"על שתי המזוזת ועל המשקוף" – ויתור וערבות הדדיים
בפרשת בא מופיעה המצוה הראשונה שבה נצטוו ישראל כעם והיא קידוש החודש וקביעת לוח עברי, זמנים ומועדים אשר יקודשו ע"י ישראל לא מכח הפעולה הטבעית של מולד הלבנה, אלא כפעולה משפטית של קידוש החודש ע"י ביה"ד [רש"ר הירש], ואשר לפיה כל עם ישראל מקיים את צו ה' לחגוג את המועדים במועדם, לפי הציווי: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם" [ויקרא, כ"ג, ד]. מכאן שכל הסדר החברתי של לוח השנה העברי ומועדיו נקבעו כמצווה ראשונה לישראל כעם. כמצווה ראשונה לישראל כעם ראוי היה לפתוח בה את התורה שנתנה לקיום מצוות [רש"י לבראשית, א,א;ילקוט שמעוני].
מייד לאחר מכן מתבקשים משה ואהרן לצוות את עם ישראל על קרבן הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה.." [י"ב,ג]. ותהה הילקוט שמעוני: וכי משה ואהרן דברו יחדיו? והלא כבר אמר ה' למשה: "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר.." [שמות, ז,ב]? "אלא, כיון שהיה משה מדבר, היה אהרן מרכין אוזניו לשמוע באימה, ומעלה עליו כאילו שומע מפי ה' ". ודברים חזקים יותר מביא הילקוט שמעוני שיש בהם לימוד לויתור ההדדי שבין שני אנשים המבקשים להשמיע דברם: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו: למדנו! ואהרון חולק כבוד למשה ואומר: למדנו! והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים". ללמדנו, שדוקא הויתור הדדי בין אנשים גדולים, נחשב לזכות לשני הדוברים. גם האדם המוותר לחברו ונותן לו את הזכות להקדים ולומר דברו, נחשב לו כאילו דיבר את כל הדברים החשובים של האדם שהשמיעם.
לימוד על הויתור ההדדי לומדים אנו מה' ומשה. בקרבן הפסח האמור בפרשתנו מצווה ה' למשה: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים.." [י"ב, ז]. ה' מקדים את נתינת הדם על המזוזות לנתינת הדם על המשקוף. אבל כשמשה מצווה את עם ישראל, משה הופך את הסדר ומצווה את עם ישראל: "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת..". משה מקדים את נתינת הדם על המשקוף לנתינת הדם על המזוזת. מדוע משה משנה מסדר הציווי של ה'?
באופן דומה אנו מגלים שמשה משנה מציווי ה' בפרשת נחש הנחושת האמורה בספר במדבר, פרשת חוקת. כאשר קצרה נפש העם, מספרת התורה כי: "וידבר העם באלקים ובמשה, למה העליתנו.." [במדבר, חוקת, כ"א,ה]. ה' מצווה את משה: "..עשה לך שרף ושים אותו על נס…" [שם,ח], אבל משה חורג ועושה דבר אחר: "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על נס…" [שם,ט]. שרף אינו נחש נחושת. מדוע חורג משה מציווי ה'? ומסביר הכלי יקר בפרשת חוקת כך: מאחר והעם דיבר באלוקים ובמשה, אמר ה' למשה: חלקי שרוי ומחול. עשה שרף כנגד הדברים שדברו העם בך – במשה. השרף משום שלשון הרע שדיבר העם במשה שורף ומזיק לאדם. לכן השרף הוא כנגד הדברים שדיבר העם במשה. אבל משה אומר ההיפך: על החלק שדיבר העם בי אני מוחל. "חלק גבוה [=הדברים שדברו העם בה'] מי יתיר?", לכן עשה נחש נחושת, משום שהעם תפסו את אמנות לשון הרע של הנחש הקדמוני שדיבר לשון הרע בבוראו. ואז כשיביטו על נחש הנחושת לא יחזרו לדבר לשון הרע בה'. ה' ומשה מוותרים כל אחד על כבודו, וכל אחד יוצא לשמירה על כבוד הצד השני.
וגם בפרשתנו, משה הופך את הסדר ומקדים נתינת הדם על המשקוף לנתינתו על המזוזות. גם בפרשתנו מסביר הכלי יקר כי המשקוף מסמל את ה', שהוא עליון על כל בני האדם. המזוזות הם זכות האבות והאימהות המשמשים מרכבה לה' [מדרש רבה]. ה' חולק כבוד ליראיו, ומקדים את המזוזות, את האבות ואת בניהם – עם ישראל – לעצמו. אבל משה, מקדים תחילה את ה' ואומר לעם ישראל שימו את ה' תמיד עליון. ואני שמעתי דברים שמסר מורי שלמה שירווי זצ"ל[1] [דיוק של ההסברים הנ"ל] כך: ה' אומר למשה: תחילה תקדימו את השמירה על האחווה והכבוד הדדי ביניכם, בין כל יחידי עם ישראל, ורק אחר כך תשמרו על כבודי. אתם – משה ואהרן וכל עם ישראל הם מזוזות הבית. שמרו על האחדות ביניכם, שהיא חשובה לפני המשקוף – שמירה על כבוד ה'. אבל משה אומר ההיפך: שמרו על כבוד ה' תמיד ושימו אותו עליון. ושוב אנו נוכחים לוויתור ההדדי של ה' כלפי משה ועם ישראל מצד אחד, ומצד שני של משה כלפי ה'.
ועוד: מה בא להוסיף הציווי "על הבתים" בציווי "..ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים..". לדעת הרש"ר הירש המזוזת והמשקוף הם נציגי הבתים. מושג הבית מורכב משתי יסודות: בית חברתי, המגן על האדם מכוחות חברתיים שליליים, אלו מיוצגים ע"י המזוזות; ובית פיזי, המגן על האדם פיזית מפני כוחות טבעיים היכולים לפגוע בו, אלו מיוצגים ע"י המשקוף. לדעתו, ה' מעניק לעבד הישראלי ערב הפיכתו לבן חורין הבטחה להגנה כפולה: הן הגנה מפני כוחות חברתיים שליליים-מזוזות, והן הגנה מפני כוחות המזיקים לגופו- משקוף.
ולי נראה שניתן לשלב את הסבר הכלי יקר והרש"ר הירש באופן הבא: ה' אומר למשה שעל מנת לייסד את בית ישראלי איתן המיוסד על תורת ישראל, יש להקדים את המזוזות למשקוף, יש להקדים את ההגנה מפני כוחות חברתיים עוינים העלולים לפגוע בנפש היהודית להגנה מפני כוחות טבע היכולים לפגוע פיזית בישראלי בן החורין. ה' אומר למשה שהגנה חברתית קודמת להגנה פיזית, מאחר ובהגנה החברתית יש לנו חלק גדול ופעיל והיא תלויה בנו ובמעשינו כבני אותה חברה. את ההגנה הפיזית הזקוקה לנו, במידה ולא נוכל לעמוד בה, יתן ה' בדרכים גלויות או נסתרות, שכן הוא משקיף מעל. ולכן מצווה ה' את משה בהמשך: "והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם…". אותו דם המסמל את ההגנה החברתית והפיזית, הגנה הנחוצה לנו תחילה כבני אותה חברה. אבל משה נותן את הדגש על ההגנה הפיזית שאמור לסמל הדם על המשקוף והמזוזות, ומבטיח לעם: "…ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף". משה מניח את קיומו של הבית היהודי, ודואג לשלמותו הפיזית. ה' אומר למשה שיש לדאוג תחילה לקיומו של הבית במובן החברתי, ורק לכשיהיה "בית" יתעורר הצורך להגן עליו גם פיזית.
נמצאנו למדים כי מידת הויתור הדדי היא ערבות לשמירה על שלמותו של הבית, של משפחה יהודית. אם כל אחד מיחידי הבית ידאג תחילה לשמור על כבודו של השני, יישמר הבית. ובהקשר החברתי הרחב יותר ניתן להוסיף כי הויתור ההדדי היא תנאי לשמירה על אחדותו של עם ישראל. האחדות בתוך עם ישראל מבטיחה שגם ה' המשקיף על מעשינו מעל ייתן את ההגנה העליונה מעל. ובלשונו של מורי שלמה שירווי זצ"ל: "אם יש אחדות – יש הכל". ה' מצווה אותנו לשמור על ויתור הדדי ואחדות בתוך עם ישראל, על שמירת כבוד האדם ביננו, לפני שמירה על כבוד ה'. ומדוע? כי כשיש חברה חזקה המבוססת על ערבות הדדית ושמירה על כבוד האדם בתוכה, יש "מזוזות" חזקות, עליהם ניתן להשעין את המשקוף [=את תורת ישראל], דהיינו: יש עם, עם מסד איתן שעליו ניתן לקדש שם שמיים ולקיים מצוות. ואולי גם משום כך פתח בכך ה' את הציווי הראשון לישראל כעם ערב יציאתו מעבדות ארוכה והפיכתו לעם חופשי, כי זהו תנאי לשימורם של ישראל כעם בכל מקום וזמן בו יהיו.
(נשלח ע"י יואב מיליס, מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)