נקם נקמת?
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (במדבר לא, יד-טו)
פסוקים אלו מעוררים בנו רתיעה מסוימת. לא ברור מדוע משה קוצף על פקודי החיילים, ומה הם עשו רע. על פניו, אותם חיילים התנהגו למופת, כרחמנים בני רחמנים, ולא ברור על מה זעמו של משה. קשה לנו להבין מדוע משה להוט כל כך להשמיד באופן טוטאלי את מדין.
בין מדין למואב
כדי להבין את עומק כעסו של משה, עלינו לחזור לציווי על עצם המלחמה במדין. למה הקב"ה מצווה על המלחמה במדין, אך מורה במפורש למשה לא להלחם במואב? הגמרא בבא קמא מדוע נצרך האיסור על מלחמה במואב: וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: וצרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. (בבא קמא לח.)
משה הניח שאחרי שהם יצאו למלחמה עם מדין, ברור שעליו לצאת למלחמה עם מואב. אם מדין שנגרר למלחמה בידי בלק ייענש, ברור שגם יוזמי המלחמה, כלומר בלק ועמו, חייבים עונש. אומר הקב"ה למשה שאין חישוב זה נכון, ואל לו לצאת למלחמה עם מואב. הגמרא מביאה נימוק לסיבה בגללה אין לצאת למלחמה עם מואב, אך נדמה שניתן להציע הסבר נוסף.
רש"י בפרשתנו מביא נימוק נוסף להבדל בין מואב למדין: מאת המדינים – ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב) 'אל תתגר בם מלחמה'; אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר, מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית. (על במדבר לא, ב)
לפי רש"י הסיבה בגללה מואב יצאו למלחמה שונה מהמניעים של מדין למלחמה. מהתיאור בתחילת פרשת בלק עולה שבלק חשש לשלום עמו ומלכותו. בלק ראה כנגד עיניו עם שהגיע ממצרים, כבש קבוצה של עמים בדרך, ועכשיו חונה מול ארץ מואב. חשש דומה, של עממי כנען מפני בני ישראל, ניתן למצוא גם בדברי רחב אל המרגלים. רחב מספרת להם שכל תושבי הארץ מפחדים שבני ישראל ישמידו אותם, ויסלקו אותם מהארץ. כלומר, המניע של בלק למאבק בבני ישראל היה מניע לגיטימי, של ביטחון מדיני. כמובן, שבלק לא העריך נכון את הסיטואציה הצבאית והפוליטית, אך אין זה שולל את הלגיטימיות של תחושת האיום שלו.
כל זה, בניגוד חריף למעורבותם של מדין במאבק מול ישראל והנסיון לפגוע בהם. למדין לא היתה שום סיבה לקרוא תגר על ישראל, הרי לא נשקפה שום סכנה לארצם. המניע של בני מדין לפגוע בישראל היה אנטישמיות צרופה. ישנה שנאה תהומית המקוננת בליבם של בני מדין שגרמה להם לצאת למלחמה, למרות כל השיקולים הרציונליים. מדין לא רק יצאו למלחמה כנגד בני ישראל, אלא הם גם יצאו להילחם בה'. נשים לב, שהציווי לנקום במדינים הופך במהרה לציווי לנקום את נקמת ה', שבעצם בו ניסו מדין לפגוע.
מכיוון שכל עם יצא למלחמה מסיבות שונות, גם התגובות של ה' לאותן מלחמות הן תגובות שונות.
כתגובה למלחמתם של מואב ה' מצווה את ישראל להתרחק מהמואבים. מחד, ישנו איסור להתחתן עם אותם אנשים או להתקרב אליהם. מנגד, אין חובה להשמיד אותם, אלא רק להילחם בהם בצורה עניינית. ניתן להעלות על הדעת תרחיש בו בלק לא היה יוצא למלחמה, ובני ישראל היו מצליחים לחיות יחד עם עמו בשלום. לא רחוקים מכך התיאורים בימי האבות, שהצליחו לחיות בשלום ובידידות עם שכניהם. יכול להיות שעומק דברי הגמרא בבבא קמא, שאמרה שרות יצאה ממואב, הוא שמואב לא מושחת עד היסוד, ועדיין יכול להביא טוב לעולם.
כל זאת, בניגוד גמור לציווי להשמיד את המדינים. מכיוון שהמדינים יצאו למלחמה נגד ה', יש להכריז עליהם חורמה עד שיושמדו. מדין מייצג את השחיתות ואת הרוע, ועל כן יש להלחם בו. באופן דומה יש לראות גם את מלחמת עמלק. עמלק יצא למלחמה עם ישראל כנגד כל ההיגיון והשכל הישר. לא עמד בפני עמלק שום חשש או סכנה שהצדיקו תקיפה של בני ישראל בשעה שיצאו ממצרים.[1] כתוצאה מכך, ישנו ציווי להשמיד את עמלק, ולא לחוס על הנשים, הילדים ואף על הצאן. באותו אופן יש להשמיד את מדין באופן מוחלט, ולשם כך היה על בני ישראל להרוג גם את הנשים והילדים. כאשר משה קצף על כך שלא הרגו את הנשים, הוא זעם על כך שלא מחקו כל זכר לתרבות של המדיינים.
רשעתם של מדין
נדמה, שעדיין יש למצוא הצדקה להרג שיטתי שכזה של עם שלם. לשם כך, עלינו לברר שתי נקודות שונות. הרב סולובייצ'יק נהג לבאר באופן מיוחד את הפסוק הבא: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: (שמות יא, ה)
מדוע יש צורך להרוג את אותו בכור השפחה? בשלמא את ההרג של בכור פרעה אפשר להצדיק, אך במה חטא בכורה של אותה שפחה? הרב סולובייצ'יק הסביר שיש כאן רמז לשחיתות של עם שלם. הסיבה שהתאפשר לפרעה לנסות לרצוח את כל בני ישראל היא שהוא זכה לתמיכה ציבורית: אלמלא התמיכה של אותו בן השפחה, פרעה לא היה מצליח לזרוק את כל בכורי ישראל ליאור. באופן דומה, גם בגרמניה הנאצית הרג היהודים לא התבצע על ידי אדם אחד. אותו אדם הצליח להוציא מהעם את השנאה האפלה והפתולוגית כלפי ישראל, ורק כך נהרגו מיליוני יהודים. במקרה שלנו, כל העם המדיני היה מושחת עד היסוד. ההצדקה להרוג את כל אותו העם נבעה מהעובדה שכולו היה רקוב עד עמקי נשמתו.
בנוסף, יש לשים לב לאופן בו מדין ניהל את המלחמה בישראל. כאשר בלק בא להילחם בבני ישראל הוא העלה קורבנות וניסה לקלל את ישראל. המלחמה של בלק בבני ישראל היתה מלחמה רוחנית, בה הוא ביקש מה' שיכריע בסכסוך.
העצה אותה נתן בלעם למדין שונה בתכלית מסגנון זה. בלעם שלח את בנות מדין לזנות עם בני ישראל, ולפתות אותם בבשר ויין. בלעם ניסה לשלול מבני ישראל את צלם האנוש, ולגרום להם להתנהג בבהמיות. מדין לא ניסה לנהל מלחמת קודש, אלא שאף להחטיא את בני ישראל. יכול להיות, שהעונש הראוי למעשה שכזה הוא דווקא הרג של הנשים. דווקא הנשים שניסו להחטיא את ישראל הן הראויות למות ולהימחק מעל פני הארץ.
נקמה בשם ה'
עדיין, יש ללבן את היחס הראוי למושג הנקמה. כמובן, שישנם מקרים בהם הנקמה היא מוצדקת, אך לא חסרים מצבים בהם הנקמה נתפסת באופן שלילי. בתורה ישנו איסור לנקום באחרים, ומצופה מהאדם לנהוג בשיקול הדעת. הגמרא בברכות מביאה מימרא בנושא הנקמה: ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות … אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות … מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר 'אל נקמות ה'!' אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא. והיינו דאמר עולא: שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה. (ברכות לג.)
הגמרא משווה בין הנקמה החיובית, לבין הדעת והמקדש. נראה, שהמשותף לשלוש מושגים אלו הוא היותם ביטוי של נוכחות ה' בעולם. כמו שהדעת והמקדש הם ביטוי של ה' בעולם, כך הנקמה היא ביטוי של הצדק האלוהי בעולם. עם כל זאת, יכולות להיות מספר בעיות כאשר אדם מנסה לבטא את הצדק האלוהי בעולם.
ראשית, ישנה סכנה בכך שהאדם ינסה לנקום את נקמת ה' לטובת עצמו. ישנו חשש שהאדם יפעל משיקולים זרים ואנוכיים, וינסה להגשים מטרות אישיות באמצעות הנקמה. לא ברור מתי יפעל האדם מתוך עלבון או כעס, ומתי באמת יפעל כדי לבטא את הצדק בעולם. ישנו צורך שהאדם יפעל מתוך כנות, ולא ברור עד כמה צורך זה יכול לבוא לידי ביטוי. לכן, התורה שואפת לצמצם את השימוש בנקמה רק למקרים בהם האדם פועל באופן מובהק ממניעים טהורים.
שנית, הנקמה היא ביטוי של מידת הדין בעולם. הנקמה באה לוודא שכל מי שחטא או טעה ייתן דין וחשבון על מעשיו. כאשר בני האדם יחליטו לערב בעולם את מידת הדין, הדבר עשוי לעמוד בעוכריהם. אם מידת הדין תשלוט בעולם, האדם ייתן דין וחשבון על כל חטא בנושא צדקה, גמילות חסדים או גזל. אמנם ישנם יתרונות לנקמה ומידת הדין, אך החסרונות שבהם עשויים להצדיק את המגבלות על השימוש בנקמה. יכול להיות, שהפתרונות לבעיות אלו במידת הדין רמוזים כבר בפרשה שלנו. נשים לב, שלמלחמה יוצאים דווקא פנחס, כלי הקודש וחיילים צדיקים. לעומת שאר המלחמות בהם נלחמו כל בני ישראל, הפעם ישנו סינון קפדני של אופי החיילים שיוצאים. לא כל החיילים יוצאים למלחמה זו אלא דווקא אלף איש מכל מטה. נראה, שהתורה מנסה להדגיש שאין כאן מלחמה רגילה אלא מלחמה על כבוד ה'. בנוסף, למלחמת מדין נצרך ציווי מפורש מהפסוק, והיא לא הייתה החלטה אנושית לצאת למסע נקמה. למלחמת נקמה יש לצאת דווקא ברצון ה', ויש ללחום בה דווקא עם חיילים יראי ה' וחסרי פניות אישיות.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית פרשת מטות ה'תשע"ט, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישישבה ולרב).
[1] בהקשר זה, מעניין לבחון את התנהגותו של פרעה מלך מצרים. גם את מעשיו של פרעה ניתן לראות כשנאה של עם ישראל שלא נובעת משיקולים תועלתניים. מנגד, אפשר לגם לראות את מעשיו של פרעה באופן רציונלי, כניסיון להפיק תועלת מעם של עבדים.