השיב את חמתי
כתוב בפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (כה, יא) והנה יש להקשות דמשמע בפסוק דבקנאת פנחס בזה שהרג את זימרי שהיה נשיא, השיב את חמתו של הקב"ה מעל כל בני ישראל, ויש להקשות איך במה שהרג את זמירי בקנאת השם, השיב את חמתו של הקב"ה מעל כל בני ישראל, והלא עשה מעשה קנאה על אדם אחד מישראל ואיך השיב את חמתו של הקב"ה מעל כל בנ"י.
וכדי ליישב קושיא זו יש עוד להקשות, דהנה לעיל בריש הפסוק 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' הביא רש"י את דברי חז"ל בסנהדרין פב לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן.
והלא הדבר תמוה על שום מה קראו לו בן פוטי ולא שם אחר המצביע על עצם העבודה זרה, הלא הפיטום אינו אלא הכנה מדוע לא הדגישו את ההקטרה או שאר מיני עבודה זרה.
וביאר בזה הגרבמ"א בעל ה'ברכת מרדכי' דהכוונה היא כנראה להצביע לא רק על העבודה זרה שבדבר אלא על הפיטום משום שבפיטום זה באה לידי ביטוי דבקותו וקנאותו לעבודה זרה לא רק מקטיר עובד וכדומה, אלא מפטם מתכונן ומשקיע תוך ציפיה ודבקות על שום הפיטום הוא שקראו לו בן פוטי.
הכוונה היתה איפוא לומר כי קנאותו של פנחס עברה לו בירושה כי כך טבעו וכך ירש אותה מאבי אמו לקנא ואך האובייקט הוא שהתחלף הסבא קנא לעבודה זרה והוא הנכד מקנא להשם. באה איפוא התורה ומעידה כי קנאתו של פנחס היתה לקנאתי, ופירש"י שהכוונה היא שפנחס נקם את נקמתו של הקב"ה או קצף את קצפו של הקב"ה היינו שלעומת הטענה של בני השבטים כי הקנאה טבועה בטבעו וכשמוצאת היא פורקן היא מוצאת אל הפועל, לעומת זאת מעידה תורה כי אדרבא הקנאי האמיתי איננו מכוון על ידי הקנאה עצמה אלא על ידי האידיאולוגיה והדביקות בריבונו של עולם כי כל מטרתו היא לקצוף במקומו של הקב"ה ולקנא את קנאתו של הקב"ה.
והנה על פי זה ג"כ יש לומר דאף ע"י הריגה של אדם אחד הושב חמתו של הקב"ה מעל כל בנ"י, משום שאין מעשה הקנאה היה עיקר, אלא דע"י המעשה הראה את דבקותו בהשם יתברך, ולכן במה שהרג והראה את דבקותו בהם הוסר חמתו של הקב"ה.
הדברים נמסרו ע"י הרה"ג נועם אלימלך שליט"א ונשלח ע"י "לחזות בנועם"