נעשה אדם
א. לשם מה נברא העולם?
בפרשתנו מתוארת בריאת העולם, ובשיאה גם בריאת האדם. כל פרשת הבריאה מלאה בסודות ורזים – בהם לא נעסוק כאן – אך כבר בראשית התורה אנו נתקלים בשאלה יסודית מאין כמוה בעולמנו הרוחני והאמוני, אותה ניתן להגדיר כשאלה הבסיסית ביותר: לשם מה נברא העולם?
הקדוש ברוך הוא, כמובן, אינו חסר דבר ולא נזקק או צריך לדבר – בוודאי שלא מברואיו – ואם כן עולה השאלה והתמיהה: מה המטרה לשמה הקדוש ברוך הוא יצר את העולם?
השאלה מתחדדת יותר לאור דברי רבי אבהו במדרש בפרשתנו, לפיהם לבריאת העולם קדמו בריאות רבות שלא היו מוצלחות דיין: "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, רבי תנחומא פתח (קהלת ג', י"א) 'את הכל עשה יפה בעתו', אמר רבי תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן. אמר רבי אבהו מכאן שהקדוש ברוך הוא היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי" (בראשית רבה ט', ב')
מדברי המדרש עולה כי ריבונו של עולם ביקש לברוא עולם לצורך מטרה מסוימת, ורק בבריאה הנוכחית של עולמנו רצון זה התמלא.
הדברים אומרים דרשני! הרי בכוחו של בורא העולם לברוא הכל – ואם כן כיצד ייתכן ששאר העולמות ש-ה' יצר לא הועילו לו?
בדברי רבותינו בעלי האמונה והמחשבה מצאנו שתי תשובות שונות – אך כפי ששנדמה כי הן משלימות זו את זו.
ב. הרמח"ל – להיטיב לברואיו
הרמח"ל, בספרו דעת תבונות, מתייחס לשאלת בריאת האדם ומסביר כי בבסיסה עומד רצונו של הקדוש ברוך הוא להיטיב: "מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי הא-ל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב – אין הטבה" (דעת תבונות א', י"ח)
אכן, ה' הוא כל יכול, אך בשביל להיטיב צריך גם צד שני שמקבל את ההטבה. לשם כך ברא הקדוש ברוך הוא את האדם והעולם.
דברים דומים עולים בתחילת חיבורו המפורסם של הרמח"ל מסילת ישרים. גם שם מתייחס הרמח"ל למטרה לשמה נבראה האדם: "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה" (מסילת ישרים א')
התשובה הזו נפלאה, שכן היא מוצאת את נקודת האיזון. מחד גיסא אין שום חיסרון אצל הקדוש ברוך הוא, אלא אדרבה הבריאה באה להשלים את טובו יותר. מאידך, אין כל יכולת להגיע להפצת הטוב ללא בריאת האדם.
אולם, תשובה זו לא מסבירה מדוע, על פי המדרש, הקדוש ברוך הוא נזקק לבריאת עולמות רבים בשביל להגיע למציאות בה הוא יכול להיטיב.
שאלה זו קשה לא רק ברמת המדרש, אלא גם לאור פשט הפסוקים. לאחר כל יום מימי הבריאה כתוב שהקדוש ברוך הוא ראה את מעשיו "כי טוב". השאלה עולה מאליה: מה החידוש? ברור שמה שהקדוש ברוך הוא עושה ייצא טוב, ומדוע ה' נזקק 'לאשרר לעצמו' את מעשיו?!
נוסיף עוד שאלה שעולה בעקבות הסברו של הרמח"ל לבריאת האדם. אם תכלית בריאת האדם היא להיטיב עמו, ובהינתן שאכן הטבה זו תכליתה בעולם הבא כמו שכתב הרמח"ל (בפרק הראשון של מסילת ישרים) – מדוע האדם נברא בעולם הזה? מדוע יש צורך לאפשר לאדם גם לבחור ברע, אם המטרה כולה היא לעשות לו טוב? התורה כולה בנויה על שכר ועונש, אך אם תכלית הבריאה היא לעשות טוב – מה מקומו של העונש? מה מקומה של הבחירה?
כשנעמיק בדבריו של הרמח"ל נראה כי תשובתו עונה גם על שאלות אלו.
לעיל הבאנו רק את ראשית דבריו של הרמח"ל בספרו דעת תבונות, בהמשך הדברים הוא מבאר כי חלק בלתי נפרד מבריאת האדם היה גם בריאת הבחירה החופשית: "ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה א', ג') 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה'1" (דעת תבונות א', י"ח)
הרמח"ל מסביר כי טובת האדם אינה מושלמת אם הוא לא מתאמץ בשביל להשיגה. כאשר אדם מקבל טוב שלא מגיע לו, יש בקבלה הזו מימד של בושה וחוסר שלמות. הגמרא מביאה השלכה הלכתית לתודעה זו בהנחה ש"אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו" (בבא מציעא לח.). כאשר אדם עמל על דבר הוא מרגיש זכות אמיתית להשתמש בו. מכח אותו יסוד פסיכולוגי-תודעתי מסביר הרמח"ל שיש צורך מהותי לתת לאדם יכולת לחטוא ולבחור, שאם לא כן הנאתו, לכשתגיע, לא תהיה שלמה.
מהדברים עולה תובנה נפלאה – הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בשביל להיטיב, אך בשביל היכולת להיטיב בצורה גמורה צריך לאפשר גם את קיום הרע והחטא.
ג. להכיר בבוראו
ברבותינו מצאנו כיוון אחר בהסבר תכלית בריאת האדם. בהסתכלות ראשונה הסבר זה עומד בפני עצמו, אך כאשר מעמיקים בו נראה כי הוא מצטרף ומשלים את הכיוון שעלה מדברי הרמח"ל.
באחד מפירושיו המפורסמים מסביר הרמב"ן מדוע במצוות רבות כל כך אנו מזכירים את יציאת מצרים:
"וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא-להים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו…ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (רמב"ן שמות י"ג, ט"ז)
הרמב"ן מסביר, שתכלית הניסים הגדולים של יציאת מצרים ללמדנו שגם היום-יום הטבעי שלנו רצוף ניסים. מטרת המצוות להזכיר לנו את מציאות ה' בכל אשר נלך, ומכיוון שמציאות זו הייתה גלויה לעיני כל ביציאת מצרים אנו מזכירים אותה במצוות רבות.
הרמב"ן, בדברים הנ"ל, קובע כי מי שלא מכיר בכך שכל מעשי הטבע הם ניסים 'אין לו חלק בתורת משה', ומכאן שמדובר על יסוד בסיסי באמונה. יתרה מזו, הרמב"ן אף קובע כי זו תכלית המצוות, האדם והבריאה כולה:"וכוונת כל המצות שנאמין בא-להינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו" (שם)
נמצאנו למדים, אם כן, שמטרת הבריאה הייתה שהאדם יכיר את הקדוש ברוך הוא.
ועולה השאלה: מדוע? איזה 'צורך' יש לבורא העולם בכך שהאדם יכיר את מעשיו וניסיו בעולם?
אם נדייק בדברי הרמב"ן ונקרא אותם בתשומת לב, נראה כי אין די בהיכרות האדם את ה', אלא יש צורך גם בהודאה ושבח אליו. כך הוא ממשיך בפירושו ומסביר את תפקידן של התפילות בבתי הכנסת:
"וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית ב', א') ויקראו אל א-להים בחזקה (יונה ג', ח'), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול" (שם)
ד. אין מלך בלא עם
לאחר ששמנו לב כי יש צורך גם בהודאה של האדם לקדוש ברוך הוא, ניתן להסביר את ה'צורך', כביכול, של הקדוש ברוך הוא בהיכרות האדם אותו. זאת, בשני כיוונים דומים.
את הכיוון הראשון אנו מזכירים בפיוט 'אדון עולם':
"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא.
ואחרי ככלות הכל אזי מלך שמו נקרא"
בשתי השורות הללו אנחנו מתארים את מציאות ה' בעולם לפני בריאת האדם ("בטרם כל יציר נברא") ואחריה ("ואחרי ככלות הכל") – בעוד שלפני הבריאה הקדוש ברוך הוא היא אדון העולם ומלך עליו, מה שהשתנה לאחר הבריאה הוא: "מלך שמו נקרא" – יש מי שמכיר במלכות ה' ומודע אליה.
רבינו בחיי מסביר מדוע בראש השנה אנו משנים את לשונות התפילה ללשון מלכות, ובדבריו נראה שהוא עומד על היסוד אותו אנו מבקשים לברר: "וזה אנו אומרים בראש השנה שבו נברא העולם: המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהיום ההוא הוא תחלת מעשיו שאין מלך בלא עם" (רבינו בחיי בראשית ל"ח, ל')
בראש השנה, יום בריאת האדם, התחדשה בעולם ההכרה במלכות ה'. כאמור, ההכרה במלכות היא חלק ממה שמגדיר את המלכות, שהרי מלך צריך למלוך על אנשים.
אם כן, מצאנו כאן יסוד אחד לבריאת האדם – ההיכרות של האדם במלכות ה' היא חלק מהותי ממלכות ה' בעולם ועל כן היא נצרכת.
ה. דירה בתחתונים
האדמו"ר הזקן בספר התניא קובע יסוד אחר, דומה במידה מרובה, לצורך בבריאת האדם: "והנה מודעת זאת מאמר רבותינו ז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים" (תניא ל"ו)
הצורך בהכרת בני האדם את הקדוש ברוך הוא אינו מכח היותו מלך, אלא בשביל שמציאות ה' תבוא לידי ביטוי גם בעולם הזה, הגשמי. בעל התניא ממשיך (שם) ומסביר שאין זה צורך של ה', חלילה, להיות נוכח בעולם הזה. זהו גילוי משמעותי יותר של השכינה, שכן יש מי שרואה בגילוייה.
ו. חשיבות הבחירה
גם להבנת הרמב"ן וגם להבנת בעל התניא, לבחירה החופשית תפקיד מכריע בהגשת תכליתו של האדם – היכולת להכיר בקדוש ברוך הוא שייכת רק כאשר אפשר לבחור גם לא להכיר בו.
על פי זה מתורצת השאלה שהעלנו בתחילת השיעור – מדוע הקדוש ברוך הוא ברא הרבה עולמות והחריבם ומה הסתדר כל כך טוב בעולם הזה? הצלחתו של העולם, בהגדרה, אינה תלויה רק בקדוש ברוך הוא, שכן הצלחת העולם מחייבת בחירה. ממילא השאלה הקשה היא מה יבחרו היושבים בו – דבר שבהגדרה נתון בידם.
ז. בריאת העולם
לשאלה מה מהות הבריאה יכולות להיות השלכות רבות, נציע כאן רק אחת מהן והיא – מה מטרת העולם?
מלבד היות העולם המקום בו האדם פועל, אפשר לראות את בריאתו וקיומו בשתי צורות שונות מאוד זו מזו – שלב מעבר או כמקום בו אנו מקדשים את החול.
ניתן להבין כי כל מטרת העולם הוא מבחן בלבד, בשביל להעביר את האדם אל מקום ההנאה האמיתי. כך כותב המסילת ישרים בפרק הראשון, כאשר הוא מתייחס לדברי רבי יעקב במשנה במסכת אבות: "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד', ט"ז)
לתפיסה זו, העולם הזה הוא מקום שיש לעבור בו רק בשביל להגיע לתכלית הגדולה יותר. באם תכלית הבריאה היא להתענג על ה', אז העולם הזה אפילו מעט 'מפריע', שכן יש בו עבודה קשה וכדו'. ממילא, נראה שהוא רק אמצעי בשביל להביא את האדם אל התכלית האמיתית – הנאה שהוא עבד עליה ביגיע כפיו.
התפיסה הזו משפיעה רבות על הנאות העולם הזה וההתענגות בו, כאשר היא רואה בכל הדברים שיש בעולם הזה אמצעים בלבד למטרה עליונה יותר בעולם הבא.
לעומת זאת, אם הולכים בכיוונם של הרמב"ן ובעל התניא, נראה שעבודת האדם בעולם הזה היא כן בעלת תפקיד משמעותי – בחייו הוא מגלה את השכינה בעולם דווקא על ידי שימוש והנאה מן העולם. הרב קוק בעין איה מסביר סביב הנקודה הזו את תפקידה של הברכה: "הקודש מורה שיהי' האדם מבקש ההנאה האנושית-הרוחנית גם בכל הדברים הגשמיים, על כן ראוי שיותר יתענג על הידיעה במעשה ד', ביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו לרומם את נפשו האנושית, ממה שיתענג על ההנאה החושית. וראוי שתהי' ההשקפה הרוחנית חודרת על חסדי ד' וחכמתו בעצם היצירה זולת מה שהדבר נוגע לו, וזוהי ברכה שלפניה" (עין אי"ה ברכות ו', א')
כאשר אדם מברך על האוכל הוא מביא את האוכל אל תכליתו וייעודו – אמצעי להכרת שם ה' בעולם. דבר שמרבה את השראת השכינה בעולם, גורם למלכות ה' לבוא לידי ביטוי ועושה לריבונו של עולם 'דירה בתחתונים'. על פי הבנה זו עיקר תפקידו של האדם הוא דווקא בעולם הזה.
מספרים על הגר"א שלפני מיתתו הוא בכה. כאשר ניגשו אליו תלמידיו ושאלו אותו: "רבינו! למה תבכה?" ענה להם הגר"א שהוא בוכה על כך שבעולם הבא שוב לא יוכל לקיים מצוות, שנאמר "במתים חופשי" (תהלים פ"ח, ו'). כאשר מבינים שתפקידן של המצוות לגלות את מלכות ה' בעולם, הסיפור הזה מובן הרבה יותר. כך גם הפסוקים בספר תהלים: "לא המתים יהללו י-ה" (תהלים קט"ז, י"ז) ועוד פסוקים רבים המורים על כך שרצונו של הקדוש ברוך הוא דווקא בבני האדם החיים.
ח. אלו ואלו דברי א–לוהים חיים
לאחר שהצבענו על ההבדל והשוני בין שתי התפיסות על בריאת האדם, נבקש להציע שלמרות השוני התפיסות השונות אינן סותרות זו את זו או חולקות אלא משלימות.
כאמור, להבנת הרמח"ל העולם הזה הוא רק כאמצעי על ידו יוכל האדם לבחור נכון ולהגיע לעולם הבא. אולם, נראה שגם בדברי הרמח"ל עצמו יש נימה קצת אחרת. כאשר הרמח"ל עוסק במידת החסידות, הוא מבאר את הכוונה הראויה שתהיה לאדם בעת עבודת ה':
"והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה, נבאר עתה התלויה בכונה… אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה…" (מסילת ישרים פרק י"ט)
כאן כבר המטרה אינה רק ההנאה מהקדוש ברוך הוא, אלא ריבוי כבודו בעולם הזה, דברים דומים יותר להבנת הרמב"ן והתניא את תפקיד האדם.
כאשר מעיינים לעומק נראה לומר שאין כאן סתירה כלל – מלבד העבודה ננזקקת כדי שהאדם ייהנה ממעשה כפיו, העבודה של האדם בעולם הזה משמשת גם כהכנה חיובית להנאה בעולם הבא.
על דרך הלצה שמעתי שאומרים, כי העולם הבא הוא סטנדר וגמרא – מי שהתכונן בעולם הזה ולמד להנות מתענוג הלימוד ירגיש שזה גן עדן ואילו אחר יראה בכך גיהנם…
וייתכן, שהיכולת להנות מזיו השכינה תלויה בשאלה עד כמה האדם הכיר בכבודו וגדלותו של בוראו. כגודל האהבה וההכרה כך יהיה גודלה של ההנאה כאשר הוא יזכה לחסות בצל השכינה.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] הרמח"ל מתייחס לדברי הירושלמי (שם) שמבאר כיצד ניתן לדעת איזו נטיעה מבוגרת יותר ואיזו צעירה יותר – כאשר יש נטיעה שעליה פונים לצד האחר כנראה שהיא מקבלת חיות מחברתה ולכן היא מתביישת להסתכל בפניה.