כי עיף אנכי

הדפסה

פתיחה

ספר בראשית עוסק, ברובו, ביחסים משפחתיים בתוך משפחות האבות. לעיתים אנו מוצאים בבתיהם של האבות תופעות אשר מעלות תהיות – אשר אמנם ניתנות לתירוץ והסבר, אך עדיין מהדהדות. תופעה כזאת מופיעה בפרשת תולדות: במפגש עם הדמויות של יעקב ועשו, אנו תמהים איך קרה שמביתו של יצחק אבינו, אבי האומה וגם אב שחינך וגידל את יעקב אבינו, יצא ילד מושחת ורשע כמו עשו? ננסה לענות שתי תשובות לשאלה זו.

עבודה

תשובה ראשונה יכולה שיצחק כלל לא היה מעורב באישיותו של עשו. תשובה זו כוללת פטירת יצחק מכל אשמה ואחריות, ומניחה כי אין סיבה ותוצאה, אלא עשו נולד רשע. המדרש דורש כי כבר מזמן ההריון יעקב ועשו נמשכו לדרכים שונות – יעקב היה חפץ להגיע לבתי מדרשות, ואילו עשו רצה לבוא לתיאטראות ובתי עבודה זרה:
רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. (רש"י בראשית כ"ה, כב)

תשובה זו מניחה בפנינו כמה קביעות קשות, כמו היחס לכפירה ואמונה וכן לשאלת הבחירה החופשית. נראה, אפוא, כי יש לנסות לחפש תשובה אחרת – ולהסביר כי דמותו של עשו לא נולדה כפי שהיא, אלא התפתחה לאורך ילדותו. על מנת לבחון את התשובה הנ"ל יש לחקור לעומק את הסיפור שבו אנו נחשפים לעשו בצעירותו – מכירת הבכורה.

"עיף אנכי"

ויגדלו הנערים… ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי… ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה. (בראשית כ"ה, כט-לד)

התיאור היחיד שניתן לנו על עשו במפגש זה היא שהוא מגיע עייף מהשדה, וכך גם מגדיר את עצמו – 'כי עייף אנכי'. המדרש מזהה מאחורי התכונה הזאת בעייתיות רבה, ואף דורש אותה להסביר כי עשו עשה דברים חמורים: אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. (בבא בתרא טז:)

נראה שיש לתמוה על אמרה זו של רבי יוחנן: המילה עייפות לא זרה לנו, ואף שגורה על לשוננו ללא בעיה. משמעות המילה לא השתנתה במרוצת השנים, ואם כך – מה כל כך חמור בעייפות של האדם?

יש לעיין במקראות אחרים שבהם מובא תיאור העייפות. בתורה זהו ביטוי שמופיע רק פעמיים – האחת בסיפורו של עשו, והשנייה בתיאור של עם ישראל לפני מלחמת עמלק – שֵׁפֶל במורל של עם ישראל. הפסוק מצמיד אל העייפות של העם את החוסר יראת ה': זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. (דברים כ"ה, יז-יח)

חז"ל קובעים כי אדם עייף הוא אדם שנותן ליצרים הבהמיים שלו להשתלט עליו וגורעים מהאישיות שלו. מי שלא מרגיש כי הוא חי מרוב העייפות שלו – הדבר מעיד על פגם משמעותי בתכונותיו. האדם שמגדיר את עצמו כך ייכנע לתאוותיו בשלל הזדמנויות, וחז"ל אף טוענים כי במקרי קיצון יגיע מכך לעבירות חמורות – איסורי עריות, שפיכות דמים וכו'.

ניתן לחזק את ההבנה הזאת מכך שעשו חוזר מהשדה. השדה הוא מעין "ג'ונגל", שבו האדם לא חייב לחיות לפי תכתיבים חברתיים רגילים – הוא יכול לעשות מה שירצה, מתי שירצה בלי לשאת בהשלכות.

מנהיג אמיתי חייב לדעת לשלוט על עצמו למרות הקשיים. התורה מדגישה זאת בכך שמיד לאחר התנהגותו הפזיזה והאימפולסיבית של עשו, היא מתארת את האישיות האיתנה של יצחק: בתקופה של רעב ממושך בארץ – יצחק נשאר בארץ למרות הקושי והרעב: ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך… (בראשית כ"ו, א)

עשו מצטייר כדמות של אדם רופס, נכשל – דמות שלא יכולה להיות המשך של מנהיגי האומה אברהם ויצחק. אך עדיין יש להסביר איך הוא הפך מדמות חלשה ורופסת, לדמות אפלה ומלאת שנאה. את הפניה הזאת מבצע עשו בסיפור מכירת הבכורה.

חרדה גדולה

לאחר מכירת הבכורה עשו מבין כי עשה טעות, ונכשל בכך שמכר את בכורתו. מיקומו הטבעי על פי הלידה היה להוביל את האומה, והוא השליך את הזכות הזאת כי לא שלט ביצריו, ונכנע לתאוות הבשר.

בפני עשו ניצבות כעת שתי אפשרויות: 1) הודאה בטעותו וניסיון לתקן את דרכיו. 2) התכחשות אליה.

עשו יודע כי כל הודאה בטעות תציב אותו מתחת ליעקב, שהרי יעקב בעל הבכורה ועשו טעה. אשר על כן, הוא מחליט לשנות כיוון – להילחם ביעקב ולזכות בבכורתו בחזרה, וכל האמצעים כשרים. עשו מסרב להכיר בהתנהגות הבעייתית שלו לפני המכירה, וגם בטעות שלו במכירה עצמה. הוא מאמץ אליו את הרשעות על מנת להשיג את מטרותיו, תכונה שלא ראינו בו בעבר.

יצחק אבינו לא יודע על מכירת הבכורה, ולכן לא כיר בשינוי זה של עשו, וממשיך לראות בו דמות עצלה ורופסת. אשר על כן, הוא סבור שניתן לחנך את עשו להפסיק להתנהג בעצלות – על ידי פיתוח משמעת עצמית אצלו, וגילוי כוחות פנימיים. זו הסיבה שלפני נתינת הברכות, יצחק שולח את עשו להתאמץ לעבוד ולהביא לו ארוחה:
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. (בראשית כ"ז, א-ג)

יצחק רואה בעשו היורש הטבעי של הבכורה, ממש כפי שהוא היה יורשו הטבעי של הבכורה כבנם הראשון של שרה ואברהם. הוא רואה את חייו וניסיונותיו מקבילים לסיפור חייו של אברהם – הרעב והניסיון עם אבימלך מחזקות אצלו את ההבנה הזו.

בהולדת יצחק, שרה דרשה לגרש את ישמעאל ממנה ולהביא את הבכורה אל יצחק, כי בישמעאל יש פסול בגלל הייחוס שלו להגר – פסול שה' מאשר כי מוצדק לגרש את ישמעאל מפניו. בזמן שיצחק מתכנן להביא את ברכות הבכורה לעשו, מתגלה לו כי רבקה קובעת שיעקב הוא הדמות הראויה לקבל את הבכורה, ויש בעשו פסול שבגללו אינו ראוי לה – ויש להישמע לטענתה. הוא מבין כי בעשו יש גם פסול, אך לא בייחוסו כמו אצל ישמעאל – אלא בהתנהגותו הפסולה. כל חייו האמין יצחק שיש בו את הכוח לשנות את עשו ולהפכו למנהיג ראוי. יצחק האמין כי עשו ויעקב יחדיו יכולים להיות מנהיגיהם של האומה – האיש התם ואיש הציד.

אך חלום זה נגוז. עשו אינו מתאים לקבל את הנבואה – יש בו שחיתות מוסרית שנבנתה על גבי חולשתו. בסופו של דבר יצחק אמנם מברך את עשו, אך בברכה שאין בה רמיזה למנהיגות והמשך – אלא רק לשפע וכוח. כך מביתו של יצחק יצאה דמות מושחתת ומרושעת כמו עשו, אשר צאצאיה – אדום ומואב – יפגעו רבות בבני ישראל.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת תולדת תשפ"ג, סוכמה ע"י איתן סיון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).