שני יסודות לקנאות ראויה
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כה, יא-יג)
בתחילת פרשתנו, ה' משבח את קנאתו של פינחס בשבח כפול: פינחס, בקנאתו, גם "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגם הציל את בני ישראל: "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". על כן פינחס גם מקבל שכר כפול, כפי שנבאר. קנאתו של פינחס, אם כן, היא מבורכת ביותר.
אלא שאנחנו יודעים ממקומות אחרים בתנ"ך שקנאה לא תמיד רצויה. שמעון ולוי מקנאים קנאה גדולה בשביל אחותם ועושים הרג וביזה בשכם, בטענה: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא), והרי יעקב מבקר אותם על הקנאה הזאת קשות. ואין לחשוב שביקורתו של יעקב נובעת רק מחשש בטחוני של "וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם ל), שהרי בפרשת "ויחי", שם יעקב שוכב על מטתו במצרים בסוף חייו ויודע בדיעבד שהמעשה לא הביא לאיום על המשפחה, הוא בכל זאת בוחר להגיד על שמעון ולוי "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ז).
גם אליהו אומר "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מל"א יט, י) והוא לא מקבל על זה שכר גדול; ה"שכר" שהוא מקבל הוא להסתלק מן העולם. אם כן, עלינו לעמוד על טיב קנאתו של פינחס, ולהבין מה פשרה וכיצד היא שונה מהקנאות של שמעון ולוי ושל אליהו. מה הופכת את קנאתו של פינחס למשובחת?
ברית כהונת עולם
על מנת להבין בגלל מה ה' משבח את קנאתו של פינחס, עלינו לעיין בשכר שה' נותן לו על קנאתו. כפי שהזכרנו, פינחס מקבל שכר כפול: מצד אחד, "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", ומאידך, "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". נעמוד תחילה על הנקודה של "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם", ונבין, מה זאת כהונה?
המילה "כהונה" נגזרת משם הפועל "לְכַהֵן", למלא תפקיד מסוים. מה זה אומר לְכַהֵן בתפקיד? האנשים שאנחנו מכירים שמכהנים בתפקידים ממשלתיים – בארץ ובכל העולם – הם בדרך כלל, כמעט תמיד, מחפשים משהו לעצמם בתפקיד הזה – את הכבוד, את הכח, וכן הלאה; הם לא לגמרי משרתים את התפקיד, אלא התפקיד משרת אותם. על רובם ככולם אי אפשר לומר את דברי הזוהר "המלכות לית לה מגרמה כלום" (עץ חיים מב, יא, ע"פ הזוהר וישב, קפא.), משפט שבעצם אומר שכל מהותה של המלכות היא עבדות וביטול לעם. כאשר התורה מדברת על כהונה, היא לא מדברת על כהונה בתפקיד מהאופי שאנחנו מכירים בחברה שלנו. הציפיה של התורה מכהן הוא למסור את כל כולו לתפקיד שהוא מכהן בו, וכמו שחז"ל אמרו (פסחים פז:) "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה". מי שמכהן בתפקיד במובן האמיתי של כהונה אמור למלא אותו בטהרה, מבלי להתחשב בעצמו כלל וכלל, מבלי לראות את עצמו בכלל באירוע. הוא לחלוטין כפוף לתפקיד שלו, אותו הוא משרת ובו הוא משקיע את כל מחשבותיו וכוחותיו.
קנאות ראויה צריכה לבוא ממקום של כהונה – מסירות נפש גמורה עבור ערך מסוים, מבלי שאדם רואה את עצמו באירוע בכלל. המרכיב הזה של קנאות מתבטא בהלכה שבמקרים ש"קנאין פוגעין בו" (סנהדרין פא:), אך "הבא לימלך, אין מורין לו" (שם פב.). כאשר אדם בא להתיעץ אם לעשות מעשה קנאות או לא, הוא כבר מגדיר את עצמו שאין הוא קנאי, שהרי הוא בוחן את האירוע מבחוץ ושוקל איך להגיב. קנאי לא שוקל איך להגיב לאירוע אלא תגובתו היא המשך טבעי ומיידי לאותו אירוע. דוגמא להתנהלות כזאת אפשר לראות במשה רבינו: כאשר משה יוצא מארמון פרעה ביום הראשון, ורואה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא), ומכה את המצרי, אפשר עוד לומר שהוא מתערב כי יש לו אינטרס להציל את אחיו. גם כאשר הוא יוצא ביום השני ומתערב ב"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם, יג), אפשר עוד לומר שהוא מתערב כי על פנים מדובר באחיו. אבל כאשר הוא בורח מפני פרעה ומגיע כגר לארץ מדין, והדבר הראשון שהוא עושה הוא הצלת בנות אנונימיות מרועים שהתעללו בהן – אזי כבר אי אפשר לומר שהוא פעל מתוך שיקולים ואינטרסים. אדרבה, להושיע את אותן הבנות היה נגד האינטרס שלו: הוא הרי בורח מפני המלכות, והדבר החכם ביותר שיכול לעשות הוא לשמור על פרופיל נמוך, לא להתחיל לעשות פעולות בפומבי שיכולים לפרסם את שמו. אבל משה רבינו לא חושב על כל זה – הוא רואה אי צדק ובאופן טבעי חייב להגיב ולסלקו.
כך גם היתה קנאתו של פינחס: קנאות טהורה, מסירות נפש מבלי כל שיקול אישי, רק תגובה טבעית למצב של חילול השם. עד כדי כך פינחס פעל מתוך קנאות טהורה עד שנדמה כאילו זה בכלל לא היה הוא שפעל.
שמעון ולוי, לעומת זאת, לא פעלו מתוך קנאות טהורה לאחותם. אפשר היה לחשוב שכן, בשעה שאמרו לאביהם "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ", אבל בפרשה הבאה כבר נעשה ברור שהם לא דואגים לכבוד אחיהם באופן טהור ובכל מצב, גם איפה שאין זה נוח להם. חז"ל (ראה רש"י בראשית לז, ט) אומרים ששמעון ולוי הם אלה שהעלו את הרעיון למכור את יוסף. ואם כן מוכח שכאשר שמעון ולוי את אנשי שכם לא נבעה ממסירות נפש גמורה ובלתי מתפשרת לאחותם; וכל עוד אין היא כזאת, אין קנאותם קנאות אמיתית ומוצדקת.
בריתי שלום
בנוסף לברית כהנת עולם, פינחס גם מקבל שכר של "בְּרִיתִי שָׁלוֹם". יש לשים לב שהאות ו' של המילה "שלום" היא ו' קטיעא – היא מחולקת לשנים. זה מסמל שברית השלום היא שברירית, צריכה שימור וטיפוח ותמיד יש סכנה שתקרוס. מה טיב ברית השלום השברירית הזאת? נראה שכשם שפינחס מקבל את השכר של "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו", בקנאה טהורה מבלי לראות את עצמו באירוע כלל, כן הוא מקבל את השכר של "בְּרִיתִי שָׁלוֹם" תחת "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". היינו מצפים שאדם המקנא קנאה לה' יתברך לא יחוס על כבודם של בני אדם – כל מה שאפכת לו ממנה היא חילול שם ה'! התורה אומרת לנו שקנאה לה' לא יכולה להראות ככה. גם קנאה טהורה לה', המתעלמת משיקולים אישיים, לא יכולה להתעלם משיקולים של בני האדם שנמצאים בתמונה. הקנאה צריכה לבוא מתוך ראיית התמונה הרחבה.
חז"ל אמרו שמצופה מנביא לתבוע גם את כבוד האב וגם את כבוד הבן (מכילתא דר"י מסכתא דפסחא, א), ומכאן שמקנא ראוי הוא מקנא שחס גם על כבודו של המקום וגם על כבודם של ישראל.
משה רבינו היה כזה. אחרי חטא העגל, הוא מתחנן לה' במסירות נפש שלא להשמיד את עם ישראל, ומיד אחר כך יורד מהר סיני ושובר את הלוחות ומעניש את החוטאים. לשמעון ולוי היה חסר צד אחד בשווי המשקל בין כבוד הבן לכבוד האב: אמנם הם תבעו את כבודה של דינה אבל הם לא חסו על כבודו של מקום. שהרי מי שחס על כבודו של מקום לא נשבע בשמו ומפר את השבועה כאילו שמו של הקב"ה חולין. מנגד, לאליהו הנביא היה חסר הצד השני בשווי המשקל: חז"ל (שם) אומרים שהוא תבע את כבוד האב ולא את כבוד הבן. אין לו סבלנות לבני ישראל: הוא אומר לפני ה': "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מל"א יט, י). לכן ה' צריך להחליף אותו באלישע, וכמו כן, הזוהר (פרשת לך לך, צג.) אומר שאליהו נצטווה להות נוכח בכל ברית מילה – לכן יש כסא בשביל אליהו הנביא בכל ברית – כדי להוכיח לו: הוא אמר, "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" והנה, לא כן הדבר, אלא בני ישראל שומרים על הברית!
את הנקודה הזאת, שיש לראות את התמונה הרחבה ולשקול שיקולים הן של כבוד המקום והן של כבוד ישראל, אנחנו רואים גם בהקשר אחר: עולה סתירה בין שתי סוגיות בגמרא בשאלה אם אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך": לדוגמא, אם חברי הניח פת בתוך תנור בשבת והלך לו, האם מותר לי להוריד את הפת מקיר התנור – איסור דרבנן – בשביל שהפת לא יאפה ונמצא חברי מחלל שבת מדאורייתא? מסוגיא אחת (עירובין לב.-:) משמע שאומרים לאדם לחטוא בשביל להציל את חבירו מחטא גדול יותר, ומסוגיא אחרת (שבת ד.) משמע שלא. יש כמה דרכים ליישב בין שתי הסוגיות, ונזכיר את תירוצו של הריטב"א: הריטב"א (עירובין לב: ד"ה ניחא) מסביר שבסיטואציה כזאת, "אין לו היתר לומר לו כן" – להורות לו לחטוא בשביל לזכות את חבירו – "אלא אם כן הוא עושה מעצמו" – בדיוק אותו הכלל שראינו לעיל בהקשר של קנאות: "הבא לימלך, אין מורין לו" (סנהדרין פב.). נראה שהמשמעות של ההקבלה הזאת היא שיש ממשק בין שני התחומים: בשניהם, יש שיקולים לכאן ולכאן, שיקולים של כבוד ה' ושיקולים של כבוד ישראל, ולכן אי אפשר להורות לאדם כיצד יש לפעול. ומשמע מכך שכשר לאדם לפעול מעצמו רק כאשר הוא מודע לכל השיקולים ובכל זאת מקנא קנאה טהורה וברור לו כיצד יש לאזן ביניהם.
ואכן, פינחס, אולי בניגוד לציפיותנו, באמת רואה את התמונה השלמה ומבין את המחיר האנושי הכרוך בהריגת זמרי וכזבי. עם כל החומרה הרבה שהוא מזהה במעשה זמרי וכזבי, הוא לא שוכח שגם הם בני אדם. אלא שפינחס הורג אותם דווקא מתוך שתובע את כבודם של ישראל. כך הגמרא (סנהדרין מד.) אומרת שפינחס: "עשה פלילות עם קונו: בא וחבטן לפני המקום; אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?!". מה שהניע את פינחס למסור נפש בקנאה היה גם הפגיעה בכבודו של ה' וגם הפגיעה בכבודם של ישראל. פינחס יכל לעשות כן בשעת קנאתו לה' יתברך, גם אנחנו יכולים, ומתוך כך נבנה חברה של התחשבות וכבוד הדדי ושלום. כאמור, הו' של "שלום" היא ו' קטיעא ושברירית – לא מדובר במשימה קלה אבל זאת משימה חשובה ועל כולנו לשאוף לחברה כזאת ולתרום לבניינה. "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:".
(הרב ברוך גיגי שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית פרשת פינחס ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).