ברית המילה ובית אברהם
בפרשתנו ה' בוחר באברהם וכורת עמו שתי בריתות: ברית בין הבתרים וברית המילה.
לפני ברית בין הבתרים הקב"ה אומר לאברהם "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:" (בראשית ט"ו, א), ותגובתו של אברהם ישירה ומיידית: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אֱ-לֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:" (שם ב-ג) – אם אין לי זרע שיירש אותי, מה שווה כל השכר הזה? ובכן, ה' ממהר להבטיח לו זרע, וגם את ירושת הארץ: "וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: (שם ד-ו) לאחר הבטחות אלו, נכרתת ברית בין הבתרים.
לפני ברית המילה, לעומת זאת, ההבטחה לאברהם היא לא רק זרע, אלא רחבה יותר – להיות "אב המון גוים", ולהוביל את כלל האנושות: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר. "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: (שם י"ז, ד-ו)
למרות ההבטחה להוביל את כלל האנושות, הציווי בברית המילה כולל מעשה שמטרתו להיבדל מאומות העולם באופן ניכר ופיזי – שיהיה כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר שני. שני העקרונות הללו, הסותרים-לכאורה, הולכים ביחד: כדי להיות אב המון גוים בהובלתם לעבודת ה', צריך אברהם דווקא להיבדל ולהתרכז קודם כל בזרעו, עם ישראל, להוביל אותו בדרך ה' בארץ ה'. רק כך העם, בסופו של דבר, יוכל להוביל את כל העולם. ואכן, ברית המילה כוללת גם הבטחה על הארץ והבטחה על הזרע, כאשר החידוש של הברית הזאת על פני ההבטחות הקודמות היא שלראשונה מדובר על זרע אברהם כעם, כציבור. בריתו של הקב"ה היא עִם הָעָם, בבחינת: "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא–לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, יב). בברית המילה אברהם הופך מעובד ה' יחידי לאברהם אבי האומה של ה':
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא–לֹהִים: (בראשית י"ז, ז-ח).
אם נתבונן בדיון ובמשא ומתן שבין הקב"ה לאברהם אחרי הבשורה על יצחק שבסוף פרשת ברית המילה, נשים לב שגישת אברהם כאן שונה מאשר היתה בברית בין הבתרים: בברית בין הבתרים הקב"ה בקושי מספיק לומר לאברם ששכרו הרבה מאד וכבר אברם מתפרץ וטוען שאין לו זרע. לעומת זאת, בברית המילה ה' מבשר את אברהם על לידת בן לו ולשרה, ותגובת אברהם היא "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (שם יח) – מה לגבי ישמעאל? הרי כבר יש לי בן! וה' שוב מדגיש: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:" (שם יט). רק אז הוא מתיחס לבקשתו של אברהם ומבטיח "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:" (שם כ), אבל שוב מדגיש, לפני סיום: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת". ברור מה הסיבה להבדל בין תגובת אברהם לגבי הזרע בברית בין הבתרים לתגובתו על בשורת הזרע בברית המילה: בין פרק ט"ו לפרק י"ז יש את פרק ט"ז, שבמהלכו נולד ישמעאל. למשך שלש עשרה שנה נראה לאברהם (ולכל העולם) שישמעאל הוא היורש אותו – הוא הזרע החשוב שאליו הקב"ה התכוון בהבטחתו. אל הנקודה הזאת נחזור בהמשך.
שתי בשורות ושני צחוקים
שאלה נוספת העולה מן הפסוקים היא מדוע אברהם מתבשר על הולדת יצחק פעמיים: אחת בסוף פרשתנו, בברית המילה, ואחת בתחילת הפרשה הבאה, בזכות הכנסת האורחים של אברהם ושרה. גם בולט שבעקבות שתי הבשורות, השחקן המרכזי צוחק, אך התגובה של הקב"ה שונה: כאן, "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (שם, יז), והצחוק הזה עובר בשתיקה, ולהלן "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (שם יח, יב), ועל הצחוק הזה היא מקבלת נזיפה מה'. כידוע, אונקלוס בפירושו פותר את הבעיה הזאת (וזאת הזדמנות טובה להזכיר את החשיבות שבלימוד שנים מקרא ואחד תרגום מדי שבוע – אונקלוס איננו מתרגם, אלא גם מפרש): את הצחוק של אברהם הוא מתרגם "וַחְדִּי", דהיינו צחוק של שמחה, ואת הצחוק של שרה מתרגם "וְחַיֵּיכַת" – צחוק של לעג.
החלוקה הזאת בין הצחוקים עולה לא רק מהתגובה של ה', אלא גם מההקשר: כהקדמה לצחוק של שרה, התורה מתארת כמה מגוכח הרעיון שהיא תלד – "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (שם יא). מאידך, ברור שאברהם מאמין לבשורה על יצחק וצחוקו אינו של לעג, שהרי בפסוק הבא הוא מבקש מה' "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (שם יז, יח) – כלומר, אברהם לומר שמח בנס הגדול של שינוי סדרי עולם שהקב"ה מבטיח לו, אך טוען שאין בכך צורך: הרי כבר יש לו זרע – ישמעאל – והוא יכול להיות ממשיך דרכו אם משקיעים בו.
בכך פתרנו את בעיית ההבדל בתגובות לצחוק, אבל עדיין אנו צריכים לענות על שאלתנו העיקרית: איזה צורך יש בשתי בשורות על לידת יצחק? ובכן, הבשורה הראשונה רק היתה לאברהם אבינו. את הבשורה השניה שומעת גם שרה. למה התוספת הזאת משמעותית?
עם ומשפחה
אם נשים לב, נראה שהמוקד בכל אחת מן הבשורות על לידת יצחק הוא שונה: בבשורה הראשונה, המוקד הוא על הזרע, על העם שיתהווה ממנו שימשיך את דרכו של אברהם. כפי שאמרנו, בברית המילה הקב"ה מבטיח שמזרע אברהם יהיו מלכים ובעיקר אומה אשר לה יהיה לא-להים, שאיתה יקיים את בריתו לעולם ושלהּ יתן את ארץ כנען. הקב"ה מבשר שאותה האומה תהיה זרעו של בן אשר תלד לו שרה. תגובתו של אברהם היא שבשביל להקים את האומה הזאת אין צורך בזרע נוסף – הרי יש לו כבר את ישמעאל, ורק צריך לנתב אותו להמשיך את דרך אביו. ואני תמה על אברהם אבינו – בנוגע לזרע, בנוגע לאומה, טענתו מובנת; אבל מה לגבי שרה? מה לגבי אשתו שמאה שנים עקרה בלא ולד?
פעמים רבות, אנשים שיש להם אידיאלים גדולים לעולם משאירים מאחור או מרוקנים את כל המשמעות מהמעגלים שהכי קרובים אליהם – המשפחה, הבית, החברים. הקב"ה מבשר שוב על הולדת יצחק בפני שרה, כי הסיפור של הולדתו הוא לא רק סיפור של הקמת זרע שיהיה לעם ה', אלא גם סיפור פרטי של תשועה לאשה זקנה שלא ילדה – וזה המוקד בבשורה השניה. סיפור הבשורה השניה מאד מזכיר את סיפור האשה השונמית, שלהּ מבטיח אלישע בן בזכות הכנסת האורחים שלה כלפיו, ואכן, בסיפור הזה מפטירין בפרשת "וירא". מבחינת התורה, ההתייחסות לעם לא יכולה לבוא על חשבון ההתייחסות ליחידים – צריך להיות שילוב בין שניהם.
בשני המפקדים שבספר במדבר אנחנו מוצאים שחשוב לתורה לא רק לספר לנו את המספר הכולל של נפשות בני ישראל – "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים" (במדבר כ"ו, נא) – אלא יש מוקד גם על "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (שם א', ב), ובמיוחד במפקד שבפרשת פנחס, בו התורה מפרטת "לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי" (שם כ"ו, ו), "לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי" (שם כ"ו, יב) וכו'. כל עם נוצר מיחידות פרטיות יותר של משפחות ובתי אבות, ובעיני התורה, אסור לנו לשכוח מהם.
"בית אברהם"
אבל יש גם נקודה חשובה עוד יותר שמשדר הקב"ה בבשורה החוזרת ששומעת שרה: גם בנוגע לאומה שתבנה מזרע אברהם, טענת אברהם "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" היא בעייתית. ישמעאל הוא אמנם מזרעו של אברהם, אבל הוא לא בית אברהם. זרעו של אברהם שימשיך את דרכו חייב לצאת מביתו של אברהם, ואברהם והגר מעולם לא יצרו ביניהם "בית"; רק אברהם ושרה.
מצינו בעוד מקומות את זה החשיבות שביציאה מ"בית" בשביל הובלה ציבורית נמצאת במקומות נוספים. כך, למשל, דוד המלך רוצה לבנות בית לה', ולמרות שבתחילה אומר לו נתן הנביא "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ" (שמואל ב ז', ג), לאחר ה' נגלה אליו בנבואה ואומר שעוד לא הגיע הזמן: דוד לא יכול לבנות בית לה' כי עוד לא מכונה "בית דוד" הוא עצמו. הוא עדיין אירוע של יחיד, משהו חולף. מתי יהיה הזמן הנכון? "וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה': כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם:" (שם יא-יג). רק כאשר מלכות בית דוד ממשיכה דרך בנו של דוד, היא מקבלת את המעמד של "בית". ורק על ידי "בית דוד" ראוי להבנות בית ה'.
אם כן, בבשורה השניה על הולדת יצחק הקב"ה מלמד אותנו שני מסרים: תחילה, ההתיחסות לציבור לא יכולה לבוא על חשבון ההתיחסות לפרט – הציבור בנוי מתוך פרטים, מתוך "משפחות לבתי אבות". בנוסף, ובעיקר, הזרע של אברהם שימשיך את דרכו של ה' צריך לצאת מתוך בית, מתוך אברהם ושרה יחד. ואכן, כך מקיים אברהם אבינו, כפי שנאמר בפרשה הבאה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, יט).
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת לך-לך תשפ"ג, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).