דתן ואבירם – מהנהגה למרדף אחרי נחלה
פרשתנו פותחת בתיאור שלוש קבוצות הקוראות תגר על מנהיגותו של משה: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: (במדבר טז, א-ב)
ניתן להפריד בין קרח משבט לוי, דתן אבירם ואון משבט ראובן, ומאתים חמישים האיש שהיו 'נשיאי עדה'.
און בן פלת נעלם מהסיפור, ואינו מופיע עוד בהמשך הפרשה. חז"ל עמדו על היעדרו, וביארו במדרש שהוא חזר בו בעצת אשתו והתרחק מחברת החוטאים. מכאן ואילך נראה שישנם שני מסכים מקבילים לאורך הפרשה, המובילים לשני ערוצים שונים בהם מתנהלת המחלוקת: קורח מחד, ועמו 'עדתו' – נשיאי העדה, ודתן ואבירם מאידך. כך גם מופיעה החלוקה בפסוקים:
וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר… (שם ה)
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב… (שם יב)
הנצי"ב בפירושו על התורה מסביר שהחולקים על משה טענו שתי טענות שונות לגמרי:
כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח, ודתן ואבירם, ור"ן איש … ע"כ יש להבין שר"ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוערת בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע"י עבודה … לא כן דתן ואבירם המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו. כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים … אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר"ן איש. (העמק דבר שם, א)
קורח מוביל דגל של מחלוקת אידיאולוגית, הוא חולק על משה בשאלה כיצד צריכה להתחלק עבודת הכהונה בעם. דתן ואבירם לעומתו נמצאים בעמדה אחרת, נמוכה בהרבה. כל מחלוקתם היא לשם הממון, לשם הנהנתנות האישית שלהם – "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם" (שם יד), הם חולקים על משה כי לא הביא להם נחלה טובה כמובטח.
חז"ל במדרשים משחירים את פניהם של דתן ואבירם עוד יותר, ומציירים אותם כאנשי ריב ומדון שפלים. המדרש מתאר שדתן ואבירם היו בעלי מחלוקת של משה רבנו עוד מימות מצרים: והנה שני אנשים עברים נצים (שמות ב, יג) – זה דתן ואבירם. (שמות רבה א, כט)
תגובתם של דתן ואבירם למשה, אחרי שביום הקודם הציל איש עברי מיד איש מצרי, היא האשמתו ברדיפת השלטון: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי. (שם יד)
אנשים אלו, שאינם מסוגלים לראות את מעשהו הטוב של משה המציל את אחיהם, ורואים את העולם אך ורק במונחים של שלטון ושררה – ברור כיצד התחברו לקורח.
כך גם בהמשך דרכו של משה, דתן ואבירם מתלוננים על משה ואהרון היוצאים מפרעה ושוב מאשימים אותם שהם פוגעים בעם: וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: (שמות ה, כ-כא)
ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים – זה דתן ואבירם, שכתוב בהן (במדבר טז) 'ודתן ואבירם יצאו נצבים', התחילו מחרפים ומגדפים כלפי משה ואהרן. (מדרש תנחומא וארא, ו)
ככל הנראה, היו דתן ואבירם מנהיגים עוד קודם פרשת קורח, ומראש היו אופזיציה להנהגת משה. אם כן, יש לשאול כיצד הגיעו לרמה השפלה ביותר של נהנתנות, של מרדף אחר "שדה וכרם"? מדוע לא נשארו בעמדתם הרמה, ונאבקו על שאלות של אידיאולוגיה והנהגה?
נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה ברקע למחלוקת קרח ועדתו. בשאלה זו נחלקו הרמב"ן והאבן עזרא: ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו, והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. (רמב"ן על במדבר טז, א)
לדברי האבן עזרא המחלוקת היא המשכה של פרשת הבדלת הלווים בפרשת בהעלתך. ניצני המחלוקת התחילו שם, בהחלפת הבכורות בבני לוי והקרבת הכוהנים. כך מופיעה טענה קורח בפרשה: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה': (במדבר טז, ג)
אם מכל משפחה יש בכור שעובד את ה', אזי 'כל העדה כולם קדושים'; ועל כך באו בטרוניה הבכורות. לאור זאת, אפשר להסביר את הצטרפותם של דתן ואבירם כמדרף אחרי שררה: הם איבדו את גדולתם כבכורים, ועל כן הצטרפו לטענות קורח כלפי ההנהגה.
אך הרמב"ן מסביר את פרשת קרח כפועל יוצא מאירועי חטא המרגלים:
והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו, וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה. ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם – 'להמיתנו במדבר … ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו'. והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, … והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. (שם)
קורח מחפש את משה רבנו בכל רגע, מתי יוכל לקרוא תיגר כנגדו על הנהגת העם. בכל הליכת העם במדבר סיני היה משה אהוב בעיני העם, בהיותו מתפלל עליהם ומציל אותם מכל דבר רע. רק לאחר חטא המרגלים, כאשר משה רבנו לא מתפלל על הגזרה על מות העם במדבר, נפש העם נהיתה מרה על משה ומצא קורח זמן מתאים לחלוק עליו בתקווה שהעם יתמוך בו.
אצל דתן ואבירם הסיפור שונה. כל עוד הם יודעים שיזכו להיכנס לארץ המובטחת, יש להם כוח לסבול את ההליכה במדבר. אך מחטא המרגלים המצב שונה. מרגע שנגזרו 40 שנה במדבר הם מאבדים את המטרה הגדולה עבורה הם מוכנים לסבול. הארץ המובטחת אינה במרחק הליכה, אינה עוד בהישג יד מידי. אין שום חזון גדול המחזיק אותם לסבול את ההליכה במדבר. ממילא הם עוברים להנאה של כאן ועכשיו. רוצים הם נחלת שדה וכרם, חומריות עכשווית.
דפוס זה מופיע גם בסיפורי מצרים: הם רוצים גאולה מיידית, ועם כל עיכוב מתייאשים ממנה לגמרי. ברגע שמשה רבנו התחיל תהליך של גאולה ומכה את המצרי, אך למחרת בא נוגש אחר – הם מתייאשים. הם אינם מסוגלים לראות את הדרך הארוכה.
כך גם בתלונתם ביציאה מפרעה, הם אינם מסוגלים לשאת את הניגודיות בין סיום פרק ד', בו מרגישים את הגאולה בפתח: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (שמות ד, לא)
לבין הנחיתה לקרקע בתחילת פרק ה': וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: (שם ה, א-ב)
הם אינם מסוגלים לשאת את האכזבה, את הדרישה להמתין מעט ולא לקבל את הכל כאן ועכשיו.
על כן ברגע שאין עונג גדול המחכה בסיום ההליכה הקצרה במדבר, אף על פי שנאמר במפורש שהדור הבא יכנס לארץ, ברגע שאין מקבלים את העונג באופן מיידי – הם עוברים לרדוף אחר עונג חומרי. הם רודפים אחרי שמחת כרסם, ומבקשים שדה וכרם. זה הלקח של הפרשה – ההתמודדות עם משבר ולאחריו עוד משבר. ההבנה שתהליכים לוקחים זמן והתמודדות עם אכזבה. ההבנה שתיקון הוא דבר שלוקח זמן ועבודה קשה. רק אנשים כמו יהושע בן נון וכלב שהבינו זאת, ייכנסו לארץ.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל פרשת קרח ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי יעקב אדורם ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).