"לא יסורו ממנו" – האדם, ערכיו וזכויותיו
המשכן וכליו – שעל בנייתם מצווים ישראל מפרשת תרומה ועד לסוף ספר שמות – זכו לאנלוגיות רבות לקיום האדם בעולמו כפרט, ולקיום האדם כקולקטיב [=קבוצת חיים] בהיסטוריה האנושית כולה. המדרש הגדול משווה את המשכן עם מעשה בראשית, עם גוף האדם, עם התורה והמשנה, עם אירועים היסטוריים, ואף למידות שונות שבאדם. מכאן שיותר משהיה המשכן מקום לעבודת ה', הוא היה ייצוג מוחשי וקיים להיבטים שונים בחיי האדם הפרטי,בחיי עם ישראל ובהיסטוריה האנושית בכלל.
אף שה' מצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המשכן לא שימש את ה', אלא רק היה אמצעי מוחשי שבאמצעותו תיכנס הכרת ה' בתוך כל אדם ואדם מישראל. אם כל אדם מישראל בונה את מקדש בלבו לעבודת ה', אזי מובטח שה' ישכון לא רק בלב אותו אדם [אלשייך], אלא גם בכלל ישראל כעם. וכך אכן הבטיח ה' לשלמה בעת בניית בית המקדש: "הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה, ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם, והקימותי את דברי, אשר דיברתי אל דוד אביך; ושכנתי בתוך בני ישראל, ולא אעזוב את עמי ישראל" [מלכים א, ו, י"ב-יג]. בהליכת שלמה המלך בדרך ה' הובטח לא רק קיום ההבטחה הפרטית למלוכת בית דוד, אלא גם לשכינת ה' בכל עם ישראל.
ואכן בתפילת שלמה אל ה' בחנוכת בית המקדש מונה שלמה המלך את המצבים בהם כל אדם יגיע לבית המקדש כדי לבקש מחילה על חטאיו ולבקש כל סעד שהוא זקוק לו: "כל תפילה, כל תחינה, אשר תהיה לכל האדם, לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה…וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך…ובא והתפלל אל הבית הזה..ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך…" [מלכים א, ח, ל"ט-מ"ג]. ולא רק סעד לאדם הפרטי, אלא גם לכל עם ישראל במצבי אסון לאומיים, או מלחמה, עצירת גשמים, רעב ועוד. בית המקדש משמש את עם ישראל ולא את ה'. ומשכך, מעשי הישראלי הפרטי ומעשי ישראל כעם הם שקובעים האם המשכן במדבר, או בית המקדש שהחליפו בדור שלמה המלך, יצליחו למלא את ייעודם. וכך גם כיום בית הכנסת – שהוא מקדש מעט – משמש את האדם לכל תפילה ותחינה שברצונו לשטוח בפני בוראו.
בציווי בניית המשכן וכליו משתמשת התורה פעמים רבות בפועל "לעשות": "ועשו ארון..", "ועשית כפרת..", "ועשית שולחן..", וכיו"ב. מעשי האדם הם שקובעים האם מה שהוא בונה יגשים את ייעודו. בכל הכלים נקטה התורה לשון יחיד: "ועשית.." ורק לגבי הארון נקטה התורה לשון רבים: "ועשו.."[1]. הארון היה גם הכלי הראשון והיחיד שעשייתו חלה על כלל הציבור. הארון שבו הושמו לוחות העדות מסמל את הערכים שעליהם יש להשתית את החברה היהודית. בעיצוב הערכים הללו וביישומם יש לכל אחד מהציבור חלק יומיומי. לפיכך, כל אחד מהציבור מחויב בעשיית הארון ובשמירה על תוכנו: הערכים הבסיסיים עליהם מושתתים חיי האדם באשר הוא אדם, וחיי העם היהודי כעם. אולם בשאר הכלים, המסמלים את שאר הדברים הנחוצים לאדם, כל אחד צריך לעשות לעצמו.
כל הכלים במשכן היו תוספת והשלמה לארון [רש"ר הירש]. הציווי לעשות מקדש לשכינת ה' בישראל מתמקדת ומתמצה בעשיית הארון, שבעשייתו יש חלק לכל אדם ואדם. כך בחיי האדם והאומה, כל שאר הצרכים של האדם – חשובים ככל שיהיו – צריכים להתמקד ולהיות נגזרים מהערכים של האדם והעם, ולא להיפך. הארון היה עשוי עצי שיטים, אך היה צריך לצפותו "זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו". בעשיית הארון מעצי שיטים נקטה התורה לשון רבים:"ועשו", אך ביחס לציפוי הזהב נקטה התורה לשון יחיד "וציפית..". הערכים – המסומלים בארון – שעל שמירתם מופקד כל אדם צריכים להיות פשוטים ונהירים לכל אדם, גם לאדם הפשוט ביותר בעם.
רצוי שכל אדם יצפה את ערכיו בדבר נוצץ כזהב, אך אם בחר ליפות את ערכיו בכסות נוצצת עליה לעמוד בשני תנאים: האחד, שהכסות תהיה "זהב טהור". רוצה לומר, כסות אמיתית, לא כזו שהיא לצרכי ראווה בלבד. כזו שחיצוניותה תעיד על פשטות פנימיותה, בדומה לעץ הארון המצופה זהב. התנאי השני, שהאדם יקדים לצפות את עצמו מבית, ורק לאחר מכן כלפי חוץ. ומדייק בעל ה"כלי יקר" כי התורה לא הזכירה ציפוי זהב טהור מבחוץ, אלא רק מבית "כדי שנלמוד מזה, שכל מה שהאדם עושה כדי להדר את עצמו בעיני אלוקים הוא ודאי טהור בהחלט, אבל כל מה שהוא מראה חיצונו טהור אינו טהור בהחלט, כי יכול להיות שהוא עושה כן מפני הרואים" [=המביטים בו].
לארון הוצמדו בדים שהיו חלק בלתי נפרד הימנו ולגביהם נאמר "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". ומעיר בעל ה"טעם ודעת" כי לא היו זקוקים לבדי הארון כדי לשאת אותו, כי הארון היו נושא את נושאיו [סוטה, לה]. נוכחותם התמידית של בדי הארון בצמוד לארון מסמלת שלארון ותוכנו – תורת ה' – לא הייתה זיקה למקום ולזמן מיוחדים, והקשר בין עם ישראל לתורה הוא נצחי, גם כאשר עם ישראל בגלות ולדורי דורות [רש"ר הירש].
באנלוגיה נאמר כאן שבדי הארון הם האדם, וזכויותיו כאדם וערכיו האנושיים של מי שנברא בצלם האדם הם תוכנו של הארון. כשם שאין להפריד לעולם בין הארון לבדיו, הרי שהקשר של כל אדם, באשר הוא אדם שנברא בצלם אלוקים, לערכיו הבסיסיים כבן אנוש ולזכויותיו כאדם הוא בל יינתק, ללא קשר למקום ולזמן בו הוא חי. נושאי הארון הם אנשי המשפט והמדינה המופקדים על "נשיאת הארון", על שמירת זכויות כל אחד מיחידי הציבור כאדם.
למרות שהערכים המונחים בארון וזכויות האדם אינם יונקים את חיותם ותקפם מנושאי הארון, אלא מכח פנימיותם, ולפיכך הם – הערכים וזכויות האדם – נושאים את עצמם, עדיין בעולם המעשי זקוקים הם ל"נושאי הארון" בכל חברה, אנשים המופקדים על שמירה ואכיפת הזכויות של כל פרט באותה חברה.במקום שבו האדם מקדש במעשיו את עצמו כאדם הנברא בצלם אנוש יכולה להתקיים ההבטחה האלוקית "ושכנתי בתוכם". לפיכך הקדימה התורה את הציווי "ועשו לי מקדש…" לכל בניית המשכן וכליו, והצמידה את אותה הלשון בעשיית הארון הראשון לכל כלי המשכן: "ועשו ארון עצי שיטים..".
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)