כתבו לכם את השירה הזאת

הדפסה

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם. וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם. חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. (דברים ל"א, א-ה)

"אנכי היום – היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי וביום זה אמות" (רש"י שם)

פרשתנו נמצאת בישורת האחרונה לפני הכניסה של עם ישראל לארץ. משה עומד להשלים את נאומו, שלאחריו יחליף אותו יהושע ויוביל את העם לעבר הארץ. אמנם עבורנו נשארו עוד שלוש פרשות עד סוף נאומו של משה – אך בפועל, כפי שמדגיש רש"י, אנחנו עומדים ביום פטירתו. כעת, על משה לדאוג להכנות האחרונות לפני פטירתו.

המשימה הגדולה העומדת בפני משה היא חתימת התורה והנחלתה לעם ישראל. התורה היא 'תורת משה': היא מכונה כך כבר בתחילת ספר יהושע (ח', לא), ואף אצל אחרון הנביאים, מלאכי (ג', כב). משה הוא זה שקיבל אותה, והוא זה שמוסר אותה לעם ישראל. כאמור, על משה להשלים את משימת חייו טרם ייאסף אל עמיו.

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, ט)
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם יט)
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כב)

לאורך הפרק ניתן לראות מספר תיאורים שונים של כתיבת התורה בידי משה, וציווי של משה אל בני ישראל לכתוב להם את "השירה הזאת". מדוע יש לחזור פעמיים על תיאור כתיבת התורה – פעם בלשון תורה ופעם בלשון שירה?

הרמב"ן מציע ששני הציוויים מתייחסים לשני קטעים שונים, שנכתבו בשני פרקים שונים:
וטעם ויהי ככלות משה לכתב – כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה ולא אמר להם אנה יניחו אותה, ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה, אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' א-להיכם – שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע, וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם. ועל כן אמר ר"א כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל" (רמב"ן שם כד-כו)

הציווי הראשון לכתוב את התורה, כָּלל רק את החלק הראשון שלה, ולא את סיום נאומו של משה. החלק השני של התורה כולל את השלמת נאומו של משה, והוא הנקרא 'שירה' – ועליו ישנו ציווי נפרד. אמנם הרמב"ן מסביר את כפילות הפסוקים, אך הוא לא מפרש את ההבדל בין מושג ה'שירה' לבין מושג ה'תורה'.

את הציווי לעם ישראל לכתוב את השירה פסק הרמב"ם: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז', א)

לפי הרמב"ם, בספוק שהזכרנו התורה מצווה על כל אחד ואחד מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה פרטי. עם זאת, האופן בו הרמב"ם הגיע למסקנה זה נשמע מפותל, מסורבל ולא מובן: אילו התורה היתה רוצה לצוות על האדם לכתוב ספר תורה, מדוע היא לא מצווה אותו לכתוב ספר תורה שלם? מדוע התורה צריכה לצוות על כתיבת חלק מסוים מהתורה, אותה שירה, ורק מכוח הדין של "אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" יתברר רצונה?

נדמה שכדי להבין הן את דברי הרמב"ן והן את דברי הרמב"ם עלינו לחדד את הבנת שני המושגים של שירה ותורה.

התורה היא האידיאל שמשה לימד את בני ישראל במשך ארבעים השנים במדבר. התורה קובעת מהו האופן שבו עלינו לנהל את חיינו ומה עלינו לעשות. אין זה מקרי שהעם מקבל את התורה מידי משה דווקא עם הכניסה לארץ – ההתהוות האמיתית של העם, שבה הוא נהיה עצמאי ותלוי בעצמו, תהיה דווקא באץ ישראל. כל עוד העם נמצא במדבר בהשגחת הקב"ה הוא עוד לא החל לחיות את חייו באופן מלא. תפקידו של יהושע עם הכניסה לארץ יהיה לעזור לעם לחיות את חייו בארץ לאור אותו מגדלור – התורה.

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (פס' יב')

לאור דברים אלו מעניין לראות את תפקיד מצוות 'הקהל'. בשנת השמיטה העם נותן את קרקעותיו לקב"ה וחי לגמרי בחסדי ה' כמו במדבר. בסוף שנת השמיטה, במעמד ההקהל, העם מקבל את קרקעותיו לעבוד בהם, כמו עם הכניסה לארץ. כמו בזמן הכניסה לארץ, קבלת השליטה על הקרקע מלווה במתן תורה, שתנחה את העם בשש השנים הבאות. לכן, אין זה מפתיע שהרמב"ם (הלכות חגיגה ג', ג) פוסק שהפרשיות שקוראים באותו מעמד הן פרשיות הברית מספר דברים; אלו הפרשיות שעם ישראל קיבל עם הכניסה לארץ, ואלו הפרשיות שהוא שומע עם קבלת הקרקע מחדש:

השירה, לעומת זאת, איננה הציוויים המוגדרים שבתורה; השירה היא המנגינה אשר לצליליה האדם חי את חיי התורה. עולם התורה והמצוות משאיר לאדם מקום לבצע את המוטל עליו בדרכים שונות. עד כמה האדם יקפיד על מצוות שבין אדם לחברו, משפחתו וסביבתו? באיזה אופן האדם יתפלל את התפילה – אשר חייבה אותו התורה? תפקידו של יהושע הוא לדאוג להתאמה קרובה ככל האפשר בין השירה לבין התורה; תפקידו של יהושע יהיה לדאוג שהעם לא רק שומר על המצוות, אלא גם מקפיד להתייחס אליהן בגישה הנכונה ועם הכוונות הראויות.

**

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (דברים ל"א, ז)

משימה זו – להתאים בין השירה לבין התורה – יכולה להיות קשה מאד. על כן, התורה מחזקת את ידי יהושע על מנת שיצליח במשימתו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ." (שם טז)

משה יודע שהעם לא בהכרח יצליח לעמוד במשימה המוטלת עליו. יגיע יום שבו העם יעבור על דברי התורה ולא ישמור מצוות. גם בפרשת האזינו הקב"ה מזהיר את משה שהעם "ישמן" בעקבות הטובות שיגיעו אליו, ו"יבעט" בנותן התורה. לכן, הקב"ה מצווה את ישראל לא רק על דברי התורה, אלא גם על דברי 'השירה הזאת'; עיקר הציווי של הקב"ה לעם הוא דווקא על השירה, שהרי עם גישה נכונה העם גם לא יבוא לעבור עבירות. אם כל אדם יצטווה על השירה, ישנו סיכוי שגם דברי התורה יישמרו.

על פי דברינו ניתן אולי להבין מחדש את דברי הרמב"ם. עיקר הציווי של התורה הוא לכתוב את השירה, שהרי היא היסוד לכל התורה כולה. מרגע שאדם יבוא עם הגישה הנכונה, ויחליט שהוא רוצה לקיים מצוות, ממילא כל התורה תיכתב, והאדם יקבל לידיו ספר תורה גמור. לפי הרמב"ם, האדם לא יכתוב את כל התורה רק בגלל הדין של "אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" – אלא רק לאחר שכבר הפנים את הבסיס. אדם שקיבל על עצמו את השירה יוכל בעתיד, בכוחות עצמו, לכתוב גם את התורה.

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן" (שם לב)

המקום היחיד בתורה, מלבד בפרשייה זו, שבו יהושע מכונה "הושע" הוא בפרשת המרגלים. לפני שהמרגלים מגיעים לתור את הארץ, משה משנה את שמו של הושע בן נון ליהושע. המשותף לשני מקומות אלו הוא שאלו מקומות שבהם יהושע זקוק לברכה מיוחד מה', לפני כניסה לארץ. גם לפני משימת הריגול, וגם לפני הובלת העם לארץ והנחלת התורה יהושע זקוק לעזרה מה'.

**

אנחנו עומדים כיום בין כסה לעשור, וקוראים את הפטרת 'שובה'. השבת היא זמן שבו האדם יוצא מהעולם, מנתק ממנו ומתבונן בחייו. במוצאי השבת האדם שב לעולם, וחוזר לחיות את חייו כרגיל. עבורנו, זוהי הזדמנות מיוחדת לבחון את היחס בין שירת חיינו, לבין הטון שקובעת התורה. לפני יום הכיפורים עלינו לשאוף להגיע למציאות שבה שירת חיינו היא־היא התורה, כאשר האדם חי את חייו על פי רצון ה' במדויק. אשרינו אם נגיע למעלה זו כמו שאנחנו אומרים בכל יום בתפילות: "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱ-לֹהָיו" (תהלים קמ"ד)

(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה נמסרה בערב שבת פרשת וילך תש"ף , סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)