נזיר אחיו – בין שמשון ליוסף
מסלסל בשערו
בתחילת הפרשה, התורה מתארת את דמותו הצעירה של יוסף: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. (ל"ז, ב)
על המילים "והוא נער" דרשו חז"ל (מובא ברש"י שם) שהיה יוסף עושה מעשה נערות ו'מסלסל בשערו'. אפשר להבין מאיפה מגיעה הביקורת שיש לחז"ל על יוסף: מקריאה של תחילת הפרשה אכן ניתן להבין שהתנהגותו של יוסף לא הייתה מושלמת בלשון המעטה.
אלא, שמצינו בדברי חז"ל ביקורת כזו גם על שמואל הנביא. המדרש (ילקו"ש יואל תקלג) מסביר ש'יואל בן פתואל' הוא יואל בנו של שמואל, הנביא שהיה מסלסל בשערו. גם אם ניתן להבין שהתורה מותחת ביקורת על יוסף, לכאורה אין רמז לביקורת כזו על שמואל.
דומה, אם כן, שהעובדה שיוסף ושמואל היו מסלסלים בשערם היא לא רעה, אלא תוצאה של נזירותם. חנה אם שמואל אומרת שאם תזכה לזרע "וּנְתַתִּיו לַֽה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ." (שמואל א א', יא). יוסף גם הוא מתואר כ"נזיר אחיו" (בראשית כט, כו). השאלה הנשאלת היא: מדוע יוסף נהיה נזיר, ומה משמעותה של הנזירות הזאת?
יוסף הנזיר
בתחילת חייו של יוסף אנו מתוודעים לסיפורי החלומות: פעמיים הוא חולם חלומות שבהם משתחווים לו. פעם אחת אלומות אחיו, ופעם שניה הכוכבים.
החלומות האלו גורמים לאביו, יעקב, להבין שיוסף יצא מביתו אל העולם הגדול. הוא עוד לא יודע בדיוק לאיפה ואיך, אבל הוא יודע שיוסף יתגלגל לכל מיני מקומות. לכן, הוא אומר לעצמו: "אני לא יודע לאן הוא יגיע, אז אני בכל מקרה אגדל אותו כנזיר; מה שלא יהיה, זה ישמור עליו". השמירה הזאת באה לידי ביטוי בסיפור נוסף: התמודדותו עם אשת פוטיפר.
בקריאה ראשונה של סיפור אשת פוטיפר, אנו נוטים לראות ולהדגיש את הניצחון המוחלט של יוסף על היצר: אשת פוטיפר אמרה לו לשכב עמה, הוא סירב, היא תפסה בבגדו, הוא לא רצה לקרוע אותו אז השאיר את הגלימה אצלה. אך הגמרא (סוטה לו:) מתארת שיוסף כבר היה כמעט עירום לגמרי ובא להיות עמה במיטה, כשדמות דיוקנו של אביו נראתה לו. למורנו הרב חיים סבתו יש הסבר ייחודי למדרש זה: הוא מסביר שבבית יעקב לא היו מראות, כי הם חיו בפשטות, בעוד בבית פוטיפר היו. כשיוסף מגיע לבית פוטיפר הוא רואה את עצמו משתקף במראה. יוסף היה נראה כמו אביו, ולכן הוא חשב שהוא רואה את אביו.
אמנם, זה לא ייתכן. המדרש אמנם מתאר שזיו איקונין של יוסף היה דומה לשל אביו, אך אי אפשר שדמותו של נער בן שבע עשרה נראית זהה לזו של זקן בן מאה. דומה שיש להציע הסבר אחר.
הגמרא (מנחות מד.) מביאה סיפור על אדם שהלך לזונה, התחיל להתפשט, ואז נשארה עליו רק הציצית. כשזה קרה "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו", והוא חזר בו ולא בא עליה. היא שאלה אותו, הוא הסביר לה למה ויש לסיפור הזה סוף טוב. דומה שכאן קרה אותו הדבר: כשיוסף מתפשט באו ציציות שערו וטפחו לו על פניו. יחזקאל (ח', ג) קורא לשיער "ציצִת ראשי". כמו הציצית, גם שער הנזיר מזכיר ליוסף שהוא צריך לפרוש. הוא מזכיר לו את גידולו כנזיר על ידי אביו, וכך הוא לא בא על אשת פוטיפר.
מי שעוד יש לו ציצית הוא הכהן הגדול שיש לו ציץ. הוא מתואר בתחילת פרשת אמר כמי ש"נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו". אלו כמעט אותן מילים בהן מתואר הנזיר: "נֵזֶר אֱ-לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו', ז).
שמשון הנזיר
אותו הסיפור חוזר על עצמו גם עם שמשון. המלאך אומר לאשת מנוח לגדל אותו כנזיר, מכיוון ששמשון יעמוד בנסיונות רבים. כששמשון הולך לקחת אישה פלשתית אנו קוראים: וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים. (שפטים י"ד, ג-ד)
הקב"ה נתן לשמשון "דם של אוהב פלשתיות", והנזירות נועדה לשמור עליו מההשלכות שיכולות להיות לכך. השינוי הגדול מגיע בפרק הבא: וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע. (שפטים ט"ו, יא-יג)
בני יהודה מגיעים לשמשון ואומרים שהם לא יהרגו אותו אלא רק ישבו אותו וימסרו אותו לנכרים. זה מקביל לחלוטין לסיפור בפרשתנו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. (ל"ז, כו-כז)
זו ממש אותה סיטואציה. כאן שמשון נשאר בחיים ומגיע לישועה גדולה, אבל הוא מרגיש נבגד מאחיו בני ישראל. זה היסוד לכל המשך הסיפור שלו: "אתם לא רוצים אותי? אז אני אלך לפלשתים". זה היסוד של הליכתו לאישה הזונה ונישואיו עם דלילה. מה ששמשון מרגיש זה מעין תחושתו של משה רבנו אחרי שהוא הורג את המצרי שמכה את העברי, ואחד מאחיו העברים רוצה להלשין עליו: וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. (שמות ב', יד)
ואכן, גם משה הולך לנכר ונושא נכרית.
גם יוסף יכול לומר שאחיו בגדו בו – ולכן הוא יהפוך למצרי. אך ברגע המבחן יוסף הצליח: שערותיו, שאביו גידל, באו וטפחו על פניו – ועזרו לו לעמוד בנסיון. אחר כך הוא נקרא לדורות 'יוסף הצדיק' ונכתב על החושן.
אצל יוסף יסוד אחד משחק תפקיד חשוב מאין כמוהו: הנאמנות. כך, כאשר הוא מסרב לאשת פוטיפר, הוא לא מנמק זאת בטעמי גילוי עריות, אלא בטעמי נאמנות – אדונו סומך עליו. כמו הנאמנות לאדונו, גם הנאמנות של יוסף למשפחתו גוברים לבסוף על התאווה הגופנית ועל הרצון להתערבב בעם המצרי.
השׁערות כאן משחקות תפקיד שהרמח"ל מגדיר במידת הזהירות (במסילת ישרים). משמעות המידה הזאת היא ההמנעות מהחפזון: לפני כל דבר שאדם עושה, עליו לעור כמה שניות ולשקול את צעדיו. השׂערות גורמות ליוסף לעצור ולחשוב.
ברגע ששמשון מרגיש נבגד מבני ישראל מתחילה תחרות סמויה. התחרות היא בין אמו שגידלה אותו ואת שערותיו לבין דלילה. דלילה אומרת לו: בוא תסתפר, תהיה חצי נזיר, תשתה קצת יין. יוסף הצליח איפה ששמשון נכשל לא משום שהיו לו נתוני פתיחה טובים יותר, אלא בגלל שברגע האמת קיבל את ההחלטה הנכונה, ונשאר נאמן למשפחתו ולערכיו.
(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת וישב תשפ"ה, סוכמה ע"י דוד נבון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר בראשית. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).