עניינה של ברכה
א. איך ברכה עובדת?
הסיפור המרכזי של פרשתנו עוסק בשאלה מי יזכה להתברך מפיו של יצחק. שאלה זו, כך נראה, משמעותית ומרכזית מאוד ותשפיע על המשכיותו ובנייתו של עם ישראל.
בשיעורנו השבוע ננסה לתהות על קנקנה של הברכה – מדוע מייחסים לה חשיבות כה גדולה? כיצד היא עובדת? שאלה זו העסיקה את רבותינו הראשונים, ונעסוק בה בעקבות האברבנאל המביא את שיטתם בשאלה השמינית שלו, בפרק כ"ז בפרשתנו.
ב. נבואה או תפילה
ראשית דבר מציג האברבנאל שתי אפשרויות כיצד פועלת הברכה:
"השאלה ה-ח' הוא הספק שהעיר עליו ראשונה הראב"ע והרלב"ג וזכרו הר"ן גם כן, וענינו אם הברכות בכלל הם נבואה פשוטה והגדת העתידות[1] או אם תפלה ובקשת רחמים על המבורך להביא עליו מההצלחה והטוב מה שירצה הנביא" (אברבנאל כ"ז)
לאור כל אחת מההבנות הללו, מתקשה האברבנאל להבין מדוע כל כך משמעותי לרבקה שדווקא יעקב יקבל את הברכות:
"ויש לכל אחד מהצדדין ספקות עצומות.
כי אם היו נבואה פשוטה והגדת מה שיהיה יקשה למה חרה לרבקה ולמה עשתה כל התחבולה ההיא והנה מה שגזר השם יקום ומי יפר ולמה צעק עשו וחרד יצחק חרדה כי אם היו הגדת עתידות מה לנו שיאמר אותם ליעקב או לעשו ומה ענין בא אחיך במרמה ויקח ברכתך: ואמרו הן גביר שמתיו לך. ואמרו את בכורתי לקח. כי הנה יצחק לא עשה דבר מעצמו אבל הגיד העתיד להיותה ויעקב לא עשה בו דבר יחייב הענין ההוא.
ואם אמרנו שהברכה היא בקשת רחמים על המבורך יקשה מאד כי מי מנע יצחק מהתפלל כנגד עשו ולברך אותו בברכה אשר ברך ליעקב וכל שכן שלדעת עשו נתנן ולמה חרד חרדה גדולה ותפלתו אל חקו תשוב. סוף דבר שענין אלו הברכות מסופק וקשה מאוד" (שם)
לפי שנראה את תשובת האברבנאל, נעמיק מעט את קושייתו. מלבד הקושי הספציפי בפרשה נראה שיש קושי נרחב יותר לראות את הברכה באחד משני האופנים הנ"ל.
נבואה והגדת עתידות אינם באים להשפיע ולפעול על המציאות כי אם לגלות את המציאות. כל עניינה של הנבואה הוא להביא לידיעת המאזין שאכן כך יקרה, כדי שהוא יוכל לכלכל את מעשיו בהתאם.
בפשטות, לא זו מהות הברכה. ברכה נועדה להוסיף שפע וטוב לאדם ולא רק לגלות כי זה שפע זה יגיע בעתיד. כך, למשל, אומר לבן ליעקב: "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (ל', כ"ז), אף שמדובר כאן על העבר. כוונת לבן שהקדוש ברוך הוא הוסיף לו שפע שלא היה אמור להגיע אליו בזכותו של יעקב.
אם נעמיק בהבנה השנייה אותה מציע האברבנאל, לפיה הברכה היא מעין תפילה, הדברים קשים גם הם. ראשית – מדוע צריך שמות שונים לאותה הפעולה? בנוסף, בברכה יש צורך דווקא להתברך על ידי אדם אחר, ואילו בתפילה גם תפילתו של האדם עצמו נשמעת. אם כן, מדוע עליו לקבל תפילה מאדם אחר? בנוסף, כמו שאומר האברבנאל, חרדתם הגדולה של יצחק ועשיו בפרשה כאשר הם מגלים את התרמית של יעקב מלמדת אותנו שגם ברכה 'בטעות' חלה ועובדת, שאם לא כן, מדוע החרדה הגדולה הזו? ברור שתפילה כזו אין דינה לחול, שכן בתפילה כוונת הלב היא המשמעותית ולא הפעולה עצמה.
בכל זאת יש שראו בברכה כתפילה של אדם אחד על חבירו, וניתן לסמוך את הדברים גם על המקורות הבאים.
במסכת בבא בתרא מצינו: "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (בבא בתרא קטז.)
בפשטות, כאן החכם מבקש רחמים והם מועילים. דבר שדומה מאוד לברכה הנהוגה כיום.
כך מצאנו גם במדרש רות רבה שם בפירוש המילה 'ברכה' ו'תפילה' מתחלפות זו בזו: "ויאמר ברוכה את ל-ה' בתי היטבת חסדך וגו', ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן.
רבי יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, בועז היה בן שמונים שנה ולא נפקד, כיון שהתפללה עליו אותה צדקת מיד נפקד שנאמר ותאמר נעמי ברוך הוא ל-ה'.
ריש לקיש אמר רות בת ארבעים שנה היתה ולא נפקדה כיון שנשאת למחלון וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה שנאמר ויאמר ברוכה את ל-ה' בתי.
ורבנן אמרין שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהן של צדיקים שנאמר ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה, היטבת חסדך האחרון מן הראשון וגו'" (רות רבה ו', ב')
למרות שאכן ניתן ללכת בכיוון זה, נראה בהמשך דברינו כיוונים נוספים המפרשים את מהות הברכה.
ג. ברכת המשך הדרך
כיוון אחד אכן רואה בברכה של פרשתנו ברכה מיוחדת וייחודית. רבינו יונה בדרשותיו לפרשת תולדות עומד על נקודה זו ומבין כי ברכות כאן מסמלות את המשך זרע אברהם ומכאן חשיבותן הרבה: "ובהיותו (עשיו) בכורו רצה לברכו להנחילו מקומו… ורבקה אמרה אל יעקב בנה… כי ידעה שאברהם נתן ליצחק כחו בברכות שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק והשם אמר ליצחק ונתתי לזרעך את כל הארצות האלה נמצא הדבר תלוי בו לבחור הזרע" (דרשות רבינו יונה, תולדות)
רבינו יונה מתבסס על המדרש אותו מביא רש"י בתחילת פרשת לך לך: "והיה ברכה – הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ" (י"ב, ב')
לפי מדרש זה, הקדוש ברוך הוא נתן כח בידי אברהם להחליט מי ימשיך את דרכו. לאברהם לא הייתה התלבטות גדולה, שכן רק בן אחד נולד לו משרה ו-ה' הורה לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע".
אך יצחק אכן נדרש לבחירה האם להעביר את מושכות ההמשכיות של עם ישראל לידי עשיו או יעקב. ממילא, ברכה זו שונה מכל ברכה אחרת המופיעה בתנ"ך – ואין ללמוד ממנה לברכות אחרות. אם כן, קושיות האברבנאל אינן שייכות כלל וניתן בצורה פשוטה להבין שברכה רגילה היא אכן תפילה.
ד. הכנה לקבלת השפע
האברבנאל עצמו כן משווה בין הברכות ובעקבות כך מדייק את הבנת מושג הברכה באופן שונה מתפילה רגילה: "אבל אמתת הענין הזה הוא כפי מה שביארתי למעלה, שברכות האנשים אלו לאלו בין שיהיו נביאים או חסידים ואנשי מעשה אינן אלא נתינת הכנה למבורך ותפלה לש"י שישפיע עליו מטובו. וזה לפי שהשפע העליון נשפע על המקבל בהדרגות ואמצעיים ובתנאי שהיה המקבל מוכן אליו וכבר לא יהיה המקבל מוכן מצד עצמו ויכינהו המברך בתפלתו ויהיה המברך ההוא אמצעי בהורדת השפע ההוא ולזה היו המברכים סומכים ידיהם על המבורכים כדי להכינם לקבל השפע והטוב ההוא וכאלו הנביא או הצדיק ההוא צנור להמשיך השפע על ידו וכמו שכתוב (במדבר כ"ז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (אברבנאל שם)
הברכה, להבנת האברבנאל, משמשת הכנה לקבלת השפע הא-לוהי ואין היא מבטיחה נתינת שפע בעצמה.
נביא שתי הוכחות להבנה זו.
ראשית, בהקמת המשכן מתוארת ברכה אהרן ומשה אל העם שבעקבותיה כבוד ה' נראה אל העם: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט', כ"ב-כ"ג)
הראיה השניה היא מהברכה המשמעותית והמפורשת ביותר בתנ"ך, עליה אנחנו מצווים עד היום, ברכת כהנים. בסופה נאמר: "וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (במדבר ו', כ"ז)
פשטות הפסוק היא, ש-ה' הוא זה שמברך את בני ישראל, וברכת הכהנים משמשת רק הכנה לברכה זו.
האברבנאל מתייחס גם לפעולה הפיזית של הברכה – שימת יד על ראשו של המברך. לדבריו, שימת היד היא סמל לכך שיש כאן הכנה למשימה מסוימת ולהשראת שכינה במעשיו של המתברך.
בהתאם לדברי האברבנאל, אפשר לראות את בקשתו של יצחק מעשיו ללכת ולהכין ציד, כחלק מאותה הכנה לקבלת שפע א-לוהי. בשביל שעשיו יהיה ראוי לקבלת השפע הוא צריך לפעול פעולה טובה – הברכה איננה עומדת בחלל ריק אלא דורשת גם גיבוי במציאות.
אפשר להסביר את פעולת הברכה כהכנה לשפע בכמה אופנים.
ייתכן שהברכה מועילה על ידי כך שהיא גורמת למתברך להרהר במעשיו, להעמיק ולהתמקד בהם יותר וממילא על ידי כך הוא נהיה מוכן יותר לשפע הא-לוהי.
בנוסף, ניתן להציע שעצם הרצון להתקדם בתחום מסויים או לקבל מעשה מסוים יש בו כבר פתיחת פתח לפני הקדוש ברוך הוא להענות לקריאה ולהשפיע את השפע.
אפשרות אחרת שניתן להעלות על הדעת רואה את הברכה ככלי רוחני שהקדוש ברוך הוא נתן בעולם. יש בכוחו של כלי זה, באופן סגולי, להשפיע שפע בעולם.
הדיבור של האדם משפיע בעולם בתחומים לא מעטים. כך, בהלכות נדרים אדם יכול להחיל איסור על חפץ מסויים, בהלכות נזיר אדם יכול לשנות את מעמדו, הקדש נעשה על ידי דיבור כך ש"אמירתו לגבוהה כמסירתו להדיוט" (משנה קידושין א', ו'). אם כן, ייתכן שבכוחו של הדיבור גם ליצור הכנה לשפע א-לוהי.
אפשרות רביעית ניתן להציע על פי מנהגו של רבי אליעזר פאפו בעקבות הזוהר הקדוש: "ואמרו בזוהר ח"א דף רכ"ז דכשאדם רוצה לברך לחברו או לבנו וכיוצא צריך לברך בתחלה להקדוש ברוך הוא ואי לא מברך תחלה להקדוש ברוך הוא אינון ברכאן לא איתקיימו, וכן היה מנהג הרב מוהר"י חזק ז"ל דכשבא אליו אדם א' לברכו משים ידו על ראשו ואומר יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך מברכו לאיש ההוא או לנער וכיוצא… וכן אני נוהג לברך את בני ואת כל המבקש ברכתי אני מניח ידי על ראשו ואומר יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא והוא ברחמיו ישמרך מכל רע ישמר את נפשך ויתקנך בעצה טובה מלפניו ותהיה שלם במדות ובדעות ובכל מיני שלמות" (פלא יועץ, ברכות)
בזוהר מובא להזכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא לפני שמברכים. ייתכן שיסוד לזה מצאנו בברכת כהנים: "ושמו את שמי על בני ישראל" (במדבר ו', כ"ז), שברכת כהנים היא כקריאת שם השם על המתברך, וממילא כאשר השכינה שורה עליו, באם הוא ראוי, תחול הברכה על ראשו.
ה. למה שברכה תועיל?
ננסה להוסיף נופך נוסף להבנה אותה פיתחנו שהברכה משמשת כהכנה לשבח רוחני, מדברי מרן הראי"ה זצ"ל בהסברו לסיפור המופלא המופיע במסכת ברכות: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו" (ברכות ז.)
סיפור זה מקשה מאוד על הבנת הברכה כתפילה, שכן היתרון בללכת אל חכם שיתפלל בעבורך קיים אם יוצאים מנקודת הנחה שהחכם מרוצה ומקובל יותר לפני המקום ולכן ריבונו של עולם ייענה לתפילתו. אך בסיפור של רבי ישמעאל בן אלישע הס מלהזכיר דבר כזה – האם ריבונו של עולם לא מספיק קרוב אצל עצמו?! בנוסף מהגמרא בבבא בתרא הקוראת לאדם ללכת ל'חכם' בשביל שיתפלל בעבורו, נשמע שיש צורך לבקש ברכה מאדם שמעלתו רבה משלך, לעומת זאת הגמ' בברכות מסיימת במסקנה הפוכה לחלוטין: "וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך" (שם)
הרב זצ"ל מסביר את הדברים בעין איה: "ההנהגה הא-להית העמידה כל הענינים הנמצאים, החמריים והרוחניים ופעולותיהם, הכל בחכמה נפלאה, באופן משיג תכליתן, שהוא להיות מחזק את התכלית המוסרי שהוא פריו של המציאות.
והנה חקק השם יתברך שתועיל תפילה, מפני התכלית המוסרי היוצא מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהיה דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלום ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. על כן לא תהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כי אם חק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות, ביחושו המוסרי" (עין איה ברכות א', ס"ח)
בדברי הרב הללו ישנן כמה חידושים מופלאים בעניינה ומהותה של הברכה. ראשית, מסביר הרב מדוע אין הבדל בין ברכת חכם להדיוט, שהרי תועלת הברכה בעולם הוא 'חק רוחני' ועל כן ברכה עובדת. הרב מעמיק את הדברים ומסביר גם מדוע ריבונו של עולם חוקק חוק זה: "כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלו' ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה" (שם)
עולם בו הברכה מועילה הוא עולם נחמד יותר, בו כל אדם מנסה למצוא חן בעיני חבריו בשביל לזכות לברכתם ולא לקללתם. על כן חקק ריבונו של עולם שהברכה תועיל ותשפיע שפע אמיתי בעולם, כחלק מעשיית העולם מקום טוב יותר.
ו. למעשה
התפיסה של הברכה כהכנה לשפע א-לוהי יכולה לקרוא לנו לתפוס את מושג הברכות באור שונה מעט מהמקובל. אין כאן איזה לחש או קסם שעובד תמיד, אלא יש בברכה קריאת כיוון מסוימת. קריאת כיוון זו מתבצעת בין אם על ידי הכנת שם שמיים לתחום מסוים בו האדם רוצה להשתפר, בין אם על ידי שימת לב לתחום מסוים ובין אם על ידי כח רוחני שפעל ריבונו של עולם בעולם.
בעקבות הדברים שראינו ברור גם שלא כל ברכה סופה להתקיים. הברכה היא רק תחילתו של מסע והכנה בלבד לעבודה שהמתברך יעבוד לאחר מכן ובזכותה הוא יזכה לשפע הא-לוהי.
בנוסף, בעקבות דברי מרן הראי"ה זצ"ל, חלק ממטרת הברכה הוא הבאת שלום בעולם. ולכן ראוי לסיים בהדרכתו של הפלא יועץ שלאחר לימודנו ניתן להבינם באור בהיר ונהיר:
"כתיב טוב עין הוא יבורך, ואמרו רז"ל אל תקרי יבורך אלא יברך כי מי שהוא טוב לעולם יברך והמברך את ישראל הוא גם כן מתברך כדכתיב ואברכה מברכך…
ומאחר דכתיב "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות" ראוי להשתדל לעולם לברך את ישראל אולי יהיה בעת רצון ויעשו דבריו פירות. ולכן גם המתברך הוא יברך ויאמר וכן למר…
ונמצא שאם ברכתו עשתה פירות הרי הוא גומל חסד עם חבירו ועל כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולמצוה תחשב לו כי זה הוא טעם קצת פוסקים שמתירים לברך את חבירו קודם שיברך על המתיקה ואין זה מגדר מקדים כבוד הבריות לכבוד שמים שגם זה כבוד שמים הוא…
וראוי לאדם להשתדל תמיד שיברכוהו ויברח מאד מלהתקוטט עם שום אדם ולהיות גורם קללה לעצמו שהרי אמרו רז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך…
ובפרט לברכת ת"ח וצדיקים יתאוה לה ויהא מחזר אחריה שברכתן קרובה להתקיים ועכ"פ ישא ברכה מאת ה' על היותו מחשיב התורה וצדקת ה' והרי זה בכלל מכבד התורה ולומדיה" (פלא יועץ ברכות)
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] מצאנו בתורה מקומות בהם תפקיד הברכות הוא גילוי העתידות. למשל, בפרשת 'ויחי' בסוף ספר בראשית, יעקב אבינו קורא לבניו ומברך אותם הוא פותח את דבריו בקריאה: "הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִֽים" (מ"ט, א'). ואכן ברכותיו, הכתובות בלשון ברכה, מתפרשות במדרש ובפרשנים כנבואה לעתיד לבוא.