איש כל הישר בעיניו – השראת השכינה היא רק בארץ
משה מתאר בפרשת ראה (פרק י"ב) את קיומו העתידי של בית המקדש, במקום אשר יבחר ה`, ומתאר את הניגוד שבין התקופה העתידה לבוא לבין המציאות בהווה: בעתיד, לאחר שייבחר המקום, אזי "שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולתיכם וזבחיכם…" (יב, יא), ובניגוד למצב הקיים במדבר – "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו" (שם, ח).
והדברים תמוהים: וכי בתקופת המדבר הקריבו בני ישראל איש כל הישר בעיניו? והרי גם בתקופת המדבר ההקרבה הייתה רק במשכן? נראה שהביטוי "איש כל הישר בעיניו" מבטא בחירה מוחלטת שיש לכל אדם, היכן ברצונו להקריב את קרבנותיו. על דרך הפשט נראה שכל אדם יכול להקריב בכל מקום.מדוע מתעלם משה כאן מן החובה להקריב במשכן?
נראה אפוא, שפסוק זה עולה בקנה אחד עם מגמת משה בנאומיו לכל אורך ספר דברים. עיון בספר דברים מגלה שהמשכן לא נזכר כלל בספר זה. למרות שמשה מתאר אירועים רבים שהתרחשו בשנות המדבר, אין בספר דברים התייחסות לבניית המשכן, לכלי המשכן, לבצלאל בן אורי או להבאת תרומות המשכן. רק פעם אחת נזכר בספר דברים הביטוי "אוהל מועד" (לא, יד), וגם שם הכוונה איננה למשכן, אלא לאוהלו של משה (כפי שמשתמע מן ההשוואה בין פסוק זה לבין שמות לג, ט).
ספר דברים מבטא, אם כן, התייחסות ייחודית להשראת השכינה. משאר החומשים נראה שקיימת אפשרות של השראת שכינה ארעית גם מחוץ לארץ ישראל, על ידי המשכן. אולם בספר דברים ההתייחסות היא להשראת שכינה באופן יציב בלבד, וזו אפשרית אך ורק בארץ ישראל, לאחר כיבוש ונחלה. מנקודת מבט זאת, תנאי בסיסי להשראת השכינה הוא מקום גיאוגרפי קבוע – "המקום אשר יבחר ה", והשראת שכינה ארעית במקום גיאוגרפי שאינו קבוע אינה נחשבת להשראת שכינה של ממש. ערב הכניסה לארץ ממעט אפוא משה בערכו של המשכן, ומדגיש נקודת מבט לפיה עם ישראל עומד לפני מהפך: השראת שכינה במקום קבוע, וכל מה שהיה קודם לכן – כביכול אינו נחשב. מנקודת מבט זו, בני ישראל אכן עשו במדבר "איש כל הישר בעיניו", שכן אע"פ שבפועל ההקרבה הייתה דווקא במשכן, לא היה לכך משמעות של קביעות ויציבות כפי שעתידות להיות בארץ ישראל, עם בניית המקדש במקום אשר יבחר ה`.
(הרב אמנון בזק, מתוך שבת בשבתו)