ירושת עבר הירדן

הדפסה

ירושת בני עמון – מאת אברהם

בפרשתנו אנו מוצאים את האיסור להתגרות בבני עמון, כי נחלתם ניתנה להם לירושה מאת ה' ואין לישראל רשות לקחתה: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים ב, יט-כב)

הפסוקים בפרשתנו על נחלת בני לוט, מתכתבים עם מלחמת הארבעה והחמישה בפרשת לך לך, שם מצאנו את המלחמה הראשונה באותו חבל ארץ.

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: (בראשית יד, ה-ו)

כאשר אנו מוצאים בפרשה את בני עמון המורישים את רפאים, יש לתהות כיצד ירושה זו נעשתה – הרי אין בני עמון עם חזק המסוגל להוריש את הרפאים! התשובה לשאלה זו נעוצה במלחמת הארבעה והחמישה. היו אלה כדרלעומר וחבריו שהשמידו את הרפאים, ולאחר שאברהם גבר עליהם הוא זכה בארץ והשאירה לבני עמון ממשפחתו לנחלה.

הורשה זו יכולה ללמדנו על משמעות הברית שכרת הקב"ה עם אברהם על הארץ, מיד אחרי מלחמתו במלכים: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: (שם טו, יח-כא)

המרחב הגדול הזה שהקב"ה מבטיח לאברהם ולזרעו, שכנראה קשור בחלקו לשטח שכבשו המלכים עליהם אברהם התגבר, לא מיועד בלעדית לבני ישראל. זו ארץ בני אברהם החיים יחד בין שני הנהרות, הפרת והנילוס, תחת הנהגה משותפת של ישראל. לבני עמון, שירשו את ארצם כחלק ממשפחת אברהם, יש מקום מובטח בארץ המשותפת הזו ועל כן אסור להתגרות בהם כלל.

ירושת עבר הירדן – בזכות ההחלצות לעזרה

בבואנו לעסוק בארצם של בני ישראל, יש לשאול מה מעמדו של עבר הירדן המזרחי. חלק זה נמצא מחוץ לנהר הירדן המסמל את גבולה הטבעי של ארץ ישראל, אך בתוך הארץ שהובטחה לאברהם.

מתוך הסתכלות בסיפורים העוסקים בעבר הירדן המזרחי נראה שזכותם של ישראל באזור הזה לא באה מכוח ההבטחה שניתנה לאברהם, אלא דווקא מכוח ירושה במלחמת 'עזרת ישראל מיד צר' (לשון הרמב"ם בהל' מלכים ה, א). ההיענות לצרת אחים, היושבים בעבר הירדן המזרחי ומנותקים משאר אחיהם, היא זו שיצרה את הזכות לשבת בחלק זה של הארץ.

כך אנו מוצאים לראשונה במלחמתו של אברהם, שראינו כי הובילה לירושת השטח הזה, שהתחילה כמלחמת עזרה והצלה: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: (בראשית יד, יד-טז)

אברהם לא פותח במלחמה יזומה לכיבוש שטח זה, אלא נענה לקריאת לוט בן-אחיו שנשבה.

שורשה של היענות זו נמצא במותו של הרן אחי אברהם והצטרפות לוט בנו למשפחת אברהם: וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: … וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (שם יא, כו-לא)

סביר להניח שמותו של הרן באור כשדים ועזיבת שאר בני המשפחה את האזור קשורים זה בזה. חז"ל דרשו שבאור כשדים אברהם נדון להשרף בכבשן האש, בעקבות הפצתו את אמונת הייחוד, וניצל משם; בעוד הרן אחיו לא ניצל, אלא נשרף בעקבות מעשי אחיו. מסתבר שבדבריו האחרונים הוא משביע את אברהם וכורת אתו ברית לשמור ולדאוג לבניו ולרכושו, ועל כן עוזבים הם יחדיו.

אברהם זוכר את הברית הזו, ועל כן ברגע שהוא שומע את הקריאה של לוט הוא נענה ובא להצילו. כך נראה גם בהמשך, שהברית בין אברהם והרן מועילה פעם נוספת ולוט ניצל בזכות אברהם: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט: (שם יט, כט)

כך אנו מוצאים דוגמאות נוספות, הקושרות את נחלת עבר הירדן המזרחי למסירות נפש והצלה הבאים בעקבות היענות לברית.

וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים: … וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח: וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד: (שופטים ח, ד  י-יב)

אחרי שגדעון מביס את מדין והם נסים מארץ ישראל, הוא ממשיך ורודף עם אנשיו העייפים מהמלחמה, עמוק לתוך עבר הירדן המזרחי, עד השיגו את שרי מדין והשמדתם המלאה. מדוע הוא מתאמץ כל-כך ואינו עוצר אף לאחר הנצחון במלחמה? מדוע הוא עובר וחוצה את הארץ במרדפו? התשובה לכך היא בדבריו למלכי מדין עם השיגו אותם: וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי ה' לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם: (שם, יח-יט)

הוא רודף אחריהם מתוך חובה משפחתית. הוא מחויב לדאגה ולברית עם בני אימו. על כן אינו עוצר במרדפו עד השיגו את שרי מדין. 

כך גם שאול, מלך ישראל הראשון, מתחיל את מלכותו בהצלת יושבי יבש גלעד מפני העמונים: וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ: וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: … וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד: וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד: וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף: וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ וַיִּשְׂמָחוּ: … וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד: … וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (שמ"א יא, בדילוגים)

אנשי יבש גלעד אף מעלים בדעתם ש"אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ" והם ייאלצו להיכנע לנחש העמוני, אך הברית בין אנשי ישראל נשמרת והם יוצאים לתשועת אחיהם הרחוקים. היענות זו ליושבי עבר הירדן המזרחי, המנותקים מהארץ כולה, אנו מוצאים אף בימינו. בזמנים הקשים שלא היה מי שיתמוך בישובי אצבע הגליל – מטולה, כפר גלעדי, תל־חי וחמרה. באותם ימים לא היה כסף ואנשים שיבואו ויגנו על יישובים אלו שנשארו בשטח הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה. מי שנענה לעזרתם היה יוסף טרומפלדור. הוא גייס בעצמו תחמושת, אנשים וציוד ועלה להגן על יישובים אלו. סיפורים אלו מעידים על משמעותן של הערבות האהבה והאחווה בין בני ישראל, ובזכותם הם יורשים ומחזיקים בארץ.

(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל פרשת דברים ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי יעקב אדורם ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).