שאדם ראוי ובעל מעלה מזכיר שם שמיים ולא תולה את מעלותיו בעצמו.

3. תפילה וביטחון

השל"ה כתב כי אמירת 'בעז"ה' היא בכלל הדביקות באמונה. בהמשך דבריו מעלה השל"ה שתי נקודות נוספות בהן הדביקות באמונה באה לידי ביטוי בהזכרת שם שמיים על פינו: "וכן כשהולך לעשות איזה עסק, יאמר: אני הולך לעשות זה ברשות השם יתברך ולמען שמו, ויתפלל תפלה קצרה, זו נוסחה: 'רבונו של עולם, בדברי קדשך כתוב לאמר (תהלים לב, י) 'והבוטח ב-ה' חסד יסובבנו', וכתיב (נחמיה ט, ו) 'ואתה מחיה את כלם', חלוק לי מחסדך ליתן ברכה במעשה ידי בפעולה זו'" (של"ה שם אות מ"ז)

כאן מצרף השל"ה לאמירת בעזרת ה' גם תפילה שהקדוש ברוך הוא יצליח את דרכנו. משמעות זו קיימת כמובן בעצם המילים 'בעזרת ה' ', אך בניגוד להזכרות שם שמיים אחרות כמו 'ברוך ה' ', כאן אכן יש גם מימד של בקשה שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו.

הביטחון ב-ה' והתפילה אליו שמצביע עליהם השל"ה, עולים כבר בדברי המדרש הלומד את הזכרת שם שמיים על פינו מן הפסוק: "עצת ה' היא תקום" – שם הצורך להזכיר שם שמיים הוא כי הקדוש ברוך הוא מחליט כיצד יתנהלו הדברים בעולם ועל כן יש לפנות אליו לבקשת עזרה ולהצלחה.

4. קידוש החול

בהמשך דבריו דן השל"ה בהרחבה באמירת 'לשם ייחוד' הנוהגת אצל החסידים ואנשי המעשה לפני עשיית מצוות¹. השל"ה מציע שאמירת לשם יחוד היא, במידה מסויימת, גם משמעות הזכרת שם שמיים על פינו: "ונראה בעיני, שלא די כשאומר 'בשם ה' אני עושה זה' במלאכה גשמית, רק יאמר בלשון שאומרים בעשית מצוה, שהלשון הוא: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם', כך יאמר גם כן בכל מלאכה ופעולה. וטעמי, כי כבר כתבתי לעיל (עשרה מאמרות) במאמר (שמיני, אות ריז – ריט) שכל המעשים יהיו לשם שמים אפילו פעולה גשמית, כגון שבונה בית, יאמר, אני בונה אותו שיהיה מקום בית ועד ללומדי תורה, וכן בכל ענין, נמצא שאף החול נעשה קודש, והכל הוא מצוה, וקל להבין" (שם, נ"ב)

כאן כבר הולך השל"ה צעד קדימה ומציע שכל דבר שאדם עושה בעולם הזה צריך להיות מכוון לשם שמיים. הדברים אינם מיסודו של השל"ה ונאמרו גם הרבה לפניו, כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות:

"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקים לחיך…
נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (רמב"ם דעות ג', ב'-ג')

על פי גישה זו, כל מעשה שאדם עושה בעולם צריך כל כולו להיות לשם שמיים. על כן צריך למצוא בכל מעשה כיצד הוא מוסיף לעבודת ה' של האדם וכיצד הופכים אותו ממעשה חול למעשה בקודש.²

ד. מאה ברכות בכל יום

מצאנו בגמרא במנחות בשם רבי מאיר תקנה לומר מאה ברכות בכל יום: "תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך" (מנחות מג:)

הטור הסביר שזוהי תקנת דוד המלך, שתיקן אותה על מנת לעצור מגפה קשה שהתחוללה בזמנו: "דתניא היה רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא דוד הלך ע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) הוקם על ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות" (טור או"ח, סימן מ"ו)

ממשיך הטור וכותב בעקבות הדברים כי ברכות השחר אותן אנחנו אומרים בכל יום, באו בשביל להשלים את תקנתו של דוד המלך לומר מאה ברכות בכל יום: "ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים ברכות (מ א) ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ואמרינן בפרק כיצד מברכין (לה א) אמר רבי יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל" (שם)

אם נעיין בפסוקים אותם מביא הטור על תקנת מאה ברכות, ונתייחס לתוכן של ברכות השחר שכדברי הר"ן (פסחים ד. באלפס ד"ה והאי) הן ברכות על "מנהגו של עולם", ניתן להציע שתקנת מאה ברכות בכל יום בעצם עניינה שיהיה שם שמיים שגור על פינו.

הטור מביא את הפסוק: "ברוך ה' יום יום" המלמד על כך שכל יום יש להודות לקדוש ברוך הוא על התערבותו הבלתי פוסקת בבריאה. כמו כן מביא הטור את דברי שמואל בגמרא בברכות שכל הנהנה מהעולם בלא ברכה כאילו מעל – שהרי מלוא כל הארץ כבודו והכל שייך ל-ה', כך שלקיחה מהעולם הזה בלי רשות כמוה כמעילה. הצירוף של שני המקורות הללו מורה שבכל יום יש להודות ל-ה' על כל דבר.

רבי מאיר בגמרא מביא פסוק עליו מסמיכים את אמירת מאה ברכות: "מה ה' א-לוהיך שואל מעמך". הראשונים נלאו להסביר כיצד לומדים מכאן מאה ברכות,³ אך אולי אפשר להציע דרך אחרת ולומר שרבי מאיר למד דווקא מסוף הפסוק: "…כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ" (דברים י', י"ב)

הפסוק הזה קשה ביותר ליישום בחיי היומיום – כיצד יכול אדם ליראה את ה' בכל רגע ורגע? חז"ל עזרו לנו ותיקנו לנו את הברכות. הברכות מזכירות את שם שמיים על פינו בכל צעד ושעל. כאשר אדם מתעורר הוא מודה על כלל העולם, לפני שהוא הולך לישון הוא בוטח ב-ה', הוא מתפלל על ידי ברכות ומודה על ידי ברכות ובעצם כל חייו סובבים ברכות.

הברכות אינן רק כי צריך להודות וכך ראוי. תקנת מאה ברכות באה להוסיף נדבך נוסף ולחייב את האדם לראות בכל יום ש-ה' מקיף אותו מכל צדדיו וכיווניו.

מי שמרחיב בנקודה זו הוא רבי יוסף ג'יטליא בספרו שערי צדק בשער הראשון. הוא מסביר כי ישנה מידה שנקראת 'שערי צדק' שהיא השער בו: "נכנסים להשיג ולראות פני המלך". רבי יוסף מסביר שם שזהו תפקידם של מאה הברכות – להיות מאה אדנים (כנגד אדני המשכן) ולסייע לאדם להכיר בבוראו ולהשיג ולו במעט ולראות פני המלך.

ניתן להוסיף לכך את דברי הגרי"ד סולוביצ'יק בהבנת הרמב"ם בדין מאה ברכות בכל יום. לפי הגרי"ד, מדובר בדווקא על ברכות הקשורות לסדר היום הקבוע של האדם המבטאות את רעיון ההיכרות במעשה ה' בכל דבר ודבר:

"ונראה דהרמב"ם סובר דנאמר הלכה דסדר היום בכדי לקיים את החיוב לברך מאה ברכות בכל יום… ונראה דמשום כך הביא הרמב"ם דין זה שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום בפרק ז' מהל' תפלה ולא בהלכות ברכות, דפרק זה מיירי מענין ברכות דסדר היום שנתחייב לברך כשהולך לישון בלילה וכשקם בבוקר, ומיירי לענין סדר של התחלת היום. והרמב"ם מחדש שחל חלות דין סדר היום בכדי לקיים קיום דמאה ברכות בכל יום, והחיוב לברך מאה ברכות אינו חיוב בעלמא לברך מאה ברכות בכל יום אלא שחייב לברך מאה ברכות על פי סדר היום. ולפי זה יוצא שרק ע"י פעולות אלו מקיים אדם את החיוב לברך מאה ברכות בכל יום…
ולפי זה מבואר מדוע הרמב"ם השמיט ממנין מאה ברכות בכל יום הברכות על מצוות שהן תלויין בזמן כהדלקת נר חנוכה, וישיבה בסוכה, דמכיון שמצוות אלו הן רק מזמן לזמן אינן נכללין בכלל סדר היום, דרק מצוות הקבועות בכל יום הן בכלל קיום סדר היום. ומשום כך אין הרמב"ם מונה את הברכות דקריאת התורה וההפטורה וקידוש בכלל המנין של מאה ברכות, דרק ברכות הנאמרות בכל יום ויום הויין מכלל קיום סדר היום, ודוקא על ידן מקיים חובת מאה ברכות בכל יום" (רשימת שיעורים ברכות ס.)

(הרב ישי יסלזון נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

1 ראו את דברי הנודע ביהודה המתנגד למנהג אמירת לשם ייחוד במהדורה קמא יורה דעה סימן צג.

2 ראו בהקשר זה בדבריו של הרב זצ"ל במוסר אביך פרק ב פסקה ב 'בכל דרכיך דעהו'.

3 ראו ברש"י ובתוס' על אתר.