המפגש עם התורה
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים יז, ח-יא)
הפרשיה עוסקת באדם שהתעורר אצלו ספק בהלכה. מדובר בספק אמיתי, בסיטואציה מורכבת שאף לאחר לימוד וליבון נדרשת סמכות משמעותית כדי להכריע בה. האדם חפץ להגיע לחקר האמת, לעומק הסוגיה, ולשם כך הוא עולה לבית הדין הגדול שבירושלים.
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' – זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. (הלכות ממרים א, א)
'וקמת ועלית אל המקום' – מלמד שהמקום גורם. (סוטה מה.)
סמכותו של בית הדין הגדול בלשכת הגזית נובעת מהמזיגה הייחודית שיש בו של שני המקומות העיקריים בהם אנחנו נפגשים עם הקב"ה: התורה והמקדש. לימוד התורה הוא שותפות של הקב"ה עם החכמים, ועל לומד התורה לחדש בלימודו. בית הדין הגדול מורכב מגדולי החכמים, שהם הסמכות התורנית העליונה, ונמצא במקדש, בו נעשית עבודת ה' היום יומית ובו שורה השכינה. בעקבות זאת, נתונה בידי בית הדין הסמכות ליצור את האמת ההלכתית: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (רש"י דברים יז, יא); ואפילו כנגד בת קול המורה משמים אחרת.
עליה זו למקדש לשמוע את דבר ה' היא מאורע חד פעמי – לאחר ההכרעה התורנית האדם שב לאהלו ולחייו הרגילים. גם הכהנים העומדים לשרת בקודש, משרתים לתקופה של שבוע בלבד ולא מעבר. במצב כזה, המפגש עם הקב"ה הוא בגדר חוויה דתית גרידא. מה היה קורה לו אותו אדם היה צריך להישאר בקודש כל הזמן ו'לחתום קבע' במקדש; שיקוים בו: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", או באנלוגיה, להיות בישיבה? מצב קבוע כזה מקהה את עצמת החוויה, ורבים מאתנו חוששים ממצב כזה. מדוע אנו נרתעים מהמעבר מחוויה חד-פעמית לשגרה של קודש?
אחד הגורמים המרתיעים הוא הפחד מאיבוד השליטה של האדם על גורלו. הוא חושש להשתנות: אדם מגיע לישיבה לאחר מספר שנים של פיתוח אישי, עם אישיות ועם תכונות אופי ייחודיות. הוא אינו מעונין שיבוא מישהו ויחתוך באישיותו בסכינא חריפא. "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל": חז"ל דורשים על הפסוק שאדם צריך להמית עצמו באהלה של תורה. הצורך הזה מרתיע ומאיים. אדם אינו רוצה שיהפכו אותו מראובן לשמעון.
עם זאת, איננו מעוניינים לשנות את אישיותו של האדם באופן קיצוני. מטרתנו היא להעצים, להכווין, לתת עומק ולנתב את הכוחות הטמונים בכל אחד ואחד. מטרתנו לעזור לראובן להישאר ראובן, אך להיות ראובן עמוק יותר, ראובן משמעותי יותר. למרות החשש, אדם צריך להיפתח. להיפתח לר"מים, להיפתח לחברים, לרצות להשתנות ולהתעצם.
הישיבה אינה מקום שמגדלים בו פוסקים בלבד. אילו כך היה, רק חלק קטן מהאוכלוסייה היה צריך ללמוד את ההלכות והיה מורה אותן לשאר העם. ברם, מטרת הישיבה היא אחרת: לימוד תורה על ידי כל אדם. כל אחד צריך ללמוד תורה. מעבר לערך העצמי של הלימוד כקיום מצות ה', המפגש עם הקב"ה בלימוד יחד עם הנכונות, הוא שיוצר את השינוי המיוחל שאליו הישיבה שואפת. לכן, כל אחד ואחד, ללא קשר לשאלה כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ללמוד בישיבה, צריך ללמוד כאילו מתקיים בו "כל ימי חיי". הישיבה כשמה, היא מקום שיושבים ומשתקעים בו. בהקשר זה, נזכיר כי שבת היא כמו מקדש: אי של קדושה בחיינו, המקדש במקום והשבת בזמן. השבת היא זמן לבצע את המזיגה שלנו בין התורה לבין קדושת הזמן. כשם שאף אחד לא היה עולה להר הבית ומתחיל לקרוא עיתון, כך גם בשבת, לו היינו חווים את הקדושה באופן מלא, לא היינו עושים זאת. שבת היא זמן של לימוד עם מטרות אחרות, של קדושה.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת שופטים ה'תשע"ז, סוכמה ע"י איתי וייס ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).