"אז הוחל לקרא בשם ה'" – האדם מחפש משמעות
ישנה מחלוקת מנהגים היכן לעצור את עליית חמישי בפרשתנו: האם לעצור בסוף פרק ד', פסוק כ"ב: "…וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:", או להמשיך עד סוף הפרק ולסיים בפסוק כ"ו: "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'". השבת הקורא שלנו המשיך עד סוף הפרק, וננסה לעמוד על משמעות סיום העליה שם ולא ב'אחות תובל קין נעמה'.
קריאה לה' ורצון בעבודתו
ישנם שני פירושים, אשר במבט ראשון נראים סותרים, בנוגע למשמעות המשפט 'אז הוחל לקרא בשם ה".
רש"י על אתר מפרש: אז הוחל – לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות.
כלומר, 'הוחל' מלשון חולין, התחילו להשתמש בשמו של הקב"ה לדברי חולין ובכך לחלל אותו. לעומתו, הרשב"ם נכדו הבין את הפסוק בצורה הפוכה:
אז הוחל – התחילו להתפלל להקב"ה, מתוך צרות שנתחדשו עליהם.
במקום חולין וחילול, הרשב"ם מבין את המילה כ'התחלה' – בני האדם התחילו לקרוא בשמו של הקב"ה ולהתפלל אליו בשעת צרתם.
בפשטות שני פירושים אלו נראים מנוגדים לחלוטין: זה פונה אל הקב"ה וקורא בשמו שיושיע אותו, וזה עושה מעשים שאינם רצויים ועוד מעז לקרוא עליהם את שמו של הקב"ה. אך למעשה, השורש של שתי הגישות הללו דומה. בשניהם הקורא מחפש את קרבתו של הקב"ה ורוצה להיות קרוב אליו, אך בצורות שונות: אחד עובד את ה' בצורה הראויה והנכונה, מתוך דבקות מוחלטת בדרכיו; ולעומתו השני גם מנסה לעשות זאת, אך אינו יודע מה היא הדרך לכך, ומייחס בטעות דברים לא רצויים, דברי חול, לשמו של ה'. יסוד לרעיון זה ניתן למצוא בדבריו של הרמב"ם, בפרק הראשון מהלכות עבודה זרה, על כך שמקור העבודה הזרה היא עבודה לשמו של הקב"ה ובשבילו – אך שלא באופן הנכון, עבודה למשרתיו ולא לכבוד הבורא; אשר עם הזמן השתנתה והתעוותה עד שהשורש המקורי אינו קיים עוד.
מתן עצמאות לאדם
כך למרות שפירושיהם של הסבא והנכד, רש"י ורשב"ם, שונים בתכלית, מגמת שניהם דומה ביסודה – והיא בקשת קרבה אל הקב"ה. עניין זה, מדגישה התורה, מחודש לדורו של אנוש: בימי אדם, קין ושת לא הייתה קריאה כזאת, היא התחילה בימי אנוש. מה ייחודו של אנוש, אשר על שמו אנו קוראים לחברה שבה אנו חיים 'אנושות'?
אפשר להציע שבדורו של אנוש החל להינתק הקשר שבין הקב"ה לבריאה. עד כה הייתה מערכת יחסים רציפה בין האדם לבוראו, ונוכחותו של הקב"ה הייתה מורגשת בכל רגע ורגע. בדורו של אנוש כל זה נפסק. הקב"ה החל "להניח לעולמו" ונתן להם לתפקד בכוחות עצמם. לכן, משום ההתרחקות הזו, החלה בקרב אנוש ודורו מגמת התקרבות ושאיפה אל ה', אשר עולה בשני הפירושים שהציעו רש"י ורשב"ם. בעולם בו נוכחות ה' פחות מורגשת לעומת הדורות הקודמים, דורו של אנוש בונה קשר יזום איתו, בין אם זו בקשה ע"י מעשים רצויים כפי שתיאר רשב"ם, או ע"י קריאה לדברי חולין בשם ה', כרש"י.
בין שושלת קין לאנוש
ישנו פירוש שלישי, של פילון האלכסנדרוני, אשר הולך גם הוא בכיוון דומה אך מדגיש עיקרון משמעותי אשר עולה גם מהמשך הפרשה. פילון בכתביו מסביר שמשמעות המילה 'הוחל' היא מלשון 'תוחלת', תקווה. כלומר, בתקופתו של אנוש חיפשו תקווה ומשמעות דרך הקרבה לקב"ה.
את דבריו של פילון ניתן להסביר ולבאר על ידי התבוננות בשתי השושלות אשר מופיעות בפרשתנו: שושלתו של קין אל מול שושלתו של שת.
שתי השושלות הללו דומות ביותר. בשתיהן מספר שמות מקבילים או דומים: בשתיהן מופיעים חנוך ולמך, וכן מחויאל אל מול מהללאל, מתושאל אל מול מתושלח, ועירד אל מול ירד. אך דמיון זה מבליט את השוני הדרסטי ביניהן – מגמת עבודתן והתפתחותן.
שושלת קין הייתה שושלת מרשימה ביותר מבחינת היצירה והחידוש: קין, אבי המשפחה, למרות שנגזר עליו להיות נע ונד, בנה עיר וקרא את שמה על שם בנו; יבל היה מנהיג צאן; יובל הוא אבי תופש כל כינור ועוגב ותובל קין לטש כל חרש נחושת וברזל. שושלת בעלת קדמה, התפתחות טכנולוגית והתפתחות חברתית. אך סופם היה שהם הושמדו במבול ולא נשאר מהם זכר. הדבר מפתיע, לאור ההתקדמות והיכולת של משפחה זו. אך כאשר נשווה אותה אל המסופר על שושלת שת ואנוש, נראה את ההבדל המשמעותי במניע שהמריץ אותם לעשות את כל זאת: אנוש החל לקרוא בשם ה', חנוך התהלך את הא–להים ואיננו, נח גם הוא מתהלך את הא–להים. כל מגמת השושלת הזו הייתה התקדמות והשתפרות עצמית, חיפוש משמעות, אך מתוך קריאה בשם ה' ודבקות בו. משום כך נצר משושלת זו שורד, נח בן למך. ממנו יוצאים שם, חם ויפת, אשר צאצאיהם הקימו מחדש את האנושות ונפוצו על פני כל הארץ.
משפחת אנוש, אשר שמה את כל מאוויה בבקשת ה', מוצבת בניגוד למשפחתו של קין, ששמה בראש מעיינם אך ורק את פיתוחם האישי ואת הדאגה לעצמם. 'מחויאל' מול 'מהללאל'.
למרות זאת, חז"ל מסייגים את הכליון המוחלט של משפחת קין, ולדבריהם היא לא הושמדה לחלוטין. הם הם לומדים זאת משום שהתורה, אשר בדרך כלל אינה נוהגת להזכיר נשים סתם כך, הפעם בחרה לציין אחת משושלתו של קין: "וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית ד, כב). לאור זאת, המדרש בבראשית רבה מזהה טוען אותה עם אישה אחרת המוזכרת בפרשה הבאה אך לא בשמה: אשתו של נח. למרות הכל משפחת קין אינה נמחקת לגמרי, אלא יש לה המשך על ידי ההדבקות בנח והולדת ילדיו – נעמה בוחרת לא לנטות אחר מגמות שושלתה ומעשיהם, אלא להסתפח אל שושלת אנוש וללכת אחר אלו אשר קוראים בשם ה'. בזכות זו היא לא נספית במבול, וזכתה שממנה יעמדו ממשיכי האנושות.
נח – יצירה מתוך דבקות
ננסה לעמוד גם על מעשיו של נח, שממשיך בדרכי אבותיו אך גם דומה במעט לשושלתו של קין.
מצד אחד, הוא מגיע להישגים אנושיים מרשימים מאוד:וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה': (בראשית ה, כט)
נח הוא נושא הבשורה אשר באה לנחם את בני האדם מעצבונם ומהסבל אשר עבודת האדמה מפיקה להם, בעקבות קללת ה' את האדם הראשון; וזאת על ידי חדשנות ויצירה טכנולוגית, כפי שכותב רש"י שם:
עד שלא בא נח לא היו להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה ארץ מוציאה קוצין ודרדרין כשזורעין חיטין מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה.
אך מצד שני, הוא עושה ומשיג את ההישג המשמעותי הזה רק משום דבקותו בה' יתברך ובזכות היותו "אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (שם ו, ט). הקב"ה מתבונן בניסיון התקרבותו אליו ומצליח את דרכו לנחם את בני האדם מקללת אדם הראשון – לפני המבול, וביתר שאת אחריו כאשר הוא נשבע: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. (שם ח, כא)
בזכות קרבנו של נח ה' נשבע שלא יוסיף לקלל את האדמה משום מעשה האדם, ובכך הוא מתקן את קללת האדמה הראשונה בעקבות חטא אדם הראשון.
את כל זאת ניתן להבין על פי פירושו של פילון שהבאנו למעלה. כאשר האדם פועל בעולם ומחפש את יעודו בעצמיותו ובעולמו האישי, גם אם הוא מצליח וקוצר הישגים, סופו להימחות על פני האדמה. אך כאשר האדם מחפש בקב"ה את תוחלתו ותקוותו, במקביל להתפתחותו האישית – סופו להצליח ולהיטיב לבני האדם במעשה ידיו.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך : שמואל ארגמן. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)