תשעה באב: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
אמרו חז"ל במסכת תענית: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה". מדוע לא נכתב הפסוק בלשון עתיד – 'כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה'? הלא המתאבל כעת אינו רואה בשמחתה של ירושלים, שאם היה רואה בשמחתה – לא היה מתאבל?!
העיד הרב מימון זצ"ל, שסיפר לו אביו את דברי המלבי"ם על גמרא זו: חז"ל אמרו שגזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, ולכן הגבילו את האבל על מת לתקופה של שנה. כאשר אדם אינו שוכח את מתו ומתאבל עליו בלי סוף – מצבו דומה למצבו של יעקב אבינו, שנאמר עליו: "וימאן להתנחם, ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה", והסביר רש"י שיוסף לא השתכח מלבו של יעקב כיוון שלא מת.
דומה לכך – מסביר המלבי"ם – גם האבל על חורבן ירושלים. כל עוד עם ישראל זוכר את ירושלים ומתאבל עליה – הרי שהיא לא השתכחה מן הלב, ואינה בבחינת 'מת'. לכן חשוב כל כך להדגיש את האבל הגדול על החורבן: שאם לא נתאבל על חורבן ירושלים והמקדש – הרי שזו עדות למותה של העיר, ומן המוות אין חזרה. אך אם אחרי אלפיים שנה עודנו זוכרים את ירושלים, מעלים אותה על ראש שמחתנו ומתאבלים עליה – סימן הוא שירושלים לא מתה, ועוד תקום לתחיה עם האומה. מכאן, שהמתאבל על ירושלים וממאן להתנחם – זוכה ורואה בשמחתה בעצם אבלו, שכן האבל עצמו מכניס תקווה בלבו שירושלים עוד תשוב ותיבנה.
(הרב אוהד זימרן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).