מלחמת היחיד ומלחמת הלאום
א.
בתחלית פרשתנו הקב"ה מברך את אברהם שיהווה ברכה לגויי הארץ: וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח, יז-יט)
משום שאברהם מקדש שם שמים ומחנך את ביתו ללכת בדרך ה', הקב"ה גומל לו בהבטחה שזרעו יהיה עצום ורב, ובנוסף הוא ישמש כמקור ברכה לשאר הסובבים אותו.
הקשר בין אברהם לבין שאר עמי הארץ מתחיל כקשר חזק, אך למרות הברכה הוא מדרדר לאורך ספר בראשית: בתחילה אברהם נמצא במערכת יחסים קרובה עם מלכי הארץ ואף יוצא למלחמה איתם ומגן עליהם. בהמשך הספר אברהם מתפלל למען סדום ומנסה להציל אותה בזכות הצדיקים הבודדים שאולי יש שם, אך כושל ואינו מצליח, והסיפור נגמר במריבותיו ובמריבות יצחק עם אבימלך וב" מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (שם כ"ו, כז).
הידרדרות זו של הקשר קשורה לנושא רחב יותר ועקרוני: ההבדל בין מלחמת אומות לבין ריב בודדים והלגיטימציה השונה לפעולות קשות. ההבדל עולה גם בפרשה הקודמת בצורה משמעותית, וכן במדרשים, וננסה לעמוד על כך.
ב.
בתחילת ספר בראשית ישנם שני ניסיונות לגרש את הגר וישמעאל מביתו של אברהם: במקרה הראשון, בפרשת לך לך, שרה כועסת על כך שהיא נהיית קלה בעיני שפחתה ושהיא מזלזלת בגבירתה, מענה אותה ומשום כך הגר מחליטה לברוח. הקב"ה אינו מקבל את הטענה, פונה אל הגר ומחזיר אותה להתענות תחת יד גבירתה.
הניסיון השני מופיע בפרשתנו, כאשר שרה רואה את ישמעאל מְצַחֵק. היא דורשת שוב: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כ"א, י). הפעם הקב"ה מכריע הפוך: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם יב) – ה' מכריע לטובת שרה ומצדיק את הגירוש של ישמעאל.
מה גרם לשינוי בהכרעותיו של ה' בין שני הסיפורים? הרמב"ן כותב שבניסיון הגירוש הראשון של הגר, שרה עשתה דבר לא ראוי והיה פגם בפעולתה: "ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. וישמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי" (רמב"ן שם טז, ו).
כאשר ישנה פגיעה אישית באנשים חפים מפשע אין לכך הצדקה, והרמב"ן טוען בתוקף ששרה טעתה כאן וחטאה. הקב"ה לא מסכים לקבל את הפגיעה, שומע לתפילותיה של הגר, אומר לה לחזור ומבטיח לה שהוא יעמיד לה זרע אשר ינקום בשמה ויענה את ישראל בעתיד לרוב.
אך בסיפור הגירוש השני ישנו הבדל משמעותי שמשנה את השיקולים וגורם לתמונה להיראות אחרת לגמרי: בפעם השנייה סיבת הגירוש היא סיבה יותר משמעותית, אשר מבדילה אותו מהגירוש הראשון – יש כאן מלחמה בין אומות ולא בין גבירה לאֲמָתָהּ.
יצחק הוא הבן שאברהם ציפה לו כל חייו והוא הנבחר לקבל את ברכת אביו. ישמעאל מנסה לערער על כך, להיכנס תחת אברהם במקום אחיו ולהיות "יצחק" חלופי: " וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק." (שם ט) – מנסה להיות יצחק. נקודה זו טורפת לגמרי את הקלפים והופכת את הסיטואציה ממריבה בין גבירה לאמתה למלחמה על זרעו של אברהם. זה אינו סתם סכסוך בין בנים; זהו קרב בין אומות על ירושת אביהם והמשך דרכו. בסיטואציה כזאת, כאשר המריבה היא התכתשות בין שני עמים, הפגיעה בישמעאל מוצדקת לצורך שמירה על המחנה שלם ובטוח. במלחמה, כמו במלחמה, הקרב הוא קבוצתי, והפגיעה האישית נהיית פחות משמעותית, ולעיתים נדרשת.
ג.
לאחר שאברהם נלחם בארבעת המלכים הוא ירא ופוחד. הקב"ה מנחם אותו: "תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (שם ט"ו, א). פרשני הפשט מבינים שפחדו של אברהם הוא מהמלכים – שמא יחזרו, ינקמו בו או יפגעו בצורה כזו או אחרת במשפחתו, ומשום כך ה' מבטיח לו שיגן עליו מפניהם ושלא יאונה לו כל רע. כך הבין למשל הרד"ק (שם): "אל תירא – כלומר אל תירא מהמלכים אשר נצחת שמא יבאו מחר עליך", וכן גם הספורנו.
המדרש מציע הסבר דומה למה שראינו לעיל, אך הוא מעלה גם אופציה נוספת ליראתו של אברהם:
ר' לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר האוכלוסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים אחד… א"ל הקב"ה לאברהם: אותן אוכלוסין שהרגת, קוצים כסוחים היו. (בראשית רבה מ"ד, ד)
המדרש טוען שחששותיו של אברהם נובעים מהעובדה שאולי במהלך מלחמתו פגע באדם אחד שהיה צדיק וירא שמים. המחשבה על כך שאולי תוך כדי לחימתו בארבעת המלכים הרג אדם בודד שהיה צדיק, אשר לא היה מגיע לו להיהרג, מטרידה אותו ומעלה בו חשש שמא הקב"ה יבוא איתו חשבון על כך ויעניש אותו.
אך ה' מרגיע אותו ואומר לו ש"קוצים כסוחים היו": הוא פעל במסגרת מלחמה, אשר בה החוקים והשיקולים משתנים, ומודיע לו שפעולתו הייתה מוצדקת משום הנסיבות ושהוא לא ייענש.
נקודה זו קשורה בקשר הדוק למצב בימינו. בשבועות האחרונים עלו שיקולים מוסריים והלכתיים קשים ביותר סביב הפעולות הצבאיות בדרום הארץ, ולא תמיד פשוט להכריע אם המעשה שאנו נאלצים לעשות הם המעשים הנכונים והמתוקנים ביותר. אך ההבדל בין גירוש הגר בפרשתנו לבין הגירוש בפרשת לך לך מדגיש לנו שישנו לעיתים גיבוי למעשים ולפעולות שאנו נוקטים במלחמה. ישנן סיטואציות אשר יש בהן צורך לנהוג ביד קשה ובמעשים לא פשוטים אשר היינו מתנגדים אליהם בתוקף בכל יום אחר, ואחת הסיטואציות האלו היא שדה הקרב.
אך כל זאת נכון רק אם אנו שומרים על שני כללי ברזל חשובים, אשר הם מעניקים את הלגיטימציה למהלכים אלו:
הכלל הראשון הוא שהפעולות שאנו נוקטים בהן הן כורח המציאות והן מוכרחות. אין הצדקה מוסרית לפגוע באנשים מתוך נקם, פריקת כעס וכדומה. לתגובות כאלו אין שום גיבוי והן אסורות בתכלית. פעולות אשר המציאות מראה שהן הכרחיות להתנהלות הבטחונית ואשר משרתת אינטרסים מלחמתיים – רק הן מקבלות לגיטימציה מוסרית ותורנית.
הכלל השני כולל את עניין רגשי עמוק: בדומה לייסורי המצפון שיש לאברהם, כפי שמופיע במדרש לעיל, עלינו לחוש כאב על הפגיעה ועל הנזק שאנו מחויבים לעשות. גם המדרש בפרשת וישלח מחזק את העניין הזה ומעלה נקודה דומה גם בנוגע ליעקב: "וַיִּרָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" אמר ר' יהודה בר ר' עילאי: לא היא יראה, לא היא צרה. אלא: "וַיִּרָא" – שלא יהרוג, "וַיֵּצֶר לו" – שלא יהרֵג". (בראשית רבה ע"ו, ב).
במילים אחרות, האבות אינם פועלים בצורה חופשית מבחינה מצפונית במעשים שהם אמנם מוכרחים, אך הם קשים. למרות שיעקב יודע שהוא יהיה מוכרח להרוג את עשו אם ינסה לפגוע בו או במשפחתו, ולמרות שאברהם יודע שהוא נלחם מלחמה מוצדקת לטובת מלכי ארץ ישראל, שניהם מרגישים כאב עמוק וייסורים נפשיים בעקבות המעשים אשר הם צריכים לעשות.
המראות הקשים שאנו רואים שיש בתקופתנו בעזה אינם פשוטים. מחסור במים וחשמל, אלפי מתים ופצועים ואזורים מחוקים מרוב הפצצות. אנו נדרשים לפעול כמו אבותינו – עלינו להרגיש כאב אנושי ועמוק על המצב הלא פשוט שמתרחש שם ולהבין את עוצמת הסבל, גם אם הוא מוצדק ומוכרח.
ד.
נחזור ונדגיש עניין חשוב שהזכרנו למעלה בדברי הרמב"ן: "חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. וישמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי" (רמב"ן בראשית ט"ז, ו). הרמב"ן אומר דברים קשים נגד שרה ומאשים אותה בכך שהחטא שעשתה, עינוי הגר, גרם לכך שישמעאל גדל להיות פרא אדם אשר נוקם את נקמתה ומענה את זרע אברהם.
מעשה העינוי הזה היה כה חמור, בניגוד לגירוש הגר בשנית, משום שהוא אינו מבחין בין קרב בין אומות לבין קרב בין יחידים. כאמור, כאשר הקרב הוא של עם נגד יריביו, הקרב איננו התנגשות של פלוני ואלמוני, אלא של קבוצה אל מול הקבוצה שכנגד. לכל משתתף בקרב יש שני מרכיבים בזהותו בבואו להילחם – הזהות האישית-פרסונלית והזהות הקבוצתית-לאומית. לכן, גם כאשר יש פגיעה בבודדים, בעת כניסתו לקרב הגורם הקבוצתי גובר על הגורם האישי והמכה היא נגד ה'אויב', ולא נגד האדם.
אך כאשר ההתנהלות אינה מול אומה, אלא בודדים אשר אינם חלק מההווי המלחמתי, אין הם נהפכים להיות חלק מהקבוצה, אלא הם נשארים בזהותם האישית. לכן הפגיעה בהם בשם המלחמה אינה לגיטימית ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונותינו. בסיטואציות כאלו, עלינו להתנהל בצורה מוקפדת, רצינית ולא לחצות את הקווים אשר התורה והמוסר מציבים לנו. שרה לא שמרה על כלל זה, פעלה בצורה קשה ואלימה כנגד שפחתה ללא הצדקה, והביאה לתוצאות חמורות.
את העיקרון הזה גם אנחנו, בשעת קרב כזו, צריכים ללמוד ולנצור. במקביל לפעולות הצבאיות ברצועת עזה, אשר הן מתנהלות במסגרת מלחמתית על כל המשתמע מכך, ישנו עשן תקשורתי – ולא רק תקשורתי – המאותת על כך שמתבצעות פעולות של בודדים מיהודי יו"ש אשר מבצעים מעשים לא ראויים ואלימים בפלסטינים שחיים שם. מעשים אלו הם מעשים אסורים שצריך לגנות, והם חמורים משתי סיבות:
א. הם אינם ראויים ואינם מוסריים בשום צורה. אין להם את הלגיטימציה של פעולות מלחמתיות, ולא את הגיבוי ההנהגתי של הנהגה הפועלת בעת קרב. אלו הן פעולות של בודדים אשר מניעיהם הם מניעים פגומים ורעים.
ב. מעשים אלו, הלכה למעשה, מאיימים לשמוט את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו ולצבוע את הפעולות ההכרחיות והנצרכות ברצועת עזה בצבעים לא לגיטימיים ולא ראויים. כאשר פועלים בצורה קשה אך הכרחית ובהיתר שעה, ובמקביל נוקטים בפעולות מסוכנות ואסורות – משתמע מכך שגם הפעולות הלגיטימיות נובעות ממניעים שאינם כשרים וטהורים.
ניתן להשוות זאת לאדם שמלקה ארבעים או ארבעים ואחת מלקות: כאשר אדם עושה את המעשה ההכרחי ולא חוצה את גבול השלושים ותשע, מעשיו מעידים שכוונתו הייתה לשם שמיים ושהוא פועל מתוך רצון לעשות את המעשה הנכון. אך אם הוא עובר את הגבול ונותן את המכה הארבעים – איגלאי מילתא למפרע שכל ארבעים המכות ניתנו מתוך סדיזם ועל כוונות זדוניות ואלימות מלכתחילה.
הגבול בין פגיעה מותרת במסגרת מלחמת אומות לבין פגיעה אסורה ומסוכנת במסגרת התנהלות מול יחידים הוא דק מאוד. ניתן לראות זאת בקלות מסיפור דינה ושכם, ממילותיו הקשות של יעקב על בניו, שמעון ולוי, ומסלידתו ממעשיהם: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם מ"ט, ו-ז). ללא בדיקה עקבית ונוקבת ניתן בקלות לחצות את הגבול, ולכן עלינו לפקוח עין ולוודא כל הזמן שאנו לא מדרדרים לתהומות מוסריים.
נתפלל לכך שהקב"ה יקיים את הבטחתו לאברהם "אנכי מגן לך", ישמור ויגן על כל חיילנו ויתן את אויבנו ניגפים לפנינו.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת וירא תשפ"ד, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. היא סוכמה על ידי נועם דוד שלוש ונערכה על ידי יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)