עולם חסד יבנה

הדפסה

א. עולם בנוי וחרב ובנוי

יסוד גדול באמונה הוא לדעת שלכל פעולה שעושה הקדוש ברוך הוא יש תכלית – בוודאי כשמדובר בפעולה המשפיעה על כל העולם. בפרשתנו, כאשר הקדוש ברוך הוא משחית את העולם מפני החמס שהתרבה בארץ, הוא בוחר בדרך מרתקת להציל את נח ואת זרעו – להכניס אותם לתיבה עם שאר החיות.

ננסה לעמוד על משמעות התהליך של הצלת נח על ידי התיבה במבול ומכך ללמוד קצת על חובתנו בעולם.

סיפור הצלת נח הוא סיפור מכונן, שכן יש כאן מעין יצירת עולם חדש. בסוף פרשת בראשית ה' מעיד כי הוא מאס בעולם: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (ו', ז')

על פי זה, נח הוא תחילת בנייתו של העולם הבא. הדברים מפורשים יותר בפסיקתא זוטרתא: "נח. הרי שלשה פעמים בפסוק אחד, לפי שראה עולם בנוי וחרב ובנוי" (פסיקתא זוטרתא בראשית, סימן ט')

במדרש אחר נמשל התהליך שעברו נח ובניו בתיבה לגדילת הצמחים: "שתולים בבית ה', זה נח ששתלו הקדוש ברוך הוא בתיבה, בחצרות א-להינו יפריחו, ויולד נח שם את חם ואת יפת" (בראשית רבה כ"ו, ב')

ברור ממדרשים אלו שיש התחדשות וצמיחה בתוך התהליך שעבר נח בתיבה.

תהליך כזה מחייב התבוננות – מה היה חסר בעולם הקודם? כיצד התיקון שנח ובניו עושים בתיבה מועיל בשביל להשיב את העולם על כנו?

ב. מלאה הארץ חמס

על הפסוק "קנים תעשה את התיבה" (ו', י"ד) אמר המדרש שהתיבה נחשבת כקינים שמביא המצורע כחלק מטהרתו: "קנים תעשה את התיבה… אמר רבי יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך" (בראשית רבה ל"א, ט')

פעמים רבות, תהליך של היטהרות קשור ובא כתגובה לחטא שאותו באים לתקן.

בשביל להבין מה התיקון אותו עשה נח בתיבה יש לעיין קודם כל בחטאו של דור המבול. התורה מתארת את חטא דור המבול בצורה כללית מאוד: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו', י"א-י"ב)

רש"י מביא את דברי חז"ל, המסבירים שמדובר כאן בחטאים בענייני גזל, עבודה זרה ועריות:
"ותשחת – לשון ערוה ועבודה זרה, כמו (דברים ד', ט"ז) פן תשחיתון, כי השחית כל בשר וגו'.
ותמלא הארץ חמס – גזל" (רש"י שם)

לדברים אלו יש רמז במידה מרובה בפסוקים הסתומים בסוף פרשת בראשית: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (ו', א'-ב')

פירושים רבים נאמרו על פסוקים אלו, אך בכל מקרה מובן מהם שיש כאן ענייני עריות וכן יש כאן רמיזה עבה לגזל ("מכל אשר בחרו"). בהתאם לכך, במקומות רבים חז"ל מציינים לעבודה זרה, גילוי עריות וגזל בהקשר לחטאי דור המבול.

אולם, במקומות נוספים בחז"ל רואים שיש דגש גדול מאוד לכך שחטא דור המבול היה דווקא בפירוד שנוצר בין בני האדם. מפורסמים דברי רש"י על ההבדל בין דור המבול לדור הפלגה: "וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום" (רש"י י"א, ט')

נראה שהמשותף לשלושת החטאים שנמנו לעיל (עבודה זרה, גילוי עריות וגזל) הוא שימת האדם במרכז – כאשר האדם מרגיש שרק בשבילו נברא העולם, סביבו העולם סובב ואין עוד מלבדו. התוצאה הראשונה היא שהוא לא מכיר בבורא עולם (עבודה זרה). בנוסף, האדם מתייחס אל כל העולם כנועד לספק את תאוותיו ועל כן הוא לא רואה כל פסול בעריות או בגזל – וכמובן מסתכסך עם בני אדם אחרים.

במידה מסוימת אפשר להגיד שגם נח לקה בחטא זה. מפורסם בחסידות שנח היה 'צדיק במעיל' – הוא אמנם היה צדיק אך נמנע מלמשוך אחרים ולדאוג להם בצדקותו.

בקדושת לוי הדברים מובאים בהנגדה לאברהם אבינו: "אלה תולדות נח (ו', ט'). נראה, דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו, ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדים הבורא ברוך הוא, רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא. ויש צדיק אחד שעובד הבורא, ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים (בראשית רבה ל"ט, י"ד). ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שעל זה נענש נח – על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו…" (קדושת לוי נח)

חטא הדאגה לעצמך ושימת עצמך במרכז, בו חטאו דור המבול, בא לידי ביטוי בצורה אחרת אצל נח. אצל נח החטא הזה התבטא בצדיקות, שכן הוא היה "צדיק תמים בדורותיו" – וזו אכן היתה צדיקות.

על פי דברי האר"י שמביא ר' לוי יצחק מברדיטשב, נראה שנח היה צריך לתקן את מידת האנוכיות הזו. ייתכן, על דרך הרמז, לומר שדבר זה גם טמון בשמו של 'נח' המעדיף את הנוחות, לעומת 'אברהם' – "אב המון גויים" (י"ז, ה').

ג. נח בונה עולם חסד

ואכן, כאשר מעיינים בתיקון אותו נח עושה בתהליך בניית התיבה והשהות בה, נראה כי נח מתפתח ולומד כיצד הוא יכול להשקיע מעצמו גם לאחרים.

בניית התיבה

נח נצטווה בבניית התיבה שנים רבות לפני בא המבול על הארץ, רש"י מדגיש זאת ומסביר גם מדוע: "עשה לך תבת – הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו" (רש"י ו', י"ד)

להבנת רש"י, הצורך בזמן הרב היה בשביל להשיב את אנשי דור המבול בתשובה. המטרה הייתה שאנשי דורו של נח ייראו אותו משקיע ובונה תיבה ויתמהו על כך, וכך נח 'ייאלץ' לענות להם ולנסות להחזיר אותם בתשובה. בכך ייצא נח מאנוכיותו.

בתנחומא מובא מדרש זה בלשון הבאה:
"עשה לך תבת עצי גופר. אמר רב הונא בשם רבי יוסי ק"כ שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה א"ל עשה לך תבת עצי גופר, עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו ארזים אלו למה, אמר להן, הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו מה אתה עושה, ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו, לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו מה אתה עושה, ואומר להן כך והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר וימח את כל היקום" (תנחומא נח, ה')

במדרש מודגשת ההשקעה של נח בבניית התיבה, החל מחומרי הגלם. ייתכן שיש כאן רמז לבניין העולם החדש אותו הולך נח לבנות, מתוך היציאה מההתמקדות בעצמו והפנייה אל האחר.

השהות בתיבה – תשמיש המיטה

גם במהלך השהות בתיבה נראה שנח ממשיך באותה העבודה של יציאה מהאנוכיות ומאזור הנוחות.

כאשר נח ובניו נכנסים לתיבה, מנויים הגברים לחוד והנשים לחוד. לעומת זאת, ביציאה מן התיבה הקדוש ברוך הוא מצווה על נח: "צא מן התיבה אתה ואשתך…" (ז', ז')

רש"י מסביר את שוני הלשון בכך שנח ובניו נאסרו בתשמיש המיטה כל ימי המבול: "נח ובניו – האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער" (רש"י שם)

רש"י תולה את הדבר בצער בו העולם שרוי. אולם, ייתכן שיש כאן גם חלק מתיקון חטא העריות – תיקון זה מתרחש כאשר נמנעים מתשמיש המיטה ודוחים את התאוות ואת הסיפוקים גם כאשר אלו מותרים.

הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א') לימד אותנו את סוד שביל הזהב ודרך האמצע. הדרך להגיע לשם כשאדם נמצא בקיצוניות אחת היא לפנות לקיצוניות השנייה – תשובת המשקל.

השהות בתיבה – הדאגה לאחר

נח לא רק פורש מהדאגה ל'עצמי', אלא משקיע את כל כולו בדאגה לאחר. המדרש מתאר כיצד נח ובניו דאגו לחיות בשהותם בתיבה עד כדי כך שהם לא ראו שינה לעיניהם: "ורבנן אמרין לאו, אלא כל מין ומין היה אוכל לפי שהיה למוד, הגמל תבן, והחמור שעורים, הפיל עצי גפנים, הנעמית זכוכית, הוי אומר ולוקח נפשות חכם.

דבר אחר ולוקח נפשות. יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים של יום, ויש בשלישי של יום, ויש בקריאת הגבר, אמרו רבותינו שנים עשר חדש שעשה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו, הוי אומר ולוקח נפשות זה נח" (תנחומא נח ב')

השקעה כזו, להאכיל כל חיה וחיה באוכל המיוחד לה ובזמן המיוחד לה, היא בדיוק ההפך מההתמקדות בעצמך. כך שנח אמנם רואה עולם חרב מסביבו כאשר הוא בתיבה, אך בתוך התיבה עצמה הוא בונה את עולמו.

המדרש מדגיש גם את ביטול העצמיות של נח – לא לטעום טעם שינה משמע שהאדם כל היום בעבודה וכל היום מגמתו כלפי האחר.

במדרש נוסף מתואר שנח אף שילם על כך בגופו. כאשר כל דור המבול טובעים אומרת התורה: "וישאר אך נח" (ז', כ"ג). בפשטות, המילה 'אך' מיותרת ואומרת דרשני. במדרשים ישנם שני הסברים מה באה המילה 'אך' למעט אצל נח:
"וישאר אך נח. גונח מפני טורח מאכל הבריות שהיה מאכיל.
דבר אחר פעם אחת איחר מאכל האריה, והכישו על רגליו ונעשה חגר, ועל זה נאמר וישאר אך נח" (מדרש אגדה ז', כ"ג)

בשני המדרשים יש תיאור איך ממש, בצורה פיזית, נח מוותר על עצמו בשביל הצלת העולם והשארת החיות איתו בתיבה.

ד. יסוד התורה כולה – עשיית טוב לאחר

מי שלקח את העבודה הזו של נח כמה וכמה צעדים קדימה, הוא רבי שמעון שקאפ. רבי שמעון שקאפ ראה בתיקונו של נח לא רק עבודה עצמית ואישית, אלא קביעת והשתתת היסודות עליהם יבנה כל העולם שלאחר המבול.

בהקדמתו לספרו הגדול 'שערי יושר' מרחיב רבי שמעון ומדגיש כי עיקר מגמת ומטרת האדם בעולם היא להיטיב לאחר. את דבריו הוא מבסס על דברים שראינו בשיעורנו הקודם לפרשת בראשית – שתכלית בריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא היא להיטיב לברואיו: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור והלכת בדרכיו, היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים, כפי ערכנו" (שערי יושר, הקדמה)

כחלק מהליכה בדרכי ה' עלינו לשאוף להידמות לו. חלק בלתי נפרד מכך הוא הרצון להיטיב. רבי שמעון שקאפ לא מסתפק בזה ומבין שיש כאן יסוד של כל התורה כולה: "ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של קדושים תהיו… לכן נראה לעניות דעתי שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התייחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו להבראת גופו ונפשו הוא מתייחס גם כן אל מצות קדושה, שעל ידי זה יטיב גם לרבים, שבטובתו לעצמו הוא מטיב עם הרבים הצריכים לו, אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת" (שם)

הגרש"ש שקאפ לא חוסך כאן במילים – עשיית הטוב לאחר היא "יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו". השאיפה הזו כבסיס לעולם ולחיים, נמצאת ביצירת אותו העולם שיצר נח. זהו עולם של חסד שמושתת וקיים רק כי אדם אחד החליט להציל אחרים ולהשקיע בהם את כל כולו.

ה. בחסד הכסא עומד

על הפסוק בתהילים: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט, ג') מדגיש המדרש שלא רק העולם אלא גם השמיים עומדים בזכות החסד: "לא השמים בלבד, אלא אף הכסא אינו עומד רק על החסד, שנאמר והוכן בחסד כסא (ישעיה ט"ז, ה'), למה הדבר דומה, לכסא שהיו לו ארבע רגלים, והיה האחד מתמוטט, על שהיא קטנה, נטל צרור וסמכו, כך היה כסא של מעלה כביכול שמתמוטט, עד שסמכו הקדוש ברוך הוא, ובמה סמכו, בחסד, הוי אמרתי עולם חסד יבנה" (מדרש תהילים פ"ט)

'כסא השם' הוא הביטוי לשכינה בעולם, להתגלות של הקדוש ברוך הוא בעולם הגשמי. ההתגלות הזו, אומר המדרש – היא החסד. היכולת לצאת מעצמך ולתרום לאחר היא יכולת לא אנושית, היא נגד הטבע הבהמי, ועל כן היא מגלה את צלם א-לוהים שבעולם וממילא מרבה את שמו בעולם.

בכך נח מתקן את שלושת החטאים של דור המבול – על הגזל והעריות מפצה החסד בו האדם לא מתמקד בעצמו ונותן מעצמו לאחרים, ואת חיסרון שם ה' בעולם מכח היותם עובדי עבודה זרה מתקן החסד שמרבה את שמו וביטויו המעשי של הקדוש ברוך הוא בעולם. עולם חסד יבנה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: עורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).