יישובו של עולם
בהזדמנויות שונות התייחסתי לכך שחז"ל מציעים בפנינו ניסוחים מאד תובעניים וקשים באשר לחיובו של אדם להיענות לאתגרים שניצבים בפניו. האדם נדרש ונתבע כל העת למצות את סגולותיו. "מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש – נקרא חוטא" (ברכות יב, ע"ב). וכיוצא בו הגמרא בסנהדרין (צט, ע"א) שמדברת ב"כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". היינו מצפים שאדם כזה ייחשב כמי שאמנם לא "עשה טוב", אך עדיין הוא "סר מרע" ונמצא במצב סתמי. לא כן דעת רבי נהוראי, המדמה אותו למי ש"בָּזָה את דבר ה"'. דומה שהפגם הגדול נעוץ בהתעלמות מ"דבר ה'". יש לאדם יכולת, פוטנציאל, כוחות נפש, רקע מתאים, זמן, כלים, אך הוא בשלו. התעלמות זו הריהי בבחינת "כי דבר ה' בזה". כך גם לגבי עיסוק ביישובו של עולם. חז"ל מתבטאים בחריפות כלפי מי שיכול ל"בנות" את העולם – הן במישור הספציפי, של פריה ורביה, הן במובן הרחב יותר – ואינו בונה. המתעלם ממשימה זו ואינו בונה עולם – כאילו מחריבו ושופך דמים הוא. חז"ל מדברים על כך שמי שירושלים לא נבנית בימיו, כאילו נחרבה בימיו. וכל כך למה? כי במידה שהיה כאן פוטנציאל לתיקון, ולא נרתמו להגשמתו, הרי החודלים מן העשייה הם כאחראים לחורבן. הבריחה מאחריות, אי ניצול ההזדמנות, נתפסים כ"חטא". ברגע שקיימת הזדמנות – היא הופכת חובה.
(הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. מתוך "תשלומין במצוות", עלון שבות בוגרים יח (תשס"ג), 37. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)