"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה"
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מצוות הביכורים. האדם מצטווה להביא למקדש את ראשית תבואתו, בכל שנה ושנה. באופן דומה, ישנה גם מצווה על האדם להביא מִצֹּאנוֹ לבית המקדש ולכהנים. ניתן היה לדמיין מציאות שבה ההמשך הישיר של מצוות אלו היה ביכורים מהאדם; במציאות שכזו כל בכור, כל פטר רחם, היה קודש לה'. אמנם אין מצווה שכזו, אך ניתן למצוא לה רמז בתנ"ך, אחרי שחנה יולדת את שמואל: "וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה': אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'" (שמואל א א, כו-כח)
אחרי לידתו של שמואל, חנה מביאה אותו לבית המקדש כאשר נדרה, ומוסרת אותו לעבודת ה'. באותו האופן שבו האדם מודה לה' על תבואתו ועל צאנו, חנה מודה לה' על לידת בנה. גם את תפילת חנה, שמתאר התנ"ך, יש מקום להשוות למקרא הביכורים של החקלאי. אפשר גם למצוא ציווי דומה הניתן לכלל בני ישראל, המעיד על מעמדם של הבכורות: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב)
ברמה האידיאלית, מצופה היה שבכור מכל בית יבוא וישרת את ה' בבית המקדש. עבודת המקדש לא היתה אמורה להיות נחלתו של שבט לוי, אלא של כלל עם ישראל, באמצעות אותו נציג משפחתי. עם זאת, מציאות שכזו לא הצליחה להתממש מסיבות שונות. ספר בראשית מלא באכזבות ממוסד הבכורה: עשו, ראובן ובכורות נוספים לא מצליחים למלא את תפקיד המנהיג המשפחתי, ונמצא להם מחליף. זהו הסימן הראשון לכך שאי אפשר לקחת בכור מכל משפחה לעבוד במקדש ולשרת את ה'.
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יב)
לעניות הבנתי, פרשה זו נאמרה על מציאות שאחרי חטא העגל. אחרי חטא העגל התברר שהעם לא יכול לספק כהנים לה' מכל שכבות האוכלוסיה. מתברר שלא כל אחד יכול לשרת את ה', ויש להעביר את הכוהנים בחינות והכנות מדוקדקות. לשם כך, ה' מצווה לקחת את שבט לוי וזרע אהרן ולייחד אותם למקדש. לאותם אנשים כבר לא תהיה נחלה בארץ, אלא הם יעסקו כולם בעבודת ה' ובלימוד התורה. במושגים שלנו, התורה עוברת ממודל "ליטאי" שבו כל אדם צריך לעבוד את ה', למודל "חסידי" שבו ישנו אדמו"ר אחד, ודרכו החסידים עובדים את ה'.
"ותִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּייָ רָמָה קַרְנִי בַּייָ רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: אֵין קָדוֹשׁ כַּייָ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ… שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה" (שמואל א ב)
כאמור, מציאות של "מעשר בכורות" לא קיימת בתורה הלכה למעשה. עם זאת, הבה ננסה לדמיין מצב שכזה. כמו במקרא ביכורים, כל אֵם עולה לירושלים ומודה לה' על לידת בנה. אותה האֵם מביעה הכרת תודה על כך שנולד לה ילד, וכאות לאותה הכרת תודה היא נותנת אותו לה'. בדומה לחנה, כל אישה נושאת תפילה אישית שבה היא שופכת את ליבה ומודה על שחשוב לה.
בעולם שכזה, כל עבודת ה' יכולה להיראות אחרת. בזמן שבית המקדש היה קיים, הוא היה מוקד העבודה הדתית: אדם שרצה להודות לה' היה עולה לבית המקדש, ובאמצעות הכהנים והלויים מקריב שם את קרבנותיו. לעומת זאת, אילו בכל משפחה הבכור היה עובד ככהן, ניתן לתאר מציאות שונה: כל משפחה היתה יכולה לעבוד את ה' גם בביתה הפרטי, בנוסף לעבודת בית המקדש. בבית המקדש, בית הבחירה, היתה מתבצעת עבודת ה' הלאומית; עם זאת, כל משפחה הרוצה להרגיש קרבת אלוקים יכולה לעשות זאת גם מביתה, כמו שמתואר בפרשת יתרו אחרי מתן תורה: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, יט)
**
השבוע אנחנו קוראים את פרשת כי תבוא. אין זה מקרה שפרשה זו נקראת לפני ראש השנה החדשה: "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה לא:)
חז"ל מסבירים שיש צורך לקרוא את פרשות כי תבוא ונצבים על מנת "שתכלה שנה וקללותיה". עם זאת, נדמה שגם למקרא הביכורים יש מקום בימים לפני ראש השנה. פרשיית הביכורים עוסקת באדם שמסכם שנה חקלאית שלמה. אחרי שנה ארוכה שבה הוא עבד את השדה, החקלאי בוחן את פירותיו ומציג אותם לפני ה'. כמובן שלא כל הפירות שווים, וטיב היבול מייצג את מידת ההשקעה של החקלאי.
בהשאלה, ניתן לדבר גם על ראש השנה במושגים דומים. בראש השנה האדם בוחן את מעשיו, עובר עליהם ומתפלל עליהם לפני ה'. המעשים של האדם, ופירותיהם, תלויים בכמות העבודה שהוא השקיע לאורך השנה. בקריאת פרשיית הביכורים לפני ראש השנה חז"ל מזכירים לנו שעלינו להביא "ביכורים" לה', ולהציג בפניו את מעשינו הטובים.
קיים חשש שאדם שפירותיו היו טובים יזקוף את הצלחתו לעצמו. אותו אדם עלול להאמין שכוחו ועוצם ידו נתנו לו את פירותיו, שעליהם הוא עמל שנה שלמה. פרשת הביכורים מתמודדת עם מחשבה שכזו, ומבהירה לאדם מנין הגיעו פירותיו.
"וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְיָ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְיָ אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְיָ אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כו, ח-י)
תפילת שמונה עשרה מחולקת לשלושה חלקים: שבח, בקשה והודאה. החלק הראשון, השבח, נתפס כחלק הקל שבתפילה. בשלב זה האדם מתפעם מבוראו, ומשבח אותו על כוחותיו ומעשיו.
"הָאֵ-ל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵ-ל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, וְקוֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה"
כיצד יכול האדם שלא להתחבר לברכות השבח? כיצד יכול האדם שלא לראות כיצד ה' מחיה מתים, רופא חולים, גומל חסדים טובים וזוכר חסדי אבות? החלק הקשה יותר בתפילה הוא שלב ההודאה, שבו האדם מציין את הטובות שקיבל מהקב"ה. לאדם ישנו חסם פסיכולוגי המונע ממנו להכיר טובה על מה שקיבל, ולהודות לה' על כך. אמנם האדם יודע כמה חסד ה' גמל איתו, אך בכל זאת קשה לו לבטא זאת בתפילה.
פרשיית מקרא ביכורים מכריחה את האדם להכיר טובה לה' כל על חסדיו. בשלב הראשון, אחרי הכניסה לארץ, ניתן להעריך שמקרא הביכורים עוד היה קל עבור בני ישראל. בשנה הראשונה, השניה והשלישית לכניסה לארץ עם ישראל זכר את טובותיו של הקב"ה, וידע להעריך את הנס שבטבע. עבור אותם אנשים, היכולת של האדם לגדל תבואה מהאדמה איננה מובנת מאליה ועל כן הם חשו צורך להודות לה'.
הבעיה עלולה להתעורר בשנים הבאות, וביתר שאת בדורות הבאים. עלול לקום דור שעבורו הטבע הוא מובן מאליו, דור שלא ישכיל לראות את ה' מבעד לחוקי הטבע. ההכרה כי היינו עם של עבדים במצרים, וה' הוציא אותנו – כבר נשכחה על ידי אותו הדור, שמכיר רק מציאות של שפע בארץ. זהו דור שלא ידע לברך "מעריב ערבים" בערב, ולא יבין את ברכת "יוצר אור" בבוקר; עבורו, שקיעת החמה, זריחתה ושאר תופעות הטבע מובנות מאליהן.
ישנו שיר של נעמי שמר המייצג תפיסה שכזו, שלפיה העולם נע במעגל תמידי שניתן לחזות מראש:
בְּתִשְׁרֵי נָתַן הַדֶקֶל פְּרִי שָׁחוּם נֶחְמָד.
בְּחֶשְׁוָן יָרַד יוֹרֶה וְעַל גַגִי רָקַד…
וּבְבוֹא אֱלוּל אֵלֵינוּ רֵיחַ סְתָו עָלָה,
וְהִתְחַלְנוּ אֶת שִׁירֵנוּ מֵהַתְחָלָה: (שנים עשר ירחים)
כנגד מציאות שכזו יוצאת התורה בפרשיית מקרא ביכורים, ומזכירה ליהודי שהקב"ה הוא זה שהביא אותו אל הארץ, והוא הנותן לו את תבואת השדה. מקרא הביכורים נחוץ עבור אותו חקלאי שכבר שכח להודות לה' על הגשם, השמש וההצלחה. גם ראש השנה הבא עלינו לטובה אמור להזכיר לנו להודות לה': ברכת מלכויות מתארת עולם שבו ה' שולט בכל פרט, ושום יצור לא נע ללא ציווי או פקודה. בתקופה זו של השנה חשוב לזכור את טובותיו של ה' שבכל יום ויום, ואת החובה שלנו להודות עליהן.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה נמסרה בערב שבת פרשת כי תבוא תשע"ט, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).