הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים

הדפסה

א. איך ברכה עובדת?

בפרשת ויצא אנחנו נפגשים עם שתיים מארבעת האמהות של עם ישראל: רחל ולאה. חלק גדול מהפרשה מוקדש ליחסים בין השתיים הללו, כאשר ישנו פסוק שמזקק את היחסים בצורה הטובה ביותר: "וַיַּרְא ה' כִּֽי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָֽה" (כ"ט, ל"א)

בעוד רחל, האישה האהובה, נותרת עקרה ללא בנים, לאה, האישה השנואה, זוכה שרחמה נפתח. במידה מרובה איננו מופתעים מעקרותה של רחל, שכן גם שתי האימהות הקודמות אותן הכרנו, שרה ורבקה, שתיהן ניחנו ב'תכונת' העקרות.

העובדה שהעקרות פוקדת את אימהותינו היא די מפתיעה, שכן היינו מצפים שהקדוש ברוך הוא דווקא ייתן שכר להולכים בדרכו ויפקוד אותם בזרע.

מדרש בראשית רבה בפרשת לך לך מביא כמה הסברים לעקרות האימהות. ננסה להעמיק באחד מן ההסברים הללו ולעמוד מתוכו על חלק מדרכי הנהגת ה' את עולמו.

ב. הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים

התשובה הראשונה שמציע המדרש נוגעת לעולם התפילה:
"ולמה נתעקרו האמהות?
ר' לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן שנאמר (שיר השירים ב') יונתי בחגוי הסלע יונתי בחגוי למה עקרתי אתכם בשביל הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" (בראשית רבה פרשה מ"ה, ד')

יש כאן אמירה רוחנית, לפיה ה' רוצה בפניית האדם אליו – ועל כן, לעיתים, הוא מכניס את האדם לצרה בשביל לשמוע את קולו.

הדברים האלו מסתברים מאוד כאשר מעיינים בסיפורה של עקרה נוספת, חנה, שרבות מהלכות תפילה נלמדות מפניותיה לקדוש ברוך הוא. בנוסף, אכן מצאנו שהאימהות כולן נענו רק לאחר תפילתן או תפילה עליהן.

אך יש לעיין בעומקם של דברים. ראשית, האם אכן רצונו של הקדוש ברוך הוא בתפילה מהווה סיבה מוצדקת לגרום צער לאדם? שנית, מדוע ה' בחר לצער את האימהות דווקא בנקודה הזו של הצאצאים – וכי אין דרכים אחרים לצער בהן את האימהות? בנוסף אפשר לשאול מדוע הנהגה זו שייכת רק לצדיקים – וכי לתפילתו של יהודי פשוט הקדוש ברוך הוא אינו מתאווה?!

ג. דרך הקדוש ברוך הוא להיטיב

תכלית ההטבה בדביקות

רב חסדאי קרשקש בספרו אור השם התייחס למימרא זו של חז"ל המובאת גם בגמרא ביבמות (סד.) והסביר אותה בצורה ייחודית:
"ואולם למה שהתבאר במה שאין ספק באמיתותו, היותו הפועל האמיתי לכל הנמצאות בכונה ורצון, והוא המתמיד מציאותם בהשפעת טובו תמיד. ולזה מה שתיקנו "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וכמו שיבוא במאמר השלישי בג"ה, הנה במה שישפיע מהטוב והשלמות ברצון וכונה, הנה אם כן הוא אוהב ההטבה והשפעת הטוב בהכרח. והיא האהבה.
[כי אין האהבה] זולת ערבות הרצון, והיא השמחה האמיתית. כאמרו, "ישמח ה' במעשיו". פרוש, שהשמחה במעשיו, והיא בהשפעת טובו להם בהתמדת מציאותם על השלם שבפנים. ומזה הצד אמרו ז"ל במקומות (יבמות סד.) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים. ורצו, שלמה שהערבות והשמחה אצלו בהשפעת הטוב, והיה הטוב השלם שאפשר לאדם שידבק בשם, שזהו סוד התפילה, וכמו שיבוא בגזירת הצור, הנה כשימשך הטוב הזה ממנו הוא ערב אצלו. ועל צד הרחבת הדיבור, כביכול כאלו מתאוה לו" (אור השם מאמר א' כלל ג', פרק ה')

להבנת רב חסדאי, רצונו של הקדוש ברוך הוא בעולם הוא להיטיב עם ברואיו, כאשר הטוב האמיתי הוא הדבקות בו. על כן, ה' 'דואג' שברואיו אכן יתחננו ויתפללו לפניו.

אם אנו אכן מסבירים את דברי חז"ל, לפיהם ה' מתאווה לתפילתם של צדיקים, כדברי רב חסדאי קרשקש, יוצא דבר מעט קשה – בעקבות רצונו של הקדוש ברוך הוא להיטיב בעולם הרוחני לאדם הוא, כביכול, פוגע בו בזה העולם בשביל לעורר אותו לתפילה.

התפיסה של רב חסדאי גם מופלאה מצד הבנתו את מושג התפילה. בדרך כלל אנחנו מבינים שהתפילה מגיעה לטובתו של האדם, והיא פנייה מהאדם ל-ה' בשביל שזה האחרון יעשה את רצונו של האדם. אם נלך בדרכו של רב חסדאי אזי הדברים הפוכים – התפילה היא מהלך שהקדוש ברוך הוא מזכה בו את האדם, בשביל שהאדם יתקרב אליו ויזכה בכך לטוב הגדול שברצונו של ה' להיטיב לו.

אין טובה בלא עבודה

בכיוון דומה אך קצת שונה הולך בעל ספר החינוך במצוות ברכת המזון. גם הוא, כרב חסדאי, שם דגש על רצון ה' להיטיב לברואיו, אך בצורה מעט שונה: "ידוע הדבר ומפורסם כי השם ברוך הוא פועל כל הנמצא, וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה, וממדותיו ברוך הוא שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא.. ומן השורש הזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס, ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות" (ספר החינוך, ת"ל)

כאשר אדם מקבל טובה שלא מגיעה לו וללא מאמץ, יש משהו שחסר בטובה הזו. האדם יכול להתבייש בה או לפחות להרגיש שהיא לא מגיעה לו. ידועה מימרת חז"ל ש"רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו" (בבא מציעא לח.), שכן דבר שהאדם טרח בו ועמל להשיגו חביב עליו יותר.

בעקבות הבנה פסיכולוגית זו מבין בעל ספר החינוך שאם ה' רוצה להיטיב לברואיו בצורה שלמה ומלאה אזי צריך שהטוב הזה יהיה כרוך בעבודה.

ההבנה לפיה תכלית בריאת העולם הייתה רצונו של הקדוש ברוך הוא להיטיב לברואיו משותפת לרבים מבעלי המחשבה. לדבריהם, כל התנהלות העולם קשה – מדוע שהקדוש ברוך הוא לא ייתן את השכר ישירות לברואיו? למה להטריחם בקיום מצוות, עבודה וכדו'? גם כאן התשובה היא אותה תשובה – ללא עבודה, הטובה המגיעה לאדם לא תהיה מושלמת כי היא אינה מגיעה לו.

כך מסביר בעל ספר החינוך את הצורך בתפילה – בשביל ששכר הצדיקים יהיה שלם. לדידו הטובה עליה מדובר היא אכן הטובה הגשמית, אך היא טובה יותר כאשר היא מגיעה בעקבות תפילה ולאחר משברים וקשיים ולא כשהיא באה בקלות.

ד. השגחתו של הקדוש ברוך הוא בצדיקים

בכיוון אחר ניתן להציע שהצורך בנתינת השכר לצדיקים רק לאחר התפילה בא להודיע את חיבתו ואהבתו של הקב"ה דווקא לצדיקים. בכיוון זה הלך המהר"ם שיק: "יש לפרש על דרך שאמרו חז"ל (יבמות דף ס"ד ע"א) ראוי היה שיהיו אבותינו מולידים ולא יהיו עקורים, אלא הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, והיינו שהקדוש ברוך הוא רוצה להראות להם שבא הדבר בזכותם, וזה אות אהבה שמודיע להם אהבתו, וכמו שפירשו המפרשים על מתני' דאבות פרק ג' (משנה י"ד) "חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" וכו', והיינו החיבה יתירה זה נראה פירוש שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים" (מהר"ם שיק, יבמות סד.)

כאשר צדיק מקבל בן אחר תפילתו, ברור לכל באי עולם שזו תוצאת התפילה. בכך יש ראשית כל פרסום לצדיק שאכן הדבר בא בזכות מצוותיו ודרכיו. נקודה זו מודגשת בפירושו של רבי יצחק ערמאה לפרשתנו: "וגם עקרותן של אמהות כלן היה מהשגחתו יתברך להודיע חבת הבנים אצל הקדוש ברוך הוא שכלן היו מאתו ובידו להשמע אל תפילתן של צדיקים וצדקניות שהקדוש ברוך הוא מתאוה להם" (עקידת יצחק בראשית שער כ"ה)

הרד"ק בפירושו לפרשת תולדות, הוסיף נדבך נוסף על יסוד זה והוא פרסום שמם של האבות כלפי העולם: "והיתה סבה מאת הא-ל להיות האמהות עקרות להראות לבני העולם שהאל היה אוהב את אברהם ויצחק ועשה עמהם נס. ורז"ל אמרו (יבמות ס"ד) מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" (רד"ק כ"ה, כ')

כאן כבר גילוי האהבה של הקדוש ברוך הוא אינו בא רק למען יידע הצדיק ש-ה' עמו, אלא יש כאן מסר לכלל העולם שההולכים בדרך ה' טוב שכרם.

אלא שכיוון זה עדיין אינו עונה על כל שאלותנו – מדוע דווקא נקודת העקרות היא נקודה כה משמעותית? מדוע דווקא בה מתאווה ה' לתפילתן של צדיקים?

ה. תפילה כהמשכיות העולם

ננסה להציע תשובה נוספת בהבנת עומקה של המימרא הזו, בעקבות פעם נוספת בה נתקלנו באמרה דומה של חז"ל: "כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מ-ג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקדוש ברוך הוא שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה הקדוש ברוך הוא להם כך אלא שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן.

אמר רבי יהושע בן לוי למה הדבר דומה, למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך.

כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות ב') ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא א-להים את בני ישראל התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר השירים ב') 'יונתי בחגוי הסלע', השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים" (שמות רבה כ"א, ה')

במדרש זה חוזר העיקרון שהקדוש ברוך הוא צמא לתפילתן של ישראל. כביכול, כאשר הקדוש ברוך הוא גומל טובה לישראל ומוציאן ממצרים אזי קולם כבר אינו נשמע באוזניו ויש צורך למצוא צרות חדשות בשביל לשמוע את קולם של ישראל.

המשל המובא במדרש קשה מאוד להבנה – האם אותו המלך שגירה באותה עלמה את הליסטים נהג כראוי? האם מוסרי והוגן לפגוע באחרים רק בשביל לשמוע את הקול לו אתה מחכה?

נבקש לשפוך אור חדש על המימרא הזו ולהבין את דרכי ה' המסתתרים בתוכה. את 'תאוותו' של ה' לתפילה אנחנו מוצאים בחז"ל רק באירועים משמעותיים, הכרוכים בד בבד עם יצירתו וכינונו של עם ישראל. ראינו אותה לעיל אצל האימהות העקרות ובקריעת ים סוף. מושג דומה מופיע בגמרא בחולין גם ביצירתו והתהוותו של העולם, אז כל הדשאים חיכו על פתח הארץ לתפילתו של אדם הראשון: "רב אסי רמי, כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא, וכתיב, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" (חולין ס.)

כך מצאנו גם בחנה, לפני לידתו של שמואל.

ברצוננו להציע ש'תאוותו' של הקדוש ברוך הוא אינה נכונה תמיד בכל מקרה ובכל מצב. המהר"ל בחידושי אגדות עומד על כך שדווקא אצל האבות והצדיקים ה' מתאווה לתפילה: "יצחק אבינו עקור היה וכו'. ומפרש כי בשביל כך היו האבות עקרים שהש"י מתאוה לתפילתן של צדיקים. ודבר זה ענין מופלג, כי האבות הם אבות העולם ויסוד העולם. וכאשר האבות והיסודות קשורים בו הרי כל העולם קשור בו ית' כאשר ראוי. וזה שאמר שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים שהם יסודי העולם, כי התפלה היא התקשרות העלול בעלה הרי כל העולם מקושר בו" (חידושי אגדות, יבמות סד.)

המהר"ל מסביר שהאבות הם יסוד העולם, ולכן דווקא אצלם הקדוש ברוך הוא נותן חשיבות יתירה על כך שהמשך העולם, המשך עם ישראל ויסודו יגיעו מתוך כוחה של תפילה.

ממשיך המהר"ל ומסביר מה הכלל העומד מאחורי עיקרון זה: "כלל הדבר, כי השם יתברך רוצה וחפץ שיהיה העלול נתלה בעלה ולא יהיה נפרד מאתו, והתפילה היא התקשרות עלול בעלה ולכך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, ודבר זה יש לך להבין מאד" (שם)

כאשר ה' פועל פעולה משמעותית בעולם, כזו שתשפיע עליו מקצה לקצה, חשוב לו שהסיבה ('העילה') לפעולה זו והקשר שלה עם תוצאת הפעולה ('העלול') יהיו ברורים וגלויים לעיני כל.

כבר בבריאת העולם הדגיש הקדוש ברוך הוא שללא התפילה וללא ההבנה שהוא שולט בכל ופועל על הכל, העולם אינו מתקיים והדשאים אינם צומחים. לאחר מכן ה' ממשיך לנהוג בדרך זו גם אם אבות העולם – דווקא הזרע ממנו ממשיך עם ישראל נתקל בקשיים ואינו מגיע אלא לאחר התפילה.

הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים, בשביל להדגיש כי המשך קיום העולם תלוי בתפילה אליו ומגיע מכוחו.

אין זה מקרה שיצחק נולד לאברהם או שיעקב נולד ליצחק – ברור לכל מביט שיש כאן השגחה א-לוהית שכן לידה זו מגיעה דווקא אחרי התפילה. כך גם בעמוד בני ישראל על שפתו של ים סוף, רגע לפני יציאתו הסופית של עם ה' לחירות – הקדוש ברוך הוא מדגיש שיציאה זו מגיעה מכוחו.

הבנה זו שופכת אור על השאלות בהן פתחנו: ראשית אין כאן התנכלות, חלילה, של הקדוש ברוך הוא. אין כאן פגיעה באבות לצורך הפגיעה. יש כאן מטרה שלא ניתן להשיגה בדרך אחרת – המשכיות העולם רק מכח הבקשה הישירה לקדוש ברוך הוא וגילוי הדבר לכלל העולם. על פי כיוון זה ברור גם מדוע דווקא בבנים הקדוש ברוך הוא התאווה לתפילת הצדיקים, שכן הם אלו הממשיכים את הזרע. בנוסף, ברור מדוע מידה זו שייכת דווקא אצל הצדיקים.

ו. מה ניקח מזה אלינו?

ההסבר היפה שהסברנו במימרא של חז"ל לא מתאים למשל שהובא בשמות רבה. בפשטות הדברים, המשל מדגיש את הצורך הבסיסי והכנה של המלך לשמוע את קולה של אותה אישה גם כאשר הדבר לא צודק. אמנם קשה להבין שזו הנהגת ה', אך ייתכן להוסיף לכך עומק בעקבות הפירוש שלנו.

תשומת לב לכך שבמשל המובא במדרש, כאשר הנערה זועקת – היא זועקת למלך. דהיינו, אין כאן שמיעת הקול גרידא. המלך לא מתגעגע לצלילים של אותה נערה, אלא יש כאן רצון לכך שהיא תבין את מלכותו ואת התלות שלה בו.

ברמה הלאומית מצאנו שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים, שכל באי עולם יכירו את פעולתו בהוויתו של עם ישראל – וברמה הפרטית ה' מתאווה לכך שכל יהודי ירגיש כל רגע ורגע שהוא בידי בורא העולם ויבין את התלות בו. ממילא, על כל אחד ממנו להבין שאנחנו צריכים תמיד להשמיע את קולנו אל המלך בין בטוב ובין ברע. אם לא כן, ייתכן שהקדוש ברוך הוא יתגעגע גם לקול שלנו.

היטיב לנסח את הדברים ר' דוד שלמה אייבשביץ בעל הלבושי שרד, בספר דרשותיו ערבי הנחל: "כי התפלה עיקרה ההכנעה, שעל ידי שמתפלל ועומד לפני מלך מלכי המלכים נופל עליו הכנעה, וזה עיקר החשיבות לפני השם יתברך לב נשבר ונדכה לפניו ית', ולכן מדרך בני אדם בהטיב לו רם לבבו ואינו נכנע, ובהיצר לו חלה את פני ה' ונכנע לבו ע"י הצרה, וראוי ליבוש ולהכלם מאד מלפני ה' ית' על אשר הצרה הכניעה לבו וזולתה לא בא לידי הכנעה בהיות מלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה סתרו וגילויו.

וחכמים אמרו כי מי שבא לידי מדה זו שנכנע בהיצר לו ומתחנן לפני השם יתברך בהכנעה, תקנתו, שיבוש אז מלפני ה' על אשר לא נכנע מלפניו בתחלה, ויבכה ויתחרט מאד על זה, ועל ידי זה יהיה חשוב לפני השם יתברך כאלו הקדים התפלה לצרה, רצה לומר שהקדים ההכנעה מאז ומקדם כיון שמתחרט ובוכה על זה.

ואמרו החכמים כי ישראל בהיותם במצרים באו למדה זו. שמתחלה שכחו אל מושיעם לא פחדו אל ה', וכי הרעו להם המצריים מאד, נכון לבם וזעקו בתפלה, ויבושו בעצמם על זה מאד אשר המצרים גרמו להם להתפלל, וזעקו לה' על שלא הקדימו התפלה והכנעה מקדם, ופירשו שזה כוונת הפסוק (שמות ו', ה') את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, כי עבודה זו תפלה (תענית ב א), וירצה שזועקים על זה על שהמצרים הם שגרמו להם להתפלל ולא התפללו מקדם והבן. נמצא, בהיות אדם עושה כן, נחשב לפני ה' כאלו הקדים התפלה לצרה, ואז אין בקשתו מתאחרת על ידי שמתאוה הקדוש ברוך הוא לתפלתו, דהא במי שמתפלל בלי צרה אין שייך זאת וכאמור, והבן כ"ז" (ערבי נחל, וארא)

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).